טיוטה:צילום נשים שחורות במאה ה-19

פורטרט דאגרוטיפ מהחזית של "דליה", שפחה-אפרו-אמריקאית "טהורה", שצולמה בידי ג'וזף זילי עבור ד"ר לואי אגסי מהארוורד. מתוך סדרה בת 15 דימויים של שבעה עבדים (בהם גם אביה של דליה) מצפון קרוליינה. אגסי ניסה להיעזר בצילום כדי להוכיח שלא כל בני האדם מוצאם מאותו מין, ושהגזע השחור נחות מהלבן. הדימוי שמור כיום במוזיאון פיבודי (Peabody)

הארייט טאבמן, אמריקאית-אפריקאית, ממתנגדי העבדות

תצלומי נשים שחורות אינם מהווים קטגוריה מוכרת וממוסדת בהיסטוריה של הצילום, ולכן הם כמעט ולא נחקרו כשלעצמם. ההיסטוריה של תצלומי גופן של נשים שחורות, כמו כל ההיסטוריה של הצילום, מצביעה על מה נכלל ומה הודר, מה שועתק ומה הודחק, מה הוגדר כ״אמנות״ ומה הורד בדרגה אל אפלת הארכיבים. באופן כללי, בהיסטוריה של הצילום, המבט של המצלמה על נשים שחורות מונח לרוב על גופן העירום.

באירופה של המאה ה-19, גוף האישה השחורה סימל לרוב שלוש תמות: קולוניאליזם, אבולוציה מדעית ומיניות. במשך המאה ירידים עולמיים הציגו לראווה ולבידור גופים עירומים של גברים ונשים שחורים, ותצלומים שלהם, תחת איצטלת האתנוגרפיה, וסייעו בכך לעצב את התפיסה המערבית של האדם השחור כ"אדם הפרימיטיבי". תפקיד נוסף שמלאו תצלומי נשים שחורות במאה ה-19 היה פורנוגרפיה. נשים שחורות רבות עבדו כזונות כדי להתקיים ומכאן נתפסו כחפץ שניתן לרכוש.^{[דרוש מקור]}

באופן יחסי ישנם מעט תצלומים של נשים שחורות במאה ה-19 וזאת כיוון שדמות האישה השחורה לא נתפסה כנושא ראוי דיו, שכן לא הייתה נושאה של אף יצירת אמנות, ואם כן הייתה, היא הוצגה בדמות "פרא" ותמיד כחלק מהרקע. התצלומים שאנו יכולים למצוא, כגון ייצוגי גוף האישה השחורה באמנות המערב בכלל, מושפעים רבות מגישות ודעות קדומות אודות גזע, מגדר ומיניות.

מאחר שתצלומי הנשים השחורות לא זכו להיכלל בקנון של הצילום, לא נקבע להן שווי שוק גבוה, ורובן מצוי עדיין בידיים פרטיות. בספרי היסטוריה של הצילום מוצגות תמונות ספורות בלבד, במטרה לזעזע את הצופים בהן.

ניתן לקטלג את תצלומי הנשים השחורות ל-3 קטגוריות^{[דרוש מקור]}:

• האישה השחורה העירומה
• האישה השחורה המסורסת^{[דרושה הבהרה]}
• האישה השחורה האצילית

רקע

דימוי גוף האישה השחורה הושפע מהקולוניאליזם ומתפיסת ה"בעלות" של האדם האירופאי. נשים שחורות רבות עבדו כמטפלות ילדים ולכן האישה השחורה קיבלה דימוי של פיריון, אמא מטפלת. מהמאה ה-15 והלאה, נשים שחורות החלו מאוזכרות בשירה, ציורים, בעיקר בהקשר של עבודות, בתור שפחות, עם דגש על היופי הפרוע שלהם והזמינות המינית. תרבות העבדים יצרה דמות של אישה שחורה אמהית, האומנת, המטפלת, אף על פי שגברים לבנים המשיכו סיסטמטית לאנוס אותן. הפער בין 2 "הדמויות" הללו: האמהית והדמות שאונסים אותה סייעה גם היא בעיצוב הדמות.

צילום ואתנוגרפיה

צילום ואתנוגרפיה

המצאת הצילום, הופעת ״התרבות הפופולרית״ שפנתה לבידור ההמון, העניין הרחב במדעי הטבע והדיסציפלינות של האתנולוגיה והאנתרופולוגיה, וביטול העבדות, הן באירופה ובקולוניות, תרמו לאופנים בהם הביטו והציגו את הנשים השחורות. בשם המדע, האנשים הכבושים הושוו לטיפוסים המערביים. מוסדות מרכזיים נוסדו במטרה לממן ולתמוך בעבודה זו: "המכון האנתרופולוגי המלכותי" בבריטניה ואירלנד ב-1843; ה"סוסיאטה אנתרופולוז׳יק דה פארי" ב-1859; ואגודת נשיונל גאוגרפיק, שנוסדה בארה״ב ב-1888.

האישה השחורה קוטלגה כפחות מפותחת, נחותה, מופקרת מינית ונחותה אינטלקטואלית. כדי שאנשים יצאו ויראו עולם אחר ושונה היה צריך להיות להם כסף, מה שלא באמת קרה בפועל. תרבות הפנאי של האנשים שיכלו להרשות זאת כללה צריכה מוגברת של תיעוד כתוב מהבולניות.

צילום אקזוטי של נשים עירומות נהיה זמין אך עם זאת דיסקרטי. ניתן לראות שכמות העירום שאנו רואים בתמונה קשורה לסטטוס המצולם, למשל, אשתו של לוחם מנוביה, לבושה לחלוטין כשרק רגליה נגלות, וכך לצופים בתמונות נוצרת תחושה שנשים אלה הן אקזוטיות ומיניות. גם אם למצולמות היה נוח עם עירומן, ברגע שהאירופאים ראו זאת, משמעותן השתנתה. מכאן-נשים כמעט אף פעם אינן באמת כפי שהם בתמונות.

ירידים עולמיים

"כפר סמואי" בתערוכה העולמית של שיקגו בשנת 1893

התערוכה העולמית של פריז (1867) הייתה הראשונה מבין התערוכות העולמיות הגדולות והפופולריות שכללו תצוגה חיה ו/או מצולמת של אנשים לא-אירופיים ("גן חיות אנושי"). תערוכות אלו החלו להציג את האנשים הכבושים כמופע ראווה לצד הקדמה הטכנולוגית והתעשייתית. מטרת הירידים הייתה מקום שבו אנשים מכל המעמדות יוכלו ללמוד אתנוגרפיה פרקטית ולהבין את הקשר בין שוויון וגזע. תצלומים שהוצגו ביריד הפכו גם למזכרות שאנשים לקחו עימם בסוף היריד.

ה"כפר הילידי" הראשון - ניסיון ליצור מחדש את הסביבות והמנהגים הטבעיים של קבוצות אתניות ספציפיות - היה חלק מהתערוכה העולמית של פריז בשנת 1889. המייצגים והמוצגים האתנוגרפיים נועדו "לחנך את המעמד הנמוך." הם אורגנו סביב תאוריות גזעיות ואבולוציוניות של התקופה, בחנו את מושג ההבדל האנושי, והציגו שיעור חי או מתועד באבולוציה בעזרת הצגת "האחר". תצלומים, למשל, סודרו באופן היררכי לפי רמת הכהות של העור. התערוכות תמכו באמונות האירופאיות והאירופו-אמריקאיות לנחיתותם של האפריקאים, האסיאתים והאינדיאנים, ונעזרו במדעי החברה החדשים כתמיכה באידאולוגיות ישנות ומבוססות.

האישה השחורה בירידים הוצגה כ"נטולת ראש", מבחינת האדם הלבן היא בסך הכול גוף עם דגש על האזורים המיניים החשופים.

האסתטיקה של הנשיונל גאוגרפיק

בעוד שהירידים ביקשו לבנות מחדש כפרים של ילידים ולחקות את אורח החיים שלהם, אנתרופולוגים בשטח עבדו ללא הפסקה על איסוף חומרים שיעצבו קונספט ויזואלי שונה. חברת נשיונל ג'יאוגרפיק, שנוסדה בוושינגטון די. סי. בשנת 1888, פעלה למען הגברת הדיפוזיה של הידע הגאוגרפי. במגזין הראשון פורסמו תמונות של אפריקאים מ"השטח". דוגמה לאסתטיקה המדוברת - צולמו גבר ואישה לבושים מעט מאוד, עם הכיתוב "חתן וכלה". התמונה והכיתוב נועדו לחדד אצל המתבונן המערבי את השוני בין המערביים והאפריקאים החייתים, הפרועים והעירומים.

פורנוגרפיה וזונות

בעוד שצלמים רבים נתנו ביטוי לקולוניאליזם, צלמים ואומנים אירופאים אחרים נתנו ביטוי לתענוגות האסורות שלהם. רכישת תמונות ואיורים בעירום היו נחלת האומנים והעשירים, אך ככל שאירופה הלכה ואסרה על פורנוגרפיה, תמונות העירום נדחקו למטה, לחברה הענייה ביותר. היו צלמים רבים שהעבודות שלהם סבבו סביב האישה השחורה כאובייקט מיני בשלל מיקומים וסיטואציות. צילום של נשים שחורות רוקדות ריקוד מסורתי הפך לסמל למיניות וצרכני התמונות הללו החלו קושרים את דמות האישה השחורה עם מתירנות מינית, מודעות עצמית למיניות, רמיזות ועוד. בתמונות רבות הוסיפו אישה שחורה או עבד ליד אישה לבנה כרמז למיניות מטפורית. בתמונות אלה היו משחקי תפקידים מיניים סימבוליים בין האישה הלבנה לבין השפחה השחורה.

הפורנוגרפיה המצולמת שינתה את מערכת היחסים בין האישה השחורה והמינית לאופן שבו היא מוצגת למצלמה. החלו לצוץ שאלות האם האישה השחורה בכלל רוצה להצטלם? היא לא סתם "דוגמנית פורנוגרפית", היא חייבת להיות גם זונה. בסוף המאה ה-19 הצילום של זונות אמיתיות חיזקו את הזמינות המינית של האישה השחורה. בארצות הברית שפחות שחורות ויפות הפכו להיות זונות. הצורה שבו הגוף שוכב מרמז על מיניות ועד כמה האישה השחורה היא זמינה. כשאישה שחורה הוצגה שוכבת בתמונה, הושווה מעמדה לזה של אישה לבנה, מה שהיווה זלזול באישה הלבנה. באומנות אמריקאית במיוחד, נדיר היה למצוא בתחילת המאה ה-20 תמונות עירום של נשים שחורות כשהן שוכבות. תנוחת השכיבה על הספה מול המצלמה הייתה התנוחה האהובה גם על המצולמות, שכן זה כמו אישה שמחכה למאהב שלה.

לקריאה נוספת

• Willis, Deborah and Williams, Carla, The Black Female Body: A Photographic History, Philadelphia, PA: Temple University Press

קטגוריה:היסטוריה של הצילום קטגוריה:אנתרופולוגיה קטגוריה:אתנולוגיה קטגוריה:יצירות המאה ה-19 קטגוריה:נשים בצילום קטגוריה:נשים במאה ה-19