יעקב חרותי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יעקב חרותי, 2012
יעקב חרותי (מימין) במדי משטרת היישובים לצד אביו מרדכי, סביבות 1945
חברי "מחתרת צריפין" ביום השחרור מכלא תל מונד, 1955. מימין: זאב ייבין, סוהר, יחזקאל מזרחי, יעקב בלומנטל, שמעון בכר, מנהל הכלא, יעקב חרותי וקצין הביטחון של הכלא

יעקב חרותי (נולד ב-1927) היה לוחם לח"י ומייסד מחתרת צריפין, עורך דין במקצועו.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב חרותי נולד בשנת 1927 בתל אביב. אמו, יהודית, עלתה עם הוריה מפולין בשנת 1923. אביו, מרדכי ולקר, ממייסדי תנועת "השומר הצעיר" בפולין, עלה לארץ ישראל בשנת 1920 ועיברת את שמו ל"חרותי" (חרות ישראל). מרדכי חרותי נמנה עם אנשי הקבוצה הראשונה שנשלחה לביתניה עילית. אולם לאחר מכן, שינה את זיהויו הפוליטי והצטרף למפא"י. הוא כיהן כסגן נשיא בית הדין הצבאי לערעורים של צה"ל.

פעילותו בלח"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב למד בגימנסיה הרצליה והתגייס למשטרת היישובים העבריים, ולאחר שנת שירות הצטרף ללח"י. כאיש המחתרת, היה חבר במחלקה הטכנית, המציא שיטה להכנת חומרי נפץ בתנאי מחתרת שאפשרה לתנועת לח"י לייצר חומר נפץ בכמות של חצי טון חומר נפץ ביום עבודה. אחת הפצצות שיצרה המחלקה, הוטמנה במבנה המשטרה הבריטית בשרונה בתל אביב באפריל 1947, והרסה אותו כליל. בהתפוצצות נהרגו קצין ושלושה שוטרים. חצי שנה מאוחר יותר, נשלח חרותי לבריטניה כדי להקים שם סניף של לח"י ולגייס אנשים לארגון. במקביל, החל ללמוד משפטים באוניברסיטת לונדון.

על סניף לח"י בבריטניה הוטלו מספר משימות על ידי הנהגת הארגון, בהן חיסול שלושה אנשים: שר החוץ, ארנסט בווין, מפקד הכוחות הבריטיים לשעבר בארץ ישראל, גנרל אוולין יו בארקר, שנחשב לאנטישמי וחתם על גזרי דין מוות לאסירי המחתרות, ורוי פאראן, ששירת בארץ כקצין משטרה, והועמד לדין אך זוכה במשפט מבוים, על מעורבותו במעצרו וברציחתו של הנער חבר לח"י, אלכסנדר רובוביץ', שנתפס בעת שהדביק כרוזים של המחתרת. הפקודה לחיסול בווין בוטלה בהוראת המפקדה בארץ ישראל. החבילה שהכילה את הפצצה ששלח הארגון לברקר עוררה את חשדה של אשתו, שהזעיקה את המשטרה שנטרלה אותה. חבילת הנפץ שנשלחה לפאראן נפתחה, לעומת זאת על ידי אחיו, רקס, שנהרג בפיצוץ.

לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, חזר חרותי מלונדון, דרך מרסי ומשם באנית מעפילים לעכו. על הקמת המדינה שמע בחדר הרדיו בלב ים. עם שובו הצטרף לשורות לוחמי לח"י. הוא השתתף כמפקד הפלוגה הדתית של לח"י בירושלים בניסיון הפריצה לעיר העתיקה בירושלים, מבצע קדם מבצע משותף של ההגנה, אצ"ל ולח"י שנכשל, ואף סייע לחלץ פצוע של ההגנה תחת אש (מעשה שנזקף לזכותו מאוחר יותר במשפטו על חברות בארגון טרור). לאחר ההתנקשות של אנשי לח"י ברוזן השוודי פולקה ברנדוט, הורה ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, לאיסר הראל הראל ולכוחות צה"ל בפרוזדור ירושלים לפרק את הארגון הסורר גם בירושלים. רבים מאנשי הארגון נכלאו בבית המעצר ביפו, אך לאחר בריחה המונית של העצורים, הוקם עבורם מחנה מעצר וגיוס לצה"ל בכפר הערבי הנטוש שייח' מוניס. חרותי הועבר ישירות מבית המעצר ללשכת הגיוס. לאחר שנים התגורר חרותי עם משפחתו בכפר. כל אותן שנים היה היה פעיל בחוג שריכז סביבו ד"ר ישראל אלדד, שפרסם את כתב העת "סולם".

מחתרת צריפין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחתרת צריפין

בחורף 1952, הקימו חרותי וידידו, איש הלח"י, שמעון בכר, את הקבוצה שנודעה בשם "מלכות ישראל" או "מחתרת צריפין".

המחתרת שמה לעצמה שתי מטרות:

  1. לפגוע בנציגויות של ברית המועצות וצ'כוסלובקיה, במחאה על הדיכוי האנטישמי
  2. להגיב בירי ולהרוג חיילים של הלגיון הערבי כל אימת שאלה יירו על יהודים בירושלים המחולקת

חרותי ובכר גייסו כמה עשרות מחבריהם לשעבר בלח"י, והקימו גם ארגון של צעירים, מעין תנועת נוער. בין חברי המחתרת, היו גם כאלו שהיו חברים במקביל ב"ברית הקנאים". המחתרת פעלה עד יוני 1953. ב-26 במאי, נעצרו שני בחורי ישיבה, אנשי "ברית הקנאים", ובידם חומר נפץ בדרכם להטמינו במשרד החינוך. אחד הבחורים היה אחראי על מחסן נשק של "מחתרת צריפין", והוא נשבר בחקירתו ומסר מידע שהוביל למעצר רוב אנשי המחתרת, שהוכרזה על ידי הממשלה ב-8 ביוני כארגון טרור.

חרותי וחבריו נשפטו בבית דין צבאי מיוחד בראשות השופט בנימין הלוי, ונידונו לתקופות מאסר שונות. חרותי נידון לעשר שנות מאסר. בערעור שהוגש על פסק הדין, ושנדון על ידי שופט בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, המליץ אגרנט להפחית מעונשו בשל אותה הצלת איש "ההגנה" בקרב הפריצה הכושל לעיר העתיקה. חרותי וחבריו נשלחו למאסר בכלא תל מונד, ולאחר שנתיים זכו כולם בחנינה מידיו של ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, בהמלצת שר הדתות, הרב יהודה לייב פישמן מימון, והרבנים הראשיים יצחק אייזיק הלוי הרצוג והראשון לציון יצחק נסים. בזמן מאסרו השלים חרותי את לימודי המשפטים.

לאחר שנים, טען חרותי כי סיפק את הפצצות לעמוס קינן ולשאלתיאל בן יאיר, שהשליכו אותן, לטענתו, על ביתו של שר התחבורה, דוד צבי פנקס. לדברי חרותי, הוא סבר, כפי שנאמר לו על ידי קינן, שהפצצה נועדה לפגוע בחנות שמוכרת סחורה שמקורה מגרמניה[1].

רצח קסטנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות רצח ישראל קסטנר ב-1957, נעצרו חרותי וכמה מחבריו בחשד לחברות בארגון טרור.[2] חרותי זוכה מההאשמה בחברות בארגון טרור, אך הורשע בהפצת כרוזים, ב-13 במרץ 1956, בגנות שופט השלום ד"ר מ. פרץ, על שעמד לזכות את ישראל קסטנר בתביעה על עדות שקר שהגיש נגדו מלכיאל גרינוולד.[3] חרותי נידון לשנה וחצי מאסר, וערעורו על גזר הדין נדחה[4]. מאחר שכבר בילה שנה במעצר שוחרר מיד, בניכוי שליש מעונשו.

אחרי מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התקופה הסוערת, הצטננה מעט רוחו של חרותי, והוא פנה לעיסוקו כעורך דין וכאיש משפחה. עם כיבוש יהודה והשומרון במלחמת ששת הימים, מצא שוב את ייעודו האידאולוגי, ושילב אותו עם הכשרתו המקצועית. הוא הכיר היטב את דיני המקרקעין, המבוססים על החוק העות'מאני ועל החוק המנדטורי, שעליהם התבססו גם חוקי ירדן שחלו על הגדה המערבית, ועל כן מונה לייעץ בענייני קרקעות ליועץ המשפטי של המנהל האזרחי. עסקת הקרקעות הראשונה שבה היה מעורב, הייתה רכישת קרקע בגוש עציון. הוא עשה זאת לבקשת "הימנותא", חברת-בת של הקרן הקיימת לישראל, שעסקה בעניין זה בסודיות רבה. הוא המשיך לפעול למען רכישת קרקעות, במיוחד לאחר המהפך בשנת 1977, והיה לעורך דינם של גדולי הסוחרים שרכשו קרקעות בשטחים, שעליהן הוקמו אחר כך יישובים כמו אלקנה, גבעת זאב, ושערי תקווה.

בשנת 1997 השלים את עבודת הדוקטורט בתחום המשפטים.[דרושה הבהרה] בשנת 2005, היה פעיל במכללת יהודה ושומרון[דרושה הבהרה] באריאל, והיה מעורב בפעילויות של חוגי הימין נגד פינוי ההתנחלויות.

יעקב חרותי היה נשוי פעמיים. מאשתו הראשונה, אילנה, נולד בנו ד"ר אמיר יחזקאל חרותי. מאשתו השנייה, שני (1927–2000) לבית לוינסון, נולדו עדי הראל, אסף חרותי, עו"ד עדנה חרותי, פרופ' רפי חרותי, רעיה חרותי ועו"ד נעמי חרותי פריאל. הוא מתגורר בתל אביב ועוסק בעריכת דין.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אמת אחת ולא שתיים, תשס"ח, בהוצאת יאיר. חרותי מספר את סיפור המלחמה לחרות ישראל ומתאר את חלקו בה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]