יהדות פיימונטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יהדות פיימונטה היא קהילה יהודית שנוסדה במחוז פיימונטה בצפון מערב איטליה במאה ה-15.

את הקהילה ייסדו בעיקר מגורשי ספרד שהגיעו אליה ממחוז פרובאנס שבדרום מזרח צרפת. יהדות פיימונטה נחשבת לצעירה מבין הריכוזים של יהדות איטליה. כיום יש בפיימונטה שלוש קהילות: יהדות טורינו, יהדות קזאלה מונפראטו ויהדות ורצ'לי. שאר הקהילות מקבלות שירותי דת מקהילת טורינו, המפעילה תוכנית לשיקום בתי כנסת יהודיים במחוז, שבו יש כיום 12 בתי כנסת הפתוחים לציבור.

תולדות היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילות היהודים בפיימונטה הוקמו לאחר ייסוד הקהילות היהודיות הגדולות בטוסקנה, שבנימין מטודלה כתב עליהן במאה ה-12. לפניהן הגיעו יהודים לצפון איטליה, החל מהרדיפות בעקבות מסעי הצלב, מגרמניה ומההתיישבות היהודית העתיקה ברומא ובדרום איטליה.

היהודים הגיעו לפיימונטה לאחר שברחו מדרום-מזרח צרפת לאחר שסבלו שם מרדיפות. היה זה כמה עשרות שנים לאחר גירוש ספרד. קבוצות יהודים הגיעו לפיימונטה גם מעמק הריין שבגרמניה, ביניהם משפחת הרטום. בסוף המאה ה-16 הגיעו לעיר קונאו יהודים מאביניון בצרפת. היו אלה צאצאי היהודים שהאפיפיור הביא מרומא ל"אביניון", כדי שיהיו בנקאי העיר.

יחס בית סבויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת בטורינו ב-1905. נכון ל-2007 נשמר מראהו.

הדוכסים לבית סבויה קיבלו את היהודים לתחום שלטונם כדי לפתח באמצעותם את המסחר עם סוחרים בנמלי אגן הים התיכון ובנמלי בנלוקס. קיום קהילות יהודיות בערי המסחר סייע לקדם את כלכלת הנסיכות וכתוצאה מכך את יכולת גביית המסים. באותה תקופה הוקמו יותר מעשר קהילות יהודיות, או כפי שכונו בזמנו "L'universita Iraelitica". הגדולה שבהן הייתה יהדות טורינו. לפי ההערכה, בסוף המאה ה-18 הגיע מספר היהודים בקהילות אלה ליותר מ-4000 נפש.

השליטים לבית סבויה הטילו על היהודים כמה מגבלות: נאסר עליהם להקים בתי כנסת חדשים, לרכוש מבנים, להצטרף לצבא, לצאת מהשכונה בימי תהלוכות דתיות נוצריות. כמו כן לא יכלו להיות חברים באגודות מקצועיות למלאכה ולמסחר (גילדות). כתוצאה עסקו בעלי האמצעים בבנקאות, והאחרים - במסחר במוצרים ובבגדים משומשים. היהודים גם חויבו לשאת טלאי צהוב על בגדיהם ולא יכלו להתקבל לבתי הספר של המדינה, כולל האוניברסיטאות.

בתמורה קיבלו היהודים זיכיון בלעדי לקיים מוסדות מימון, בתי עבוט שנתנו הלוואות תמורת משכון חפצים, הילוו לאנשי העסקים של העיר כספים למטרות מסחר ולשליטים - למימון הוצאות רגילות ובייחוד למימון הוצאות מלחמה.

במהלך המאה ה-18 חויבו היהודים לגור הרחק מכנסיות וממסלולי מעבר של תהלוכות דתיות, באזורים מוגדרים שנקראו לימים "גטו". לעתים נדרשו היהודים לאטום בלבנים את החלונות הפונים לרשות הרבים הנוצרית כדי למנוע מגע עם ההולכים בתהלוכה.

עצמאות איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-18, בעקבות הכיבוש הצרפתי של צפון איטליה, הוקל מצב היהודים. הם החלו לשרת בצבא, לתפוס עמדות בממשל, לעסוק בבניין ובתעשיית הטקסטיל. הם עסקו גם בהתמחות של האזור: ייצור משי. מפעלים אלה סיפקו פרנסה לרבים באזור, יהודים ולא-יהודים. לאחר מפלת נפוליאון בונפרטה ב-1814 הוגבלו שוב תנאי חייהם של היהודים, עד אמצע המאה ה-19, כאשר במסגרת איחוד איטליה עבר השלטון בפיימונטה אל ממלכת איטליה החדשה. ב-1848 החליט המלך קרלו אלברטו והפרלמנט האיטלקי על שוויון זכויות מלא ליהודים. מאז הם נטלו חלק פעיל בחיים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים. ההחלטה על הקמת בית כנסת מפואר בעיר טורינו (שלא יצאה לפועל, ובמקומו הוקם המולה אנטונליאנה) אמורה הייתה להיות הביטוי למצבם החדש של יהודי פיימונטה בכלל ויהדות טורינו בפרט.

יהדות פיימונטה סבלה מהתבוללות, מנטישת הקהילות בערים הקטנות ומנהירה לערים הגדולות - לצפון איטליה התעשייתית, למרכז איטליה התרבותית ולבירה רומא. מאוחר יותר סבלה בתקופת הכיבוש הגרמני, אז הסתתרו היהודים בכפרים ונטלו חלק הפעולות ההתנגדות נגד הכיבוש הגרמני והפשיזם, עד לסיום המלחמה ב-1945.

בתחנת הרכבת "Porta Nuova " בטורינו יש מצבה לזכר הניספים בשואה, 400 איש מתוך 1,414 שנתפסו על הגרמנים, השאר חזרו לעיר התום המלחמה.

שרידים משכונות היהודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דלתות ארון הקודש מקהילת "טרינו" במוזיאון הארץ

בערים רבות בפיימונטה קיימים שרידים המקוריים המסמנים את כי היו אלה אזורי המגורים של היהודים. השכונות היהודיות בפיימונטה התקיימו פחות זמן מאשר ברומא ובוונציה, התקיימו רק כ-100 שנה לעומת יותר מ-300 שנה, ולכן השרידים הם פחות מרשימים, אם כי נשמרה האוטונטיות של תחום מושב המוקצב רק ליהודים - הגטו בלשון ימינו. במקומות המוכרים בתור שערי השכונה המעברים בין חצרות הבתים. עוברים מבית לבית ללא צורך לצאת אל רשות הרבים, החנויות ובתי מלאכה הוקמו בקומה הראשונה של הבניין, ובקומות מעליו עד שלוש קומות היו למגורים. במרכז המבנה יש תוספת קומות . בבתים הפונים לרשות הרבים של העיר החלונות אטומות בחומת לבנים. על היהודים נאסר לצפות בתהלוכות הדתיות העוברות ברחובות.[1] בערי פיימונטה נשמרו בתי קברות - לעתים מרשימים למדי - בתי כנסת - עם ארון קודש, בימה מפוארת וחדר לימוד ומוזיאונים.

בתי הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי הכנסת בפיימונטה מתאפיינים בסגנון בארוקי פיימונטזי עשיר, השאוב ממזרח צרפת. בית כנסת טיפוסי מדגם זה הוא בית הכנסת של יהדות קזאלה מונפראטו, שנבנה בשנת 1595 אך שונה לחלוטין בסוף המאה ה-18, אז עוצב בסגנון הבארוק. ההיכל המרווח מובדל בסבכת ברזל רקועה עיטורים ומוזהבת. קרוב לאמצע הקיר המזרחי הוצבה בימת דרשן. האולם מלא קמרונות מעוטרים סטוקו מוזהב בסגנון הרוקוקו.

בקארמניולה נמצא בית כנסת ישן יותר, מתקופת הגטאות. בית הכנסת קטן, כלל פחות מ-80 איש. במרכז האולם בימה בנויה בצורה מעודנת ועשירה. מעוצבת בסטוקו עם דגמי צמחים. הבימה מתומנת ובפינותיה עמודים מפותלים. יצירת אמנות זו עוצבה על ידי אדריכל בית סבויה, "בנדטו אלפיירי", תופעה המצביעה על מעמד היהודים בזמנו, אפילו כאשר היו בגטו. בית הכנסת שוקם ופתוח לביקורים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד קאסוטו, בתי הכנסת בפיימונט, מתוך המאמר בתי כנסת באיטליה בתקופת הבארוק, "ועשו לי מקדש" - בתי הכנסת מימי קדם ועד ימינו, עורכים: יעקב אשל, אהוד נצר, דוד עמית, דוד קאסוטו, רשות המחקר, המכללה האקדמית, יהודה ושומרון, אריאל, 2004
  • יעקב פינקרפלד, בתי הכנסת באיטליה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ד
  • In Piedmont Sixteen Synagogues, בהוצאת הקהילה היהודית בטורינו.
  • Annie Sacerdoti,Guida All'Italia Ebraica,Marietti, Casale Monferrato,1986

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ היה מקרים שניתן היה לפתוח את החלון תמורת תשלום.