סבירות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סבירות היא הערכה גסה של הסיכוי או הנאותות להתרחשות של אירוע. להבדיל מהסתברות, הניתנת לכימות חישובי מדויק כמספר בין 0 (מאורע בלתי אפשרי לחלוטין) לבין 1 (מאורע ודאי), סבירות עוסקת בחיזוי פחות מבוסס, ולכן מקובל להציג את מסקנותיה בצורה עמומה בלתי מספרית בלבד, כגון "סבירות גבוהה", "סבירות נמוכה" וכדומה.

קבלת החלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשים העוסקים בתחומים רבים כגון משפטים, כלכלה ועסקים, פוליטיקה וממשל או סוגי מודיעין (כגון מודיעין צבאי או מודיעין משטרתי), נדרשים לקבלת החלטות על סמך מידע חלקי, שתרומתו להבנת המצב אינה ניתנת למדידה כמותית. בעת קבלת החלטות כאלה יש להעריך באופן גס את סבירות התרחשותו של אירוע מסוים.

דוגמה נודעת לחשיבותה של הערכת סבירות מהימנה, היא ההערכה של חטיבת המחקר של אגף המודיעין של צה"ל, יממה לפני פתיחת מלחמת יום הכיפורים (מיום ה-5 באוקטובר 1973), לפיה "הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה".

אופן הערכת הסבירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפילוסופים מגדירים שלושה סוגים תקינים של הגעה למסקנות: לוגיקה (סוג החשיבה המקובל במתמטיקה, כולל בתורת ההסתברות), השכל הישר (common sense, תחושה בלתי מוסברת המובילה אדם מנוסה ונורמטיבי אל המסקנות הנכונות) ומטאפיזיקה. הלוגיקה, בניגוד לשכל הישר, ניתנת לניתוח חד משמעי ופעמים רבות גם לניתוח כמותי. אולם, לא כל ההחלטות בחיי היומיום ולא כל ההחלטות המקצועיות יכולות להישען על הלוגיקה לבדה. על כן, נותר מקום רב לשיקולים על פי השכל הישר.

דרך אחת להצדיק באופן לוגי החלטות שבמקורן קשה לגזור אותן מן הלוגיקה היא דרך הניסוי. דרך זו מקובלת בחלק נכבד מתחומי המדע, אך לא בכל תחומי המדע והעיסוק היא אפשרית. במקרים בהם בלתי אפשרי לגזור החלטות באופן לוגי טהור ובלתי אפשרי לערוך ניסוי (או לסקור תוצאות ניסויים) יש לקבל החלטה על סמך התחושה המופשטת של השכל הישר. יש המכנים תחושה זאת בשם "הסתברות הכרתית".

סבירות בהקשרה המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סבירות משפטית – מהי?[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך המשמעות הכללית של המונח "סבירות" נגזרת משמעותו בהקשר המשפטי. בהקשר זה מופיע המונח בשני הקשרים:

בית המשפט מסתייע במושג "סבירות", כמונח שסתום, על מנת למלאו תוכן בכל תחום משפטי, בבחינת החלטות של הפרט או הרשות, לציין את כל השיקולים הרלוונטיים להחלטה ואת המשקל הראוי שיש לתת לכל אחד מהשיקולים בגיבושה. זו דרכו של בית המשפט להכניס מימד אובייקטיבי רציונלי להחלטות סובייקטיביות.

כך, תדיר, מנחה את עצמו בית המשפט, בשאלה מה היה עושה 'האדם הסביר מן היישוב' באותן נסיבות, על מנת לקבוע סטנדרט משפטי מצופה להתנהגות באותן נסיבות או בנסיבות דומות.

ה"סבירות" משמשת במשפט אומד דעת לבחינתם של מעשים (פעולות), הכרה (תודעה), ודברים ("זמן סביר"; "אמצעי סביר" – למשל) לצורך קביעת חוקיותם כשזו אינה מתפרשת מהנורמה המשפטית כשהיא בגפה. אומד דעת זה מוכר במשפט כסטנדרט (מבחן) הווה אומר, נורמה מסדר שני המודדת חוקיות מעשה לאור נורמה נתונה: חקוקה או פסוקה. ה"סבירות הפרטית" עוסקת בעיקר בשלושה: (1) סבירות המעשה הפרטי כדי קביעת חוקיותו (2) סבירות התודעה המלווה את הפועל קודם נקיטת הפעולה המוערכת (או המחדל) (3) סבירותם של דברים או אמצעים הננקטים לצורך השגת מטרה כלשהי שהיא לגיטימית מבחינה משפטית.

הפן הנוסף של הסבירות, הוא בחינת תקפותו החוקית של המעשה המינהלי והשלטוני בתחום המשפט הציבורי אשר פעמים הוא מהווה אוגד לאקטים פרטיקולריים שונים המרכיבים אותו. המבחן שהתפתח בפסיקה לסבירות המעשה המינהלי, הוא מבחן שיקול הדעת המורכב מבדיקתה של מסכת השיקולים שהובאו בחשבון על ידי הרשות המינהלית, ועיקר העיקרים: מתן נאות של משקלים לשיקולים.

הסבירות הפרטית והאדם הסביר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור לעיל, הסבירות הפרטית עוסקת בהערכת חוקיותה של פעולה (או מחדל) של הפרט. כאשר לא ניתן ללמוד מהנורמה, במקרה מסוים, חוקיות או אי חוקיות, בשל דרגת הפשטתה וסיבות נוספות אחרות, "מתרגמת" הסבירות כמבחן עזר את הנורמה לאירוע העובדתי ולעיתים באמצעות נורמות נוספות מסדר שני ושלישי בפעילות רדוקציונית. סבירות הפעולה תבחן לעיתים קרובות גם באמצעות משתנים פנימיים: (1) תכלית הפעולה (2) עוצמתה (מידתה) (3) תוצאתה. יובל אוזני עורך הבחנה בין סבירות הפעולה, לשימושים שעושה המשפט ב"אדם הסביר". שימושים אלה מלמדים שהמשפט נוקט בדמות אמורפית זו כל אימת שהוא מבקש להחיל, ועניין זה רווח בעיקר בדיני הרשלנות בתחום המשפט הנזיקי והפלילי, סבירות על תודעה. אגב כך מקדיש אוזני מקום נרחב ליחס בין האובייקטיבי לסובייקטיבי במשפט. מסקנתו היא כי הפרטי, הקונקרטי, מתמוסס באמצעות מושג הסבירות נוכח הדרישה הנוכחת במשפט תמיד, לכללי – האובייקטיבי.

סבירות מינהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עילת הסבירות

במשפט המנהלי נפוץ ביותר השימוש במושג ה"סבירות". אם בעבר, הייתה ידועה ההלכה המושרשת כי בית המשפט אינו מתערב בהחלטה של רשות מנהלית מוסמכת ככל שהתקבלה בתחום סמכותה, ולא ישים לעולם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה, עם השנים התפתחו הלכות שבחנו תקפות החלטות שנפלו בתחום סמכותה של הרשות המנהלית, באמצעות מבחנים ערכיים נורמטיביים, בהם "סבירות" "הגינות" "תום לב". זרם זה זכה לכינוי האקטיביזם השיפוטי. לדוגמה: מותר לרשות ציבורית למנות אדם לתפקיד בתחומה, אך אם סבור בית המשפט כי האיש הנבחר לתפקיד מאוד לא מתאים, הוא עשוי להכריע כי המינוי אינו נופל במתחם הסבירות הקיים לקבלת ההחלטה המצופה מהרשות.

הדיון בהערכת הסבירות של החלטות מנהליות, אינו מבקש להצביע על החלטה סבירה אחת ויחידה שהייתה צריכה להתקבל. דיון הסבירות מצביע על מתחם ההחלטות הראויות שעמדו לרשות המנהלית, אשר יכלה לקבלן בסיטואציה מסוימת. רק החלטה אשר חורגת מ"מתחם הסבירות" עלולה להיות מבוטלת על ידי בית המשפט.

הסבירות המינהלית הפכה בישראל, בעשורים האחרונים, לנורמת-על הפורשת כנפיה על כלל הפעילות המינהלית והשלטונית. את יסודה כנורמה מייחסים לבג"ץ דפי זהב. מבחן הסבירות בתחום המשפט הציבורי הוא מבחן שיקול הדעת והוא מוחל, גם כשאין בנמצא, וזהו רובם של המקרים, נורמה משפטית חקוקה או פסוקה. מבחן זה הוא מבחן רחב, חסר דיוק מתבקש, ולעיתים אמורפי לחלוטין. לטענת יובל אוזני הוא מאפשר הנמקה עתירת תכנים א-משפטיים. מבחן שיקול הדעת מבוסס בעיקרו, לפחות לפי המוצהר, על מתן משקל ראוי לאינטרסים המנוגדים המשפיעים על האקט המינהלי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]