טייסת מבצעים מיוחדים 193

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
טייסת מבצעים מיוחדים ה־193
193d Special Operations Squadron
193rd Special Operations Squadron emblem.jpg
"Never Seen, Always Heard"
פרטים
מדינה ארצות הברית
שיוך המשמר הלאומי האווירי של פנסילבניה
סוג טייסת
בסיס האם בסיס המשמר הלאומי הריסבורג, מידטאון, פנסילבניה
אירועים ותאריכים
תאריך הקמה 1 אוקטובר 1942
נתוני היחידה
ציוד עיקרי Lockheed Martin EC-130

טייסת המבצעים המיוחדים ה־193 היא יחידה בכנף המבצעים המיוחדים ה־193 של המשמר הלאומי של פנסילבניה בכפיפות לפיקוד המבצעים המיוחדים של חיל האוויר. הטייסת מוצבת בבסיס האוויר של המשמר הלאומי הריסבורג, מידלטאון, פנסילבניה.

הטייסת מפעילה מטוסי EC-130J קומנדו סולו, סופר-הרקולס שעבר התאמה מיוחדת למשימותיו. השינויים כוללים מערכות ניווט משופרות, ציוד להגנה עצמית, תדלוק אוויר ויכולת שידור רדיו אנלוגי (FM) וטלוויזיה צבעונית אנלוגית בכל הסטנדרטים העולמיים.[1]

EC-130J קומנדו סולו של טייסת 193

משימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי ה־"EC-130J קומנדו סולו" משמשים כתחנת שידור מעופפת למשימות תעמולה ולוחמה פסיכולוגית בשידורי AM ,FM ,HF, טלוויזיה ותקשורת צבאית וכן ללוחמה אלקטרונית. מבצעי "סולו" נשלטים בלעדית מכנף המבצעים המיוחדים 193 במידלטאון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטייסת הוקמה ב־1 באוקטובר 1942 בבסיס חיל האוויר המלכותי דוקספורד, באנגליה כטייסת קרב 347. בתחילה הוקצתה לפיקוד מטוסי הקרב השמיני, הועברה לחיל האוויר ה-12 והשתתפה בלחימה בצפון אפריקה. לאחר מכן הוצבה באיטליה במסגרת "זירת המבצעים בים התיכון" (MTO) והשתתפה במשימות בסיציליה, איטליה, סרדיניה וב־1944 בעמק הרוֹן בצרפת. הטייסת נסגרה ב־7 בנובמבר 1945.

המשמר הלאומי של פנסילבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטייסת הופעלה מחדש כטייסת הקרב ה־148, והוקצתה למשמר הלאומי של פנסילבניה ב־24 במאי 1946. הטייסת התארגנה בשדה התעופה העירוני של רדינג, פנסילבניה, וקיבלה הכרה פדרלית ב־27 בפברואר 1947. הטייסת הפעילה מטוסי מוסטנג P-51, הוצבה ב"קבוצת הקרב ה-112" ונפרסה בנמל התעופה פיטסבורג.

הגנה אווירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטייסת נקראה לשירות פדרלי פעיל ב־1 בפברואר 1951 בתקופת מלחמת קוריאה והוצבה בבסיס חיל האוויר דובר, דלאוור, למשימות הגנה אווירית. הטייסת צוידה במטוסי ת'אנדרג'ט F-84C והופקדה על ההגנה אווירית של חצי האי דלמארבה (אנ'). באוקטובר 1951 שודרגה והוצבו בה מטוסי יירוט סילוניים סטרפייר F-94B. ב־1 בנובמבר 1952 הטייסת שוחררה משירות פעיל וחזרה לפיקוד המשמר הלאומי של פנסילבניה.

מטוס F-51D של טייסת הקרב 148, פנסילבניה, 1957.
מטוס C-46D-10-CU בשדה ספאץ, טייסת התעבורה המטאורולוגית ה־140, פנסילבניה, 1957.
מטוס קונסטלישן EC-121 של הקבוצה הטקטית ללוחמה אלקטרונית 193

לאחר חזרתה לשדה התעופה העירוני של רדינג, פנסילבניה, היא נשארה תחת פיקוד ההגנה האווירית של חיל האוויר, כטייסת יירוט, צוידה במטוסי מוסטנג 51D וביצעה משימות הגנה אווירית בדרום מזרח פנסילבניה ופילדלפיה.

עם הוצאת מטוסי המוסטנג מהשירות, החל חיל האוויר של ארצות הברית לשדרג את כל טייסות הקרב במטוסי סילון. שלטונות התעופה של רדינג לא הסכימו לבקשת רשויות המשמר הלאומי להפעלת מטוסי קרב סילוניים בשדה התעופה העירוני, וב־30 ביוני 1956 החליט חיל האוויר להשבית את הטייסת אך כבר למחרת חזרה לפעילות.

תובלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשמר הלאומי של פנסילבניה, שרצה לשמר את הטייסת, נתן לה מספר חדש ומשימה חדשה. טייסת 140 לתובלה רפואית אווירית. היא חזרה לפעול ב־1 ביולי 1956 באמצעות מטוסים מונעי מדחף.

הטייסת צוידה במטוסי קומנדו C-46 ובשנת 1958 במטוסי C-119. בשנת 1960, היא הוסבה להפעלת מטוסים גדולים ומהירים יותר, הקונסטלישן C-121. שדה התעופה רדינג לא התאים עוד לצורכי הטייסת וב־1 בפברואר 1961, היא עברה למיקומה הנוכחי בבסיס חיל האוויר אולמסטד (היום בסיס האוויר של המשמר הלאומי הריסבורג).

ב־15 באוקטובר 1964 הוחלט במשמר הלאומי של פנסילבניה להעלות את הטייסת לרמת "קבוצה". מאחר שכבר הייתה קיימת קבוצת טייסות קרב במשמר הלאומי של קולרדו שמספרה היה 140, שונה מספר הטייסת ל־168 והיא צורפה ליחידה החדשה שהוקמה "קבוצת תובלה אווירית 168". בקבוצה הוצבו גם יחידות מטה, תחזוקה, סיוע ומרפאה של חיל האוויר.

מבצעים מיוחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מלחמת ששת הימים ביוני 1967 קיבלה הלוחמה הפסיכולוגית עדיפות בצבא ארצות הברית. בשל סגירת בסיס חיל האוויר אולמסטד וצמצום צי מטוסי התובלה, הוחלט במשמר הלאומי של פנסילבניה להסב את הקבוצה למשימות לוחמה פסיכולוגית שכונו בשם "קורונט סולו". היחידה אורגנה מחדש כ"קבוצת הלוחמה האלקטרונית הטקטית 193" והועברה לפיקוד אוויר טקטי (TAC). ארבעה ממטוסי ה־C-121 שלה הוסבו למשימות לוחמה האלקטרונית.

ב־1980 קיבלה "קבוצת המבצעים המיוחדים 193" מטוסי EC-130E וב־2004 שודרגה לדגמי C-130J. ב־1983 השתתפה בחילוץ אזרחים אמריקאים במבצע "זעם דחוף". לאחר מכן, בעת הפעולה הצבאית של ארצות הברית במדינת האי גרנדה, המטוסים הופעלו כתחנת רדיו מוטסת שנודעה בשם "וולאנט סולו". בשנת 1989, וולאנט סולו סייעה להצלחת הלוחמה הפסיכולוגית במבצע "רק סיבה" להפלת שלטונו של מנואל נורייגה בפנמה.

באמצע שנות ה־80 יחד עם כל יחידות המבצעים המיוחדים של חיל האוויר, הטייסת סופחה לחיל האוויר ה-23 של פיקוד התובלה האווירית הצבאית (MAC). ב־1990 הצטרפה ה-193 לפיקוד המבצעים המיוחדים של חיל האוויר, ומטוסי הכנף כונו מעתה "קומנדו סולו", ללא שינוי במשימה.

בשנים 1990–1991, קומנדו סולו שוגרו לערב הסעודית ולטורקיה במסגרת מלחמת המפרץ. המשימה כללה את שידורי "קול המפרץ" ותוכניות מוצלחות אחרות שנועדו לשכנע את החיילים העיראקים להיכנע. בשנת 1994, קומנדו סולו שימשו לשידור הודעות רדיו וטלוויזיה לאזרחי ומנהיגי האיטי במהלך מבצע "תמוך בדמוקרטיה". שידורים אלה, בהם הופיע הנשיא הנבחר ז'אן-ברטראן אריסטיד תרמו למעבר מסודר משלטון צבאי לדמוקרטיה.

בהמשך למסורתה, ב־1997, השתתפה כנף המבצעים המיוחדים 193 ומטוסי הקומנדו סולו שלה בכוח ההגנה של האו"ם (אנ') בבוסניה-הרצגובינה עם שידורי רדיו וטלוויזיה שתמכו בייצוב המצב. בשנת 1998, היחידה ומטוסיה השתתפו במבצע רעם במדבר (אנ'), פריסה בחצי האי ערב כדי לשכנע את עיראק לקיים את החלטות מועצת הביטחון של האו"ם. קומנדו סולו נשלחו שוב לפעולה בשנת 1999 במבצע כוח מאוחד. על המטוס הוטל לשדר רדיו וטלוויזיה לקוסובו כדי למנוע טיהור אתני ולסייע בגירוש הסרבים מהאזור. בשנת 2001, מטוס קומנדו סולו שידר מסרים לאוכלוסייה האפגנית המקומית ולחיילי הטליבאן במהלך מבצע "חירות מתמשכת".

בשנת 2003, סולו הקומנדו הועברו למזרח התיכון לתמיכה במבצע "חופש עיראקי" . לאחרונה, ה־EC-130J הועברו שוב למזרח התיכון במסגרת המלחמה בטרור.

דורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הוקמה ב־1 באוקטובר 1942 ב"סמכות מיוחדת לפני החוקה" והוכרזה כטייסת קרב 347 ב־2 באוקטובר 1942. נסגרה ב־7 בנובמבר 1945.
  • נפתחה מחדש כטייסת הקרב 148, בחיל האוויר של המשמר הלאומי של פנסילבניה, ב־24 במאי 1946. קיבלה הכרה פדרלית נוספת ב־27 בפברואר 1947. עברה לאחריות פדרלית והושמה בתפקיד פעיל, 10 בפברואר 1951. יצאה משירות פעיל וחזרה לשליטה פדרלית – פנסילבניה משותפת, 1 בנובמבר 1952. אורגנה מחדש כטייסת הפצצה 148 ב־1 בנובמבר 1952 וכטייסת יירוט 148 ב־1 ביולי 1955. נסגרה ב־30 ביוני 1956.
  • ארגון מחדש כטייסת תובלה רפואית 140 והופעלה ב־1 ביולי 1956
  • ארגון מחדש כטייסת תובלה אווירית 168, 16 בפברואר 1964 וטייסת התובלה אווירית צבאית 168, 8 בינואר 1966.
  • ארגון מחדש כטייסת לוחמה אלקטרונית טקטית 193, 1 ביוני 1967, טייסת לוחמה אלקטרונית קרבית 193, 6 באוקטובר 1980 וטייסת המבצעים המיוחדים 193, 15 בנובמבר 1983.

הצבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קבוצת מטוסי קרב 350, 1 באוקטובר 1942 – 7 בנובמבר 1945
  • כנף קרב 53, 27 בפברואר 1947
  • קבוצת מטוסי קרב 112, 22 באפריל 1949
  • קבוצת מטוסי קרב 113, 10 בפברואר 1951
  • כנף ההגנה 4710, 6 בפברואר 1952
  • קבוצת מטוסי הפצצה 112, 1 בנובמבר 1952
  • קבוצת מטוסי יירוט ה-112, 1 ביולי 1955 – 30 ביוני 1956
  • המשמר הלאומי של פנסילבניה, 1 ביולי 1956 – היום
  • קבוצת התובלה האווירית 168, 16 בפברואר 1964
  • קבוצת התובלה האווירית הצבאית 168, 8 בינואר 1966
  • קבוצת הלוחמה האלקטרונית הטקטית 193, 1 יוני 1967
  • קבוצת הלוחמה האלקטרונית הקרבית 193d‏, 6 באוקטובר 1980
  • קבוצת מבצעים מיוחדים, 15 בנובמבר 1983
  • קבוצת המבצעים, 1 ביוני 1995

בסיסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bushey Hall AAF-341, אנגליה, 1 באוקטובר 1942
  • AF Snailwell AAF-361, אנגליה, 4 באוקטובר 1942
  • RAF Kings Cliffe AAF-367, אנגליה, 8 בדצמבר 1942 – 4 ינואר 1943
  • נמל התעופה קזבלנקה-אנפה, מרוקו הצרפתית, 20 בנובמבר 1942
  • אוג'דה איירפילד, מרוקו הצרפתית, 6 ינואר 1943
  • La Sania Airfield, אלג 'יריה, 12 בפברואר 1943
  • אורלינסוויל איירפילד, אלג 'יריה, 9 במרץ 1943
  • שדה התעופה לה סירס, תוניסיה, 21 אפריל 1943
  • שדה התעופה Djidjelli, אלג 'יריה, 14 במאי 1943
  • שדה תעופה Rerhaia, אלג'יריה, 18 בנובמבר 1943
  • Corsica בדצמבר 1943
  • סרדיניה, 19 ביולי 1944
  • שדה תעופה Tarquinia, איטליה, 15 בספטמבר 1944
  • שדה תעופה Pisa, איטליה, 2 בדצמבר 1944 – 14 יולי 1945
  • שדה תעופה סימור ג'קסון, ניו יורק, 25 אוגוסט – 7 נובמבר 1945
  • שדה התעופה העירוני ריד, פנסילבניה, 24 במאי 1946 – 10 בפברואר 1951; 1 בנובמבר 1952 – 30 ביוני 1956; 1 ביולי 1956
  • בסיס חיל האוויר של דובר, דלוור, 10 בפברואר 1951 – 1 בנובמבר 1952
  • בסיס חיל האוויר של אולמסטאד, פנסילבניה, 1 בפברואר 1961
  • נמל התעופה הבינלאומי הריסבורג, פנסילבניה, 30 ביוני 1969
  • בסיס האוויר של המשמר הלאומי הריסבורג, פנסילבניה, 1991 – היום

מטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • P-39 Airacobra – ‏1942
  • P-400 Airacobra, ‏1942–1943
  • P-38 ברק, 1943
  • P-47 Thunderbolt, ‏1944–1945
  • A-26 Invader, ‏1947–1949
  • P-51 מוסטנג, 1949–1951; 1952–1956
  • F-84C Thunderjet, 1951 F-94C סטרפייר, 1951–1952
  • C-46 קומנדו, 1956–1958
  • C-119 מבצר מעופף, 1958–1961
  • C-121 קונסטלישן, 1961–1967
  • EC-121 קונסטלישן 1967–1980
  • EC-130E קומנדו סולו 1980–2004
  • EC-130J קומנדו סולו 2004 – היום.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ravenstein, Charles A. Air Force Combat Wings Lineage and Honors Histories, 1947–1977. Maxwell AFB, Alabama: Office of Air Force History, 1984. ISBN 0-912799-12-9.
  • A Handbook of Aerospace Defense Organization 1946 – 1980, by Lloyd H. Cornett and Mildred W. Johnson, Office of History, Aerospace Defense Center, Peterson Air Force Base, Colorado
  • Rogers, Brian. United States Air Force Unit Designations Since 1978. Hinkley, UK: Midland Publications, 2005. ISBN 1-85780-197-0.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ U.S. AIR FORCE, EC-130J Commando Solo, U.S. AIR FORCE, ‏January 14, 2016