טיוטה:תקופת ההגמוניה של מפא"י

שגיאות פרמטריות בתבנית:מקורות
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

שגיאות פרמטריות בתבנית:לשכתב
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

תקופת ההגמוניה של מפא"י היא כינוי לפרק הזמן בין השנים 1935–1977, שבו התאפיינה המערכת המפלגתית ביישוב היהודי בארץ ישראל, ולאחר מכן בישראל, בדומיננטיות של מפא"י והמשכה, "המערך". דומיננטיות זו באה לידי ביטוי בעמידתה של המפלגה במרכז המערכת הפוליטית, שכללה את הרכבת הממשלות הראשונות ואת איוש תפקידי המפתח בהן. כמו כן, הדומיננטיות התבטאה בפער גדול, שלא היה דומה לו ברוב העולם המערבי, בין המפלגה הראשונה בגודלה לשנייה, במשך שליטתה של המפלגה הגדולה ובחוסר החלופה הממשית לאותה מפלגה שלטת.

רקע לתקופה

הצלחתה של מהפכת אוקטובר ברוסיה בשנת 1917, יחד עם העלייה השלישית, שהייתה מורכבת מאנשים בעלי אופי חלוצי, עודדו את מנהיגי מפלגות הפועלים להוות כוח מוביל קונסטרוקטיבי-לאומי במוסדות התנועה הציונית ביישוב היהודי. בשנת 1919 הסירו הפועלים הבלתי מפלגתיים, בהנהגתו של ברל כצנלסון, את התנגדותם למפלגתיות וחברו למפלגת פועלי ציון להקמת אחדות העבודה. זמן קצר לאחר מכן הובן כי תנועת פועלים זו הייתה לזרם הפוליטי היחיד שהיה מסוגל להביא לפיתוחו של היישוב היהודי. בשל כך הוזרם הון ציוני רב מהעולם לתנועת הפועלים ביישוב היהודי, אשר השכילה להשתמש במשאביה הכלכליים בתבונה והפכה אותם לעוצמה פוליטית. לאחר כעשור הבינו אנשי הפועל הצעיר כי הם נדחקו לשוליים, ולכן הם הסכימו להתפרק ולחבור למפלגת אחדות העבודה ולהקים יחד את מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל).

זאב ז'בוטינסקי, אשר ראה את התעצמותה של מפלגת הפועלים, הקים את תנועת הנוער בית"ר במטרה לבלום התעצמות זו. שנתיים לאחר מכן, ב-1925, הוא גם הקים את תנועת הציונות הרוויזיוניסטית, שמראשיתה חתרה ליצור שינוי ולשאוף להגמוניה. אך למרות זאת, ככל שכוחה של התנועה הציונית נע מן הגולה ליישוב היהודי כך גדלו סיכוייה של תנועת הפועלים להיות בשלטון, וב-1920, עת התקיימו בחירות לאספת הנבחרים הראשונה, יצרה מפא"י מונופול וכרתה בריתות עם המפלגות הדתיות, תוך כדי שהיא הופכת את הרויזיוניסטים לבודדים.

כשאנשי מפא"י הבינו שכדי להשיג דומיננטיות ומובילות לאומית עליהם לזוז לכיוון המרכז הפוליטי ולסגת מעמדות סוציאליסטיות רדיקליות, הם פתחו בשנות השלושים במדיניות פרגמטית שפנתה לכל שכבות האוכלוסייה. דוגמה לכך היא הסיסמה שטבע באותם ימים דוד בן-גוריון, מנהיג מפא"י – "ממעמד לעם". התהליך שהאיץ את הפיכתה של מפא"י למפלגה דומיננטית היה פרישתם של הרויזיוניסטים ממוסדות הנהגת היישוב, ההסתדרות הכללית והתנועה הציונית, והקמתם את ההסתדרות העובדים הלאומית ב-1932 ואת ההסתדרות הציונית החדשה ב-1935.

מאפייני התקופה

ניתן לומר שלאחר הקמת מדינת ישראל, השתדלה מפא"י להוציא את יריבתה תנועת החרות (הרויזיוניסטים לפני קום המדינה) מחוץ לזירה השלטונית. מפא"י שימרה את מערכת הבריתות שהיו לה עוד מתקופת היישוב ובכך מנעה מחרות ליצור בריתות עם מפלגות אחרות. חרות הוצגה כמפלגה שאינה ראויה לקחת חלק פעיל בממסד בכל צורה שהיא. באותן שנים מפא"י הציבה עצמה במרכז, ומאבקים ותחרויות היו נחלתן של המפלגות הקטנות. מפלגות שהיו באופוזיציה חתרו להיות פעילות בקואליציה ולכן פעלו ליצור שיתוף פעולה עם ראשי מפא"י.

מאפיין נוסף שהנציח את הדומיננטיות היה שמפא"י ומפעלה זוהו כחלק מהתהליך שהוביל הקמת מדינה ולכן היה קשה להבדיל בין המפלגה למדינה. כמו כן, הצלחותיה של המדינה שהייתה בראשית דרכה זוהו עם מפא"י. הבחירות שהתקיימו באותן שנים לא הציבו את השאלה "מי תהיה המפלגה המנצחת?", אלא את השאלות "האם מפא"י תעלה או תרד במספר מנדטים?" ו"כיצד תראה הקואליציה שאותה תרכיב מפא"י?". גם דמותו ואופיו של בן-גוריון היו מרכיב חשוב ששימר את הדומיננטיות של המפלגה, וזאת באמצעות דאגתו לרצות את כל שכבות האוכלוסייה. לכן, אי אמון בו או במפא"י נחשב באותם ימים לאי אמון במדינה.

בשנות החמישים והשישים התפקידים הבכירים בממשלה אוישו על ידי חברי מפא"י, דבר שעזר ליציבותה וחיזוקה של המפלגה. תיקי החוץ, הביטחון, האוצר, החקלאות והחינוך היו ברשות מפא"י. מפא"י גם שלטה בתקופה זו בהסתדרות, בסוכנות היהודית וברוב העיריות (שנשלטו מסורתית עד אז על ידי חוגי הציונים הכלליים) וחדרה לארגונים ומוסדות רבים.

על אף ההגמוניה המוחלטת של מפא"י, עוד בראשיתה של התקופה הדומיננטית התגלו סימנים של חולשה מפלגתית, כגון "פרשת לבון". פרשה זו, ככל הנראה, גרמה למשבר רציני במפא"י שהסתיים עם התפטרותו של בן-גוריון ב-1963. בד בבד, בבחירות לכנסת החמישית ב-1961, אשר עד אליהן הרעיון של שיתוף מפלגות קטנות בקואליציה שמר על ההגמוניה של מפא"י, מצאו הליברלים את עצמם באופוזיציה והחלו מגעים עם חירות, שעד אותם ימים הייתה בבידוד.

כרסום התקופה הדומיננטית ומעבר לתקופה דו-גושית

לאחר שנת 1965 המשיכה מפא"י להיות המפלגה הדומיננטית, אך החורים והסדקים בהגמוניה השלטונית החלו לבלוט וראשי מפא"י לא השכילו לפתור את הבעיות הפנימיות הרבות, כגון איחוד מפא"י עם רפ"י. ועם אחדות העבודה שהקימו את מפלגת העבודה הישראלית שהקימה רשימה משותפת לבחירות-המערך יחד עם מפ"ם, ובנוסף חיבורן של חירות והליברלים, הביאו לראשית קצה של אותה תקופה דומיננטית.

תוצאות מלחמת ששת הימים ב-1967, אשר נגמרה בניצחון ישראלי מוחץ והביאה לכיבוש שטחים נרחבים בשלוש מדינות ערב, היוו קושי אידאולוגי רב עבור מפא"י, שכן כיבוש השטחים נתן תימוכין לאידאולוגיה הרויזיוניסטית. שנה לאחר מכן, ב-1968, נעלם השם מפא"י לאחר שהמפלגה חברה ל"רפי" ולאחדות העבודה ביצירת מפלגת העבודה, וערב הבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969 יצרה מפלגת העבודה בשיתוף עם מפ"ם גוש אלקטורלי פרלמנטרי שנקרא "מערך".

מהלכה של מלחמת יום הכיפורים שפרצה בשנת 1973 ותוצאותיה סימנו את החתימה הסופית לסיום הדומיננטיות של המערך, שבאה רק לאחר הבחירות לכנסת התשיעית. לאחר המלחמה הייתה אמנם מפלגת המערך בשלטון, אך חל כרסום בדומיננטיות שלה, כאשר הליכוד צבר כוח בבחירות לכנסת השמינית, מה שסימן את מעבר המערכת הפוליטית למערכת של שני גושים. באותן שנים צברה מפלגת חירות, שהייתה המרכיב הדומיטננטי בליכוד, מוניטין, עם הצטרפותם של אישים בכירים כגון האלוף עזר ויצמן, מפקד חיל האוויר לשעבר, ורבים שהצטרפו אחריו שלא נמנו עם הרוויזיוניסטים.

בבחירות לכנסת התשיעית (1977) תם עידן שלטון המערך והליכוד עלה לשלטון.

לקריאה נוספת

• גולדברג גיורא, המפלגות בישראל: ממפלגות המון למפלגות אלקטורליות, תל אביב, רמות, 1992
• נויברגר בנימין, המפלגות בישראל, תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1997.
• קנולר אפרת, לא ימין, לא שמאל: צמיחתן והיעלמותן של מפלגות מרכז בישראל (1965 – 1999), רמת גן, 2000.
• ערן אלדר, הדרך ל־77' - קריסתה של הגמוניית מפלגת הפועלים 1977-1965, הוצאת עם עובד, 2018.

קטגוריה:ישראל: פוליטיקה קטגוריה:מפא"י