טיוטה:התנועה המדרידאית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

התנועה המדרידאיתספרדית: La Movida Madrileña, הידועה גם בשם La Movida) הייתה תנועת נגד תרבותית של הנוער שהוקמה במדריד, בירת ספרד, במהלך השנים הראשונות של המעבר הספרדי לדמוקרטיה לאחר מותו של הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו ב-1975[1], מתוך כוונה לפתח זהות פוסט־פרנקואיסטית.[1]

מדריד בלילה בשנת 1980, תמונה מאת פאולו מונטי. אנשי ה־"Movida" טבעו את קריאות המלחמה המפורסמות של העיר: "Madrid nunca duerme" ("מדריד אף פעם אינה ישנה"), "Esta noche todo el mundo a la calle" ("הלילה כולם לרחוב") או "Madrid me mata" ("מדריד הורגת אותי").

הקונצרט המחווה לקאניטו (Canito), שהתקיים ב־9 בפברואר 1980, נחשב באופן מסורתי לתחילתה של התנועה המדרידאית.[דרוש מקור] חוסה אנריקה קאנו ליאל, קאניטו (1959 - 1980) היה מלחין, מתופף וזמר ספרדי צעיר שנהרג בתאונת דרכים כמה ימים לפני.[דרוש מקור]

לתנועה המדרידאית נלוותה התגברות הפופולריות של הסגנונות המוזיקליים פאנק רוק וסינת'-פופ, ופתיחות רבה יותר לביטויי מיניות, לשימוש בסמים ולנהנתנות. השינויים הורגשו תחילה בעיקר במדריד והתפשטו אחר כך לערים ספרדיות אחרות כמו ברצלונה, בילבאו וויגו.[דרוש מקור] תחת השם הגנרי של ה"מובידה".[דרוש מקור]

מקורות

בשנים שלאחר מותו של פרנסיסקו פרנקו, הלכה והתעצמה במדריד סצנת מוזיקת פאנק רוק וסינת'-פופ מחתרתית בהשראת צמיחתם של סגנונות אלו בממלכה המאוחדת, וכמה להקות הוקמו בשלהי שנות השבעים. תרבות הנגד החדשה התנגשה עם מדיניות הממשלה הלאומית הספרדית, שהנהיגה עוצר ערב לנשים, הפללה של יחסים הומוסקסואליים ומעצרים של אנשים בעלי חזות לא שגרתית בגין הפרת החוק המסוכנות והשיקום חברתי.[1] אף על פי שגורמים פרנקואיסטים המשיכו להתנגד לליברליזציה הגוברת והולכת של העיר, הייתה לממשלה העירונית של מדריד, ובראשה אנריקה טירנו גאלבן הסוציאליסטי, גישה פתוחה יותר לגבי התנועה, והיא אף סבסדה יוזמות אמנותיות שונות.[]1 עם הגעתם של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית (PSOE) לממשלת ספרד ב-1982, נחשבה המובידה לתרבות הרשמית של ספרד, סמל לזהות הדמוקרטית החדשה התוצג בחו"ל.[דרוש מקור] כמה אמנים זרים משפיעים, כמו הראמונס ואנדי וורהול, אף ביקרו במדריד בתקופה זו.[2]

מאפיינים

המאפיין המרכזי של התנועה המדרידאית היה אסתטיקה שהושפעה מהסגנונות המוזיקליים פאנק רוק וסינת'-פופ, ומהסגנונות החזותיים דאדא ועתידנות. האסתטיקה החדשה חלחלה לאופנת הרחוב, לצילום, לקריקטורות ולציורי הקיר ברחבי העיר,[1] ובאה לידי ביטוי בצבעים עזים, בשיער נפוח, בלבוש לא שגרתי וחושפני ובשימוש באיפור כבד בקרב שני המינים. נוסף על הייצוגים האמנותיים האלה יצרה התנועה המדרידאית גם קהילת LGBTQ+ מתעוררת. במקביל גבר השימוש בסמים קלים, וצריכת הסמים הקשים והאלכוהול שנעשתה לדבר שבשגרה בקרב צעירים ספרדים רבים גרמה לשורת מקרי מוות. שימוש במחטים מזוהמות וקיום יחסי מין ללא אמצעי הגנה גרמו להפצה המונית של מחלת האיידס. בד בבד התרחב השימוש בשפת סתרים צ'לי, סגנון דיבור ובו מילים וצורות ביטוי ייחודיות שמקורו בבתי כלא, שכונות עוני וחוגי סטודנטים מסוימים. דרך התנועה המדרידאית הוא החל להתפשט ברחבי ספרד, בכל הרמות החברתיות בדיבור הנוער כסוציולקט.[1] [2]

אף על פי שחלק מהאנשים המעורבים בתנועה העידו על היעדר אידאולוגיה פוליטית המשותפת לכולם, היו גורמים רבים בתנועה אנטי־פשיסטיים ובעלי נטיות אנרכיסטיות.

נציגים

לתנועה המדרידאית היו כמה נציגים מובהקים, ובהם: במאי הקולנוע פדרו אלמודובר; הזמרת המקסיקנית־ספרדייה אלסקה שביצעה את השיר "A Quién Le Importa", המזוהה עם התנועה ותקופתה; ראש העיר של מדריד בין השנים 1979 ו־1986, אנריקה טירנו גאלבן, שטבע את האמרה המפורסמת: "El que no esté colocado, que se coloque..." ("מי שאיננו מסטול, שיתמסטל!").

קולנוע וטלוויזיה

אחרי סרטו של פרננדו קולומו שקדם לתנועה המדרידאית מה "בחורה כמוך עושה במקום כזה?" (בספרדית: ?Qué hace una chica como tú en un sitio como este¿) (1977), הסרט של איבן זולואטה "התפרצות" (בספרדית: Arrebato) (1980) ובעיקר כמה מסרטיו הראשונים של פדרו אלמודובר משקפים באופן קומי את האי־סדר שאפיין את התקופה: "פפי, לוסי, בום", "מבוך התשוקות"[דרוש מקור] ו"מה עשיתי שזה מגיע לי?" (1984).[דרוש מקור]

תוכניות טלוויזיה המיועדות לנוער כמו "תור הזהב" (בספרדית: La Edad de Oro) ולילדים כמו "כדור הכריסטל" (בספרדית: La Bola de Cristal) תרמו אף הן להפצת האסתטיקה של התנועה לקהל הספרדי הרחב.[דרוש מקור]

צילום, איור וציו

צורות שונות של אמנות, כגון צילום, איור וציור, התאפיינו בתקופת התנועה המדרידאית בחופש ובפתיחות וייצגו את השינויים שעברה החברה הספרדית ואת החירות החדשה שהתגבשה בה. במוקד התעניינותם האמנותי של צלמים צעירים כמו אלברטו גרסיה־אליקס (Alberto García- Alix) או אוקה לילי (Ouka Leele) היו להקות, קונצרטים והסצנה המוזיקלית בכללה, בשעה שיוצרים אחרים, כמו מיגל טרילו (Miguel Trillo), התמקדו יותר בשבטים העירוניים שצמחו סביב התנועה החדשה. עם המאיירים והציירים הידועים ביותר אפשר למנות את קוסטוס  (Costus), גיירמו פרז ביליאלטה (Guillermo Pérez Villalta) וסיספי (Ceesepe).

לאס קוסטוס היה שיתוף פעולה אמנותי בין אנריקה נאיה (Enrique Naya) וחואן קאררו (Juan Carrero). הפילוסופיה של התקופה, הבארוק והריאליזם האקספרסיוניסטי שאפיינו את התנועה המדרידאית ומורכבות החברה הספרדית השפיעו רבות על עבודתם. מטרתם הייתה למחוק את החותם שהותירה הדיקטטורה של פרנקו ולייצג את המודרנה והשינוי.[דרוש מקור]

גיירמו פרז ביליאלטה היה צייר שאפיין אף הוא את תקופה התנועה המדרידאית, ונודע בזכות יצירותיו רבות הצבע שהושפעו גם הן מהבארוק. הוא יצר אמנות מגוונת גם בקרמיקה, באדריכלות, בעיצוב חפצים, בעיצוב תכשיטים, בדפוס ובעוד תחומים.

סיסיפי (ראשי תבות של Carlos Sánchez Pérez בספרדית), היה אמן בעל כשרון רב הידוע בעבודות שכללו ציור ואמנות חזותית, קומיקס וסרטים בשיתוף פעולה עם במאים כמו אלמודובר. סיסיפי מוכר בין השאר בזכות סדרת הקומיקס "Slober" שפרסם בין השנים 1975 ו־1979. חותמו הייחודי ניכר בטכניקות האמנותיות השונות שבהן יצר.[3]

סִפְרוּת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופרים גרגוריו מוראלס, ויסנטה מולינה פואה, לואיס אנטוניו דה וילנה, חאבייר בארקין, חוסה טונו מרטינס, לואיס מטאו דיאז, חוסה אנטוניו גבריאל אי גלאן, חוסה לואיס מורנו־רויס ורמון מאיראטה היו מן הבולטים שהשתתפו ב־"Tertulia de Creadores" ("אספות יוצרים"), שהיו מחזור של פגישות, הרצאות, דיונים והתרחשויות שהתקיימו ב-Círculo de Bellas Artes במדריד בשנים 1983 ו־1984.[דרוש מקור] רבים מהם, כמו גרגוריו מוראלס, חוסה טונו מרטינס או רמון מאיראטה, היו משתתפים קבועים במגזין האמנות "La luna de Madrid". פרסומים אחרים, כגון המגזין של אוסקר מרינה "Madrid me mata" ("מדריד הורגת אותי") תרמו גם הם ליצירת זהות משותפת.[דרוש מקור]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטגוריה:תרבות הנגד קטגוריה:מדריד: היסטוריה קטגוריה:מדריד: תרבות

  1. ^ Hoyos González, Margarita de, Una variedad en el habla coloquial: la jerga 'chelí', Cauce: Revista Internacional de Filología, Comunicación y sus Didácticas 4, 1981, עמ' 31–32
  2. ^ Rodríguez González, Félix, Lenguaje y contracultura juvenil: anatomía de una generación, El lenguaje de los jóvenes, Barcelona: Ariel, 2002, עמ' 31-33
  3. ^ López, Ianko, Ceesepe: "¿La movida? No quiero tener nada que ver ni con Alaska, ni con Mario, ni con McNamara", vanityfair, ‏07-09-2018