טריטוריית קולורדו
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| עיר בירה |
דנוור סיטי (1861–1862) קולורדו סיטי (1862) גולדן סיטי (1862–1867) דנוור (1867–1876) |
| היסטוריה | |
| תאריכי הקמה |
1861  |
| תאריכי פירוק |
1876 |
| ישות קודמת |
.svg){kind=small} טריטוריית קנזס טריטוריית נברסקה טריטוריית ניו מקסיקו טריטוריית יוטה |
| ישות יורשת |
.svg){kind=small} קולורדו |
  | |
טריטוריית קולורדו (באנגלית: Colorado Territory) הייתה טריטוריה מאוגדת מאורגנת של ארצות הברית שהתקיימה מ-28 בפברואר 1861 עד 1 באוגוסט 1876, אז התקבלה לאיחוד כמדינת קולורדו.
השטח אורגן בעקבות הבהלה לזהב פייק'ס פיק בשנים 1858–1862, שהביאה לאזור את הריכוז הגדול הראשון של התיישבות לבנה. החוק המקורי שהקים את הטריטוריה החופשית של קולורדו הועבר על ידי הקונגרס ונחתם על ידי הנשיא ג'יימס ביוקנן ב-28 בפברואר 1861, מיד לאחר היפרדותן של שבע מדינות עבדות מה שזירז את מלחמת האזרחים האמריקנית. הגבולות של טריטוריית קולורדו היו זהים בעיקרם לאלו של מדינת קולורדו הנוכחית. ארגון השטח עזר לבסס את שליטת האיחוד על האזור העשיר במינרלים של הרי הרוקי. הקמת מדינה נחשבה קרובה למדי, אך שאיפות טריטוריאליות למדינה סוכלו בסוף 1865 על ידי וטו של הנשיא אנדרו ג'ונסון. הקמת המדינה עבור הטריטוריה הייתה סוגיה שחזרה על עצמה במהלך ממשל יוליסס גרנט, כאשר גרנט תמך בהקמת מדינה נגד הקונגרס שהיה פחות מוכן לכך במהלך תקופת השיקום. טריטוריית קולורדו חדלה להתקיים כאשר מדינת קולורדו התקבלה לאיחוד בשנת 1876.
מזרחית לקו פרשת המים של אמריקה, הטריטוריה החדשה כללה את החלק המערבי של טריטוריית קנזס, כמו גם חלק מדרום-מערב טריטוריית נברסקה, וחלקה קטנה של טריטוריית ניו מקסיקו בצפון-מזרח. בצד המערבי של קו פרשת המים, השטח כלל חלק ניכר משטחי טריטוריית יוטה המזרחיים, שנשלטו בחוזקה על ידי שבטי היוט ושושוני. המישורים המזרחיים הוחזקו בצורה רופפת הרבה יותר על ידי שבטי השאיין ואראפהו המעורבים, כמו גם על ידי הפאוני, קומאנצ'י וקיאווה. בשנת 1861, עשרה ימים לפני הקמת הטריטוריה, הסכימו שבטי האראפהו והשאיין עם ארצות הברית לוותר על רוב שטחי המישורים שלהם להתיישבות לבנים, אך הורשו לחיות באזורים המסורתיים הגדולים יותר שלהם, כל עוד הם יכלו לסבול התנחלות ליד המחנות שלהם. עד סוף מלחמת האזרחים האמריקנית ב-1865, הנוכחות האינדיאנית חוסלה ברובה מהמישורים הגבוהים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האדמה שהפכה בסופו של דבר לטריטוריית קולורדו הגיעה לראשונה לתחום השיפוט של ארצות הברית בשלושה שלבים: רכישת לואיזיאנה משנת 1803 כפי שהותקנה על ידי הסכם אדמס-אוניס משנת 1819, סיפוח טקסס מ-1845 והוויתור של מקסיקו מ-1848. תביעות הקרקע של טקסס היו, בהתחלה, שנויות במחלוקת. הגבול בין ארצות הברית למקסיקו הוגדר מחדש על ידי הסכם גוואדלופה אידלגו בסוף מלחמת ארצות הברית–מקסיקו ב-1848, והגבולות הסופיים של מדינת טקסס נקבעו על ידי הפשרה של הקונגרס ב-1850.
אוכלוסיות ילידים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקור, האדמות שהרכיבו את טריטוריית קולורדו היו מיושבות בעיקר על ידי שבטי היוט ממערב קולורדו אל המישורים הגבוהים המזרחיים, ואנסאזי בדרום מערב, דרום וחלק מדרום מזרח קולורדו. שבטי הקומאנצ'י וה-Jicarilla Apache שלטו רשמית גם על החלקים הדרום-מזרחיים של המדינה. ארפאהו ושאיין גם צדו, נלחמו ולפעמים חיו גם במישורים המזרחיים והצפון-מזרחיים של המדינה.
חקירת השטח על ידי עמים לא ילידים[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוקרים המוקדמים ביותר מאירופה שביקרו באזור היו מגלי ארצות ספרדים כמו קורונדו, אם כי משלחת קורונדו של 1540–1542 רק עקפה את הגבול העתידי של טריטוריית קולורדו מדרום ודרום מזרח. בשנת 1776, פרנסיסקו אטנסיו דומינגס וסילבסטר ולס דה אסקלנטה חקרו את דרום קולורדו במשלחת דומינגס-אסקלנטה.
מחקרים בולטים נוספים כללו את מסע פייק של 1806–1807 על ידי זבולון פייק, המסע לאורך הגדה הצפונית של נהר הפלטה בשנת 1820 על ידי סטיבן ה. לונג אל מה שנקרא לונגס פיק, משלחת ג'ון פרימונט ב-1845–1846, והמשלחת הגאוגרפית של פאוול משנת 1869 מאת ג'ון וסלי פאוול.
התיישבויות מוקדמות, מסחר וכריית זהב[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1779, המושל דה אנזה מניו מקסיקו נלחם והביס את הקומאנצ'י בפיקודו של Cuerno Verde במדרון המזרחי של קולורדו, כנראה דרומית לפואבלו. ב-1786 עשה דה אנזה שלום עם הקומאנצ'ים, וכונן ברית נגד האפאצ'ים.
קבוצה של צ'רוקי חצתה את עמקי נהר סאות' פלאט ו-Cache la Poudre בדרכם לקליפורניה בשנת 1848 במהלך הבהלה לזהב בקליפורניה. הם דיווחו על מציאת כמויות של זהב בדרום פלאט וביובליו בזמן שעברו לאורך ההרים. בדרום, בעמק סן לואיס, משפחות מקסיקניות מוקדמות קיבלו מענקי קרקע גדולים מממשלת מקסיקו.
בתחילת המאה ה-19, העמק העליון של נהר סאות' פלאט נחדר על ידי סוחרי פרוות, אך לא היה מקום התיישבות קבע. התנועה הראשונה של מתיישבים אמריקאים קבועים באזור החלה עם חוק קנזס נברסקה משנת 1854, שאיפשר הגשת תביעות קרקע פרטיות. בין המתיישבים הראשונים שהגישו תביעות היו סוחרי פרוות לשעבר שחזרו לאדמות שהם לכדו בעבר, כולל אנטואן ג'ניס ולוכדים אחרים מפורט לארמי, שהקימו עיירה ליד לאפורט לאורך ה-Cache la Poudre ב-1858.
בשנת 1858, גרין ראסל וחברה של בני ג'ורג'יה, לאחר ששמעו את סיפור הזהב בדרום פלאט מצ'רוקי לאחר שחזרו מקליפורניה, יצאו לכרות את האזור שתיארו. באותו קיץ הם ייסדו מחנה כרייה אורריה (על שם מחנה כריית זהב בג'ורג'יה) במפגש של סאות' פלאט וצ'רי קריק. בני ג'ורג'יה עזבו למדינת מולדתם בחורף הבא. במבצר בנט לאורך נהר ארקנסו, ראסל סיפר לוויליאם לארימר, ג'וניור, ספקולנט קרקעות בקנזס, על הזהב שמצאו. לארימר, שהבין את ההזדמנות לנצל אותה, מיהר לאאורריה. בנובמבר 1858, הוא הגיש תביעה על אזור מעבר לצ'רי קריק מאורריה וקרא לו "דנוור" לכבודו של ג'יימס וו. דנוור, המושל הקודם של טריטוריית קנזס. לארימר לא התכוון לכרות זהב בעצמו; הוא רצה לקדם את העיר החדשה ולמכור נדל"ן לכורים נלהבים.
תוכניתו של לארימר לקדם את עיירתו החדשה פעלה כמעט מיד, ובאביב שלאחר מכן, הטריטוריה המערבית של קנזס לאורך הפלטה הדרומית גדושה בכורים שחפרו בקרקעית הנהר במה שנודע בשם הבהלה לזהב של קולורדו. המחפשים הראשונים נעו במעלה הזרם אל ההרים במהירות, חיפשו את מקור הזהב, וייסדו מחנות כרייה בבלק הוק ובסנטרל סיטי. קבוצה מתחרה של אנשים אזרחיים, כולל ויליאם אה. לאבלנד, הקימה את העיר גולדן סיטי בבסיס ההרים ממערב לדנוור סיטי, מתוך כוונה לספק לגל הגובר של הכורים סחורות הכרחיות.
שאיפות טריטוריאליות[עריכת קוד מקור | עריכה]
התנועה ליצור טריטוריה בגבולות הנוכחיים של קולורדו הגיעה כמעט מיד. אזרחי דנוור סיטי וגולדן סיטי דחפו למעמד טריטוריאלי של האזור החדש שיושב בתוך שנה מיום הקמת העיירות. התנועה קודמה על ידי ויליאם ביירס, המוציא לאור של "רוקי מאונטיין ניוז", ועל ידי לארימר, ששאף להיות המושל הטריטוריאלי הראשון. בשנת 1859, מתיישבים הקימו את טריטוריית ג'פרסון וערכו בחירות, אך הקונגרס של ארצות הברית לא הכיר בטריטוריה, והיא מעולם לא קיבלה מעמד חוקי.
הענקת מעמד טריטוריאלי של הקונגרס לאזור התעכבה בגלל סוגיית העבדות, ומבוי סתום בין הדמוקרטים, ששלטו בסנאט, לבין הרפובליקנים נגד העבדות, שהשיגו את השליטה בבית הנבחרים ב-1859. המבוי הסתום נשבר רק במלחמת האזרחים. בתחילת 1861, מספיק סנאטורים דמוקרטיים ממדינות פורשות פרשו מהסנאט האמריקני כדי להעניק את השליטה בשני הבתים לרפובליקנים, מה שפינה את הדרך לקבלת טריטוריות חדשות. שלוש טריטוריות חדשות הוקמו בכמה ימים: קולורדו (28 בפברואר), נבדה (1 במרץ) ודקוטה (2 במרץ).
טריטוריית קולורדו אורגנה רשמית על ידי חוק הקונגרס ב-28 בפברואר 1861, מתוך אדמות שהיו בעבר חלק מהטריטוריות קנזס, נברסקה, יוטה וניו מקסיקו. מבחינה טכנית הטריטוריה הייתה פתוחה לעבדות על פי החלטת דרד סקוט משנת 1857, אך השאלה נדחתה על ידי מלחמת האזרחים האמריקאית הממשמשת ובאה ותחושת הרוב פרו-איחוד בטריטוריה. השם "קולורדו" נבחר לטריטוריה. זה הוצע בעבר בשנת 1850 על ידי הסנאטור הנרי ס. פוטה כשם למדינה שנוצרה מקליפורניה של היום מדרום ל-35° 45'.
שנות מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך מלחמת האזרחים, הגאות של כורים חדשים לתוך השטח הואטה עד לטפטוף, ורבים עזבו למזרח כדי להילחם. בני מיזורי שנשארו הקימו שני רגימנטים מתנדבים, כמו גם שומרי בית. למרות שלכאורה היו מוצבים בפריפריה של זירות המלחמה, גדודי קולורדו מצאו את עצמם בעמדה מכרעת ב-1862 לאחר פלישת הקונפדרציה לטריטוריית ניו מקסיקו על ידי הגנרל הנרי סיבלי וכוח של טקסנים. המערכה של סיבלי בניו מקסיקו נועדה כהקדמה לפלישה לטריטוריית קולורדו צפונה לפורט לארמי, תוך ניתוק קווי האספקה בין קליפורניה לשאר האיחוד. בני קולורדו, בפיקודו של גנרל צבא האיחוד אדוארד קנבי וקולונל ג'ון פ. סלאו, לוטננט קולונל סמואל פ. טפאן ומייג'ור ג'ון מ. צ'יבינגטון, הביסו את הכוח של סיבלי במהלך הקרב במעבר גלורייטה לאורך שביל סנטה פה, סיכול האסטרטגיה של הקונפדרציה.
מלחמת קולורדו בין ארצות הברית לאינדיאנים משבטי שאיין ואראפהו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1851, על פי הסכם פורט לארמי, הכירה ארצות הברית בשבטי השאיין והארפאהו, באזור קולורדו, במישורים המזרחיים בין נהר נורת' פלאט לנהר ארקנסו מזרחה מהרי הרוקי. אמנת פורט לארמי, בסעיף 2 של האמנה, אכן אפשרה לארצות הברית ולממשלה לבנות כבישים, עמדות צבאיות ואחרות על אדמות האינדיאנים. אם אזרחי ארצות הברית יוכלו להשתמש בדרכים אלה כדי לעבור כחוק בשטחים האינדיאניים לא נאמר, אלא ככל הנראה משתמע מאחר שממשלת ארצות הברית חייבה את עצמה להגן על שטחי האינדיאנים מפני הפעולות של אזרחי ארצות הברית. האמנה לא העניקה זכויות כלשהן להקמת עמדות או התיישבויות על ידי אזרחים אמריקאים. מאחר שהסכם זה נחקק לפני שהגיעו מסילות הברזל ולפני מציאת הזהב באזור, לבנים מעטים העזו להתיישב במה שהוא כיום קולורדו. בשנות ה-60 של המאה ה-19, כתוצאה מהבהלה לזהב בקולורדו והמתשייבים שחדרו מערבה לשטח אינדיאני, היחסים בין ארצות הברית לעמים האינדיאנים הידרדרו. ב-18 בפברואר 1861, בהסכם פורט וייז, כמה ראשי שאיין ואראפאו הסכימו לכאורה עם נציגי ארצות הברית לוותר על רוב האדמות, שעשר שנים קודם לכן שיועדו לשבטיהם, להתיישבות לבנה, תוך שמירה על רק חלק מהשמורות המקוריות, ממוקמת בין נהר ארקנסו וסאנד קריק. קטע חדש זה הוקצה במספרים ליחידים של השבטים המתאימים, כאשר כל חבר קיבל 40 אקר (140,000 מ"ר) של קרקע. ארצות הברית, על פי הסכם פורט וייז, ביקשה שהאינדיאנים יישבו את השמורה החדשה כחקלאים. ארצות הברית הסכימה לשלם לשבטים סך כולל של 30,000 דולר לשנה למשך 15 שנה ובנוסף לספק מפעל עצים, מכונאי אחד או יותר, בתי מגורים למתורגמן ומהנדס טוחן.
חלק ניכר מהאינדיאנים התנערו מהאמנה, הכריזו שהצ'יפים אינם מוסמכים לחתום, או שוחדו לחתום, התעלמו מההסכם, והפכו מתלהמים עוד יותר על פלישת ה"לבנים" לשטחי הציד שלהם. המתיחות גברה כאשר המושל הטריטוריאלי של קולורדו, ג'ון אוונס, בשנת 1862 הקים משמר בית של רגימנטים של מתנדבי קולורדו שחזרו ממלחמת מלחמת האזרחים ונקט יד קשה נגד אינדיאנים שהואשמו בגניבה. ב-21 באוגוסט 1864, להקה של 30 אינדיאנים תקפה ארבעה חברים בחיל הפרשים של קולורדו בזמן שהם אספו בקר תועה. שלושה מהחברים חזרו למחסן בפרנקטאון, קולורדו, אך האיש הרביעי לא הצליח לחזור. האיש הזה, קונרד מושל, נמצא כמה ימים לאחר מכן לאחר שנורה בנשק חם ונוקב בחץ, והוא קורקף בצורת השאיין. הפעולה ההתקפית הזו של שבט השאיין הלוחמת עוררה את זעמם של תושבי קולורדו בארצות הברית. לאחר מספר תקריות קלות במה שיוגדר מאוחר יותר כמלחמת קולורדו, בנובמבר 1864, כוח של 800 חיילים של משמר הבית של קולורדו, לאחר שתייה מרובה, תקף מאהל של שאיין ואראפהו בסאנד קריק, ורצח בין 150 ו-200 אינדיאנים, בעיקר קשישים, נשים וילדים. טבח סאנד קריק זה או 'טבח האינדיאנים של שאיין' הוביל לשימועים רשמיים [1] של הוועדה המשותפת של הקונגרס של ארצות הברית על ניהול המלחמה במרץ ובאפריל 1865. לאחר הדיונים, הוועדה המשותפת של הקונגרס בדו"ח שלה ב-4 במאי 1865 תיארה את מעשיהם של קולונל ג'ון צ'יבינגטון ומתנדביו כ"מגעילים, מגעילים, אכזריים, פחדנים". אף על פי כן, מעולם לא נעשה צדק עם האחראים לטבח; ולמרות זאת, המשך מלחמת קולורדו זו הוביל לגירוש האחרונים משבטי ארפאהו, שאיין, קיווה וקומאנצ'י מטריטוריית קולורדו לאוקלהומה.
התנועה למדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר תום מלחמת האזרחים האמריקנית, נוצרה תנועה להקמת מדינה; הקונגרס של ארצות הברית העביר את חוק הקבלה של הטריטוריה בסוף 1865, אך הוטל על כך וטו על ידי הנשיא אנדרו ג'ונסון. במשך אחת עשרה השנים הבאות, התנועה לקבלת הטריטוריה כמדינה נתקעה, עם כמה קריאות צמודות. הנשיא יוליסס ס. גרנט תמך בהקמת מדינה עבור הטריטוריה ב-1870, אך הקונגרס לא שיתף פעולה בכך.
בינתיים, הטריטוריה מצאה את עצמה מאוימת מחוסר מסילות ברזל. עד סוף שנות ה-60, רבים בדנוור מכרו את עסקיהם ועברו צפונה לקהילות לאראמי ושאיין בטריטוריית דקוטה, שצמחו לאורך מסילת הברזל הטרנס-יבשתית. לנוכח הידלדלותה האפשרית של העיירה והאיום עליה על ידי העיירות החדשות מצפון, בני דנוור בנו את מסילת הרכבת הפסיפית של דנבר צפונה לשאיין כדי להביא את רשת הרכבות לדנוור. רכבת קנזס פסיפיק הושלמה לדנוור חודשיים לאחר מכן. המהלך חיזק את תפקידה של דנוור כמטרופולין האזורי העתידי. הטריטוריה התקבלה לבסוף לאיחוד ב-1876.
בירות טריטוריאליות[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלוש ערים בקולורדו שימשו כבירת הטריטוריה של קולורדו:
- דנוור סיטי: מההקמה ב-28 בפברואר 1861 ועד 7 ביולי 1862.
- קולורדו סיטי: 7 ביולי עד 14 באוגוסט 1862.
- גולדן סיטי: 14 באוגוסט 1862 עד 9 בדצמבר 1867.
- דנוור: 9 בדצמבר 1867 עד הקמת המדינה ב-1 באוגוסט 1876.
מבנים ממשלתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך רוב אם לא כל קיומה, הממשלה הטריטוריאלית של קולורדו לא הייתה הבעלים של בתי הממשל שלה, אלא שכרה בניינים זמינים למטרות ממשלתיות. כיום נותרו שני בניינים ששירתו את הממשל הטריטוריאלי: בניין העץ ההיסטורי בקולורדו סיטי, ובלוק Loveland במרכז העיר גולדן סיטי (ששיכן את בית המחוקקים המלא, הספרייה הטריטוריאלית ואולי בית המשפט העליון מ-1866 עד 1867, עם הספרייה שנותרה 1868). אחרים ששימשו כוללים את בניין Loveland המקורי (1859–1933, שדרת וושינגטון 1107 בגולדן, בו שוכן בית הטריטוריאלי מ-1862 עד 1866); מלון אוברלנד (1859–1910, שדרת וושינגטון 1117 בגולדן, בו שוכן המועצה הטריטוריאלית מ-1862 עד 1866); ובניין ההנהלה הטריטוריאלית (תאריכים ידועים, בערך רחובות 14 ו-Arapahoe בגולדן, שיכן את הרשות המבצעת של הממשלה מ-1866 עד 1867).
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "United States Congress Joint Committee on the Conduct of the War, 1865 (testimonies and report)". University of Michigan Digital Library Production Service. נבדק ב-2008-03-19.