יהודה אריה לוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהודה אריה לוי
יהודה אריה לוי.jpg
לידה 1 בנובמבר 1916
קורפו, יוון
נרצח 15 בינואר 1948 (בגיל 31)
רעננה, ארץ-ישראל
מקום קבורה בית הקברות נחלת יצחק עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1935
כינוי שמואל
השתייכות בית"ר
Irgun.svg  אצ"ל
Logo of the Lehi movement.svg  לח"י
תקופת הפעילות 1935–1948 (כ־13 שנים)
תפקידים בשירות
פעיל בבית"ר, פעיל באצ"ל, ראש המחלקה הטכנית בלח"י
עיטורים
עיטור לוחמי המדינה  עיטור לוחמי המדינה
תפקידים אזרחיים
חקלאי, בנקאי, מלטש יהלומים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יהודה אריה (ליאון) לוי (1 בנובמבר 1916 - 15 בינואר 1948) היה איש לח"י ש"נשפט" בבית דין שדה ונרצח בפרדס, בתחילת מלחמת העצמאות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא נולד באי קורפו שביוון וגדל בעיר מילאנו שבאיטליה. בשנת 1935 עלתה משפחתו לארץ ישראל והוא הצטרף מאוחר יותר והתגייס לפלוגת בית"ר בראש פינה שם למד שימוש בנשק ושיטות לחימה.

מאוחר יותר עבר ללח"י וכינויו המחתרתי היה "שמואל". בשנת 1945 עבר לתל אביב ונתמנה לנשק ואחראי המחלקה הטכנית של לח"י. ביחד עם לוחם לח"י נוסף, יעקב חרותי יוצרו כמויות גדולות של חומר נפץ ששימשו את המחתרת לפעולות גדולות כמו פיצוץ בתי הזיקוק בחיפה, פיצוץ מרכז הקשר הבריטי בשרונה, פיצוץ בית הסראייה ביפו ועוד.

עם החלטת החלוקה ב-29 בנובמבר 1947 ופריצת מלחמת העצמאות הגיע לוי למסקנה כי המלחמה בבריטים עומדת להסתיים וכי מלחמת הקיום עתה היא נגד הערבים וכדי לנצח בה יש לאחד מיד את כל הכוחות היהודים הלוחמים. הוא הציע להעמיד לרשות ההגנה את מלאי חומר הנפץ של לח"י ואת סוד ייצורו. חברי מרכז לח"י שכללו את נתן ילין-מור וישראל אלדד לא היו שותפים לדעה זו. הם סברו כי הבריטים אינם חושבים לעזוב את הארץ. בעיתון הלח"י "המעש" פורסמה קריקטורה של שר החוץ הבריטי ארנסט בווין כשרגל אחת צועדת קדימה והשנייה אחורה.

מפקד החטיבה הלוחמת של הלח"י, יעקב בנאי נפגש עם לוי וניסה לשכנע אותו לקבל את מרות המרכז אבל לוי אמר כי דעתו נחרצת והוא עומד לפעול בכיוון זה.

ב-15 בינואר 1948 עם שחר נחטף לוי מדירתו על ידי אנשי לח"י והובא לבית בודד בפרדס ליד רעננה. שלושה מחבריו מונו על ידי המרכז לשופטיו. לאחר דיון ממושך וצעקני התברר כי רק אחד מהשופטים סבור שיש להוציאו להורג וכי האחרים סוברים שיש לבודדו או להגלותו.

שלושת השופטים יצאו להתייעצות עם המרכז בתל אביב וחזרו עם החלטה שיש להוציאו להורג. אחד מהם הקריא ללוי את גזר הדין אך הוא לא התחנן על חייו וסירב להצעה לכסות את פניו. הוא נורה ומת.

קברו של יהודה אריה לוי

למשפחתו לא נמסר דבר. ב-3 בפברואר 1948 פורסמה בעיתון "המשקיף" בקשה מהרבנות הראשית בתל אביב להודיע לה על מקום הימצאות הגופה כדי שתהיה אפשרות להביאה לקבר ישראל. מכתב אנונימי שהגיע למשרדי חברה קדישא בתל אביב, פירט את המקום המדויק של הגופה. הגווייה נמצאה בקרבת הכביש בין רמתיים לפתח תקווה כשהיא במצב ריקבון מתקדם. בחזה נתגלו סימני ירייה של ארבעה כדורי אקדח.

לוי הובא לקבורה בבית הקברות נחלת יצחק. ראשי לח"י התעלמו מהפרשה. כאשר פנה יעקב חרותי ליצחק שמיר בשנת 1953 בבקשה לצרף את שמו של לוי לרשימת חללי לח"י הנקראים בטקס יום הזיכרון ליאיר הוא נענה בשלילה, בנימוק שמדובר בטרגדיה שעלולה לעורר סערה בלתי מוצדקת.

בספרים של ילין מור ויעקב בנאי על לח"י, אין פרשה זו מוזכרת כלל.

רק בשנת 1977 צורף שמו לרשימת חללי לח"י ומשפחתו קבלה את עיטור לוחמי המדינה.

על מצבתו נכתב: "נרצח ביום ד' שבט תש"ח בידי זדים, על הגנת המולדת לטובת עמו".

בחדר ההנצחה במוזיאון לח"י "בית יאיר" נכתב תחת תמונתו כי "נהרג בשגגה".

אריה אלדד הקדיש חלק ניכר מספרו "העצים והשבבים" לפרשה. בספרו נקרא לוי בכינוי "בניהו".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב חרותי: אמת אחת ולא שתים. הוצאת יאיר, 2008
  • אריה אלדד, העצים והשבבים, כנרת, זמורה, דביר, 2020[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהודה אריה לוי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]