הר סיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"משה על הר סיני", ציור מאת ז'אן-לאון ז'רום
"מתן תורה", ציור מעשה ידי רמברנדט, משנת 1659

במקרא, הַר סִינָי הוא המקום שבו ניתנה התורה לעם ישראל, אירוע המכונה "מעמד הר סיני". במשך הדורות הוצעו כמה הצעות לזיהוי מקומו של הר סיני המקראי ברחבי חצי האי סיני, גבול נגב-סיני, ערביה ועבר הירדן.

הר סיני במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הר סיני", המכונה גם "חורב", הוא שמו של אזור ההרים אליו הגיעו, על פי המסורת, העברים הקדמונים בחודש השלישי לאחר יציאת מצרים. בו הם הקימו מחנה למשך כשנה. המסע המפותל מים סוף לנקודה זו, נמשך לאורך כ-240 ק"מ[דרושה הבהרה]. שני הפרקים האחרונים של ספר שמות, יחד עם ספר ויקרא וספר במדבר פרקים א'-י"א, כוללים את תיאור האירועים שקרו בזמן שהעברים שהו במקום. על פי המסופר שם, מרפידים הלכו בני ישראל לכיוון ואדי סולף וואדי א-שייח' לתוך מישור א-רח'ה, "מדבר סיני", ושם חנו "מול ההר".

לפי המסופר במקרא, הר סיני ממוקם בין מדבריות צין ופארן, וכן בין ארץ עמלק לארץ מדין. כאשר שהו בני ישראל בקדש, סוּפר במקרא, שקדש היא במדבר פארן,[1] אך במקום אחר צוין כי היא שוכנת במדבר צין.[2] מיקומם של שני מדבריות אלו והיחס ביניהם לא ידוע באופן, שאפשר לקבוע את מקומם המדויק, אם כי גבולותיהם מוגדרים יותר בתנ"ך.[3]

לפי הסיפור המקראי, במהלך חנייתם בהר עברו בני ישראל חוויה דתית עמוקה. לאחר מתן תורה, הם הפכו לעם שהתחייב לאלוהים. בחודש השני של השנה השנייה לאחר יציאת מצרים, המשיכו במסעם וצעדו קדימה בסדר מוגדר. לאחר מהלך שלושה ימים הגיעו ל"מדבר פארן", ושם קבעו את תחנתם הבאה. אז נפלה רוח העם והאל הכה אותם באש בקצה המחנה. משה קרא למקום ההוא תַּבְעֵרָה. המסע מסיני לגבול הדרומי של ארץ ישראל לקדש (בערך 240 ק"מ נוספים)[דרושה הבהרה] ארך כשנה.

משמעות השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעות שם ההר "סיני" נתון לוויכוח. יש הקושרים את שמו של ההר לסין, אל הירח של המזרח הקדום. לפי המסופר במקרא הר סיני מצוי בגבולותיו של מדבר סין (צין), כך השמות "סין" (צין) ו"סיני" קשורים גם גאוגרפית.

הר סיני בתרבות יהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". (איכה רבה, פתיחתא ב').

זיהוי הר סיני במסורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסורת נוצרית-אורתודוקסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסורת הנוצרית, ההר המכונה על פי רוב "הר סיני" הוא ג'בל מוסא ("הר משה") - הר בדרום חצי האי סיני במצרים. אולם השאלה האם הר סיני המקראי הוא אכן ג'בל מוסא נתונה במחלוקת דתית ומחקרית, וישנן גם עדויות היסטוריות הסותרות את הדעה לפיה ג'בל מוסא הוא אכן הר סיני המקראי[4].

בינואר 1978 הכריז נשיא מצרים, אנואר סאדאת, על כוונתו להקים בהר בתי תפילה לשלוש הדתות, בית כנסת מסגד וכנסייה[5].

מסורת יהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלומדים יהודים קבעו שמקומו המדויק של הר סיני, מקום קבלת עשרת הדברות מאלוהים, אינו ידוע באופן מכוון, על מנת למנוע את הפיכתו למקדש. זאת בדומה למיקומו של קבר משה בהר נבו שבמואב שעל פי המסורת לא נודע מסיבה דומה.

אתרים מוצעים להר סיני המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'בל מוסא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנזר סנטה קתרינה הסמוך לג'בל מוסא

המסורת על היות ג'בל מוסא הר סיני הינה מסורת נוצרית. המסורת הנוצרית מספרת כי המלכה הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, זיהתה את הר סיני בג'בל מוסא. בשנת 527 בנה הקיסר יוסטיניאנוס הראשון במקום כנסייה נוצרית בשם 'סנטה קתרינה'.

חלק מרכס ההרים, צוק סלע נמוך ובולט, הידוע בשם ראס סופספה, בולט כמעט במאונך למישור, ויש המזהים אותו עם הר סיני ההיסטורי.[דרוש מקור] סיורים במקום כמו גם קבוצות דתיות מפרסמות אותו כהר סיני המתואר בתנ"ך. עם זאת, היסטוריונים וארכאולוגים מצביעים על העובדה שאין מסורת מקובלת אחת שקובעת איזה הר הוא הר סיני האמיתי, וישנן מספר קבוצות אחרות שמצביעות על הרים אחרים באזור כעל ההר האמיתי.

הר כרכום (נגב)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר כרכוםערבית: ג'בל עידיד) הוא הר בנגב הדרומי, בו התגלו ריכוזים יוצאי דופן של אתרים ארכאולוגיים ואמנות סלע. ההר מזוהה בידי הארכאולוג עמנואל ענתי כהר סיני המקראי, זיהוי שאינו מקובל על רוב הקהילה הארכאולוגית.

ציור סלע מהר כרכום המתאר, על פי עמנואל ענתי, את לוחות הברית.

הר כרכום היה הר קדוש באלפים הרביעי והשלישי לפנה"ס, כאשר אנשים רבים בנו את מגוריהם למרגלות ההר ומעטים טיפסו על הרמה כדי לבצע את הפולחן הדתי. תיאור דומה מובא בספר שמות לגבי האיסור לאנשים לדרוך על ההר: ""והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו כל הנגע בהר מות יומת"" (ספר שמות, פרק י"ט, פסוק י"ב). כמו כן צפיפותם של אתרי יישוב גבוהה יותר מאשר בכל אזור אחר שנסקר עד כה בנגב ובסיני, למרות דלילותם של מקורות המים באזור.

סרביט אל-ח'אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר צבי אילן הציע לזהות את סרביט אל-ח'אדם עם הר סיני, זיהוי שלא מקובל על מרבית החוקרים.

ג'בל אל-לווז (ערביה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריה נוספת מציעה את ג'בל אל-לווז שבערב הסעודית, בארץ מדין הקדומה. על פי הצעה זו חצו בני ישראל את סיני עד נואיבה, או עד לשארם-א-שייח', שם חצו את ים סוף, והמשיכו אל ג'בל אל-לווז לא הרחק משם. הסופר הווארד בלום חיבר ספר בשם "בעקבות עגל הזהב" שהוא רומן סביב הרעיון הזה. תאוריה זו אינה מקובלת בקרב המחקר, לא הושמה תחת ביקורת מקצועית ואינה מגובה בעדויות מהימנות, ויש לציין שכל זיהוי של הר סיני באזור מדין הוא חלש, ואלו חלק מהסיבות[6]:

  1. המרחק בין ארץ גושן לארץ מדין הוא כ-450 ק"מ, ואין טווח זה תואם את הכתוב במקרא בדבר קרבתו של הר סיני לארץ מצרים.
  2. כאשר משה מבקש מחבב בן רעואל המדיני להצטרף לעם ישראל במסעו במדבר, מסרב חבב: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לֹא אֵלֵךְ: כִּי אִם-אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, אֵלֵךְ". אם הר סיני שוכן במדין, הוא נמצא בתחום מולדתו של חבב, והדברים הנ"ל לא היו צריכים להיאמר.
  3. זיהוי ההר באזור זה אינו תואם את תיאור מסעו של עם ישראל בחצי האי סיני המוזכר במקרא ומתחמק מזיהוים של התחנות והמדבריות (מדבר סיני, סין, שור המזוהים בסבירות גבוהה) הנזכרות במהלכו.

ג'בל סין בישר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השערה שהועלתה על ידי פרופ' מנשה הראל הציעה לזהות את ג'בל סִין בִּישָׁר הנמצא בחלקו המערבי של ואדי סודר במערב סיני, כהר סיני המקראי.

ג'בל חלאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר חוקרים הציעו לזהות את ג'בל חלאל כהר סיני המקראי. מיקום ההר מתאים לדעתם לתאוריות של "המסלול הצפוני" של יציאת מצרים. בחירתו נבעה מסמיכותו היחסית לעין קודיראת ולעין קדיס שחלק מהחוקרים זיהו עם קדש ברנע המקראית. מושל סיני הבריטי בשנות ה-30 של המאה ה-20, מייג'ור קלוד ג'רוויס (Claude Scudamore Jarvis) התבסס גם על שם ההר שפירושו בערבית: "מותר" ובהקשר של הקרבת קורבנות "קדוש וחוקי". גם יוחנן אהרוני הציע לזהות את הר סיני בג'בל חלאל. הביקורת על זיהויו כהר סיני טוענת כי הממצאים ארכאולוגים שנתגלו באזור ההר הם מתקופת האבן ומהתקופה הרומית-ביזנטית ושתי תקופות אלו אינן תואמות את התיארוך המקובל ליציאת מצרים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במדבר י"ג, כ"ו.
  2. ^ במדבר כ', א': כז, י"ד: ל"ג, ל"ו
  3. ^ מנשה הראל, מדבר צין, בית מקרא: כתב-עת לחקר המקרא ועולמו כרך ט"ו, חוברת ד' (מ"ג), ירושלים, מוסד ביאליק, (אלול תש"ל), ע"מ 459.
  4. ^ הר סיני, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
  5. ^ יובל לישראל מאת חיים יבין- 12 בינואר 1978
  6. ^ עולם התנ"ך, שמות