יונייטד סטייטס (אונייה, 1951)
 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית נוסעים אוקיינית |
| צי |
צי הסוחר של ארצות הברית  |
| חברת ספנות | יונייטד סטייטס ליינס |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה | ניופורט ניוז שיפבילדינג |
| הוזמנה | 1949 |
| הושקה | 23 ביוני 1951 |
| תקופת הפעילות | 1952–הווה (כ־72 שנים) |
| אחריתה | עוגנת ללא שימוש |
| מיקום |
39°55′06″N 75°08′11″W / 39.918333333333°N 75.136388888889°W  |
| נתונים כלליים | |
| תפוסה | 1928 נוסעים |
| אורך |
301.9 מ' |
| רוחב |
30.94 מ' |
| שוקע |
9.45 מ' |
| מהירות | 35 קשרים (65 קמ"ש) |
| גודל הצוות | 900 |
| מספר נוסעים |
1,928 |
  | |
אוניית הקיטור יונייטד סטייטס (באנגלית: SS United States) היא אוניית נוסעים אוקיאנית שנבנתה בשנים 1950–1951 עבור חברת הספנות "יונייטד סטייטס ליינס" במחיר של 79.4 מיליון דולר.
"יונייטד סטייטס" היא אוניית הנוסעים האוקיינית הגדולה ביותר שנבנתה בארצות הברית אי פעם וגם אוניית הנוסעים הטרנס-אטלנטית המהירה ביותר. היא זכתה בפרס הסרט הכחול עבור המהירות הממוצעת הגבוהה ביותר מאז הפלגת הבכורה שלה ב-1952. היא תוכננה על ידי הארכיטקט הימי האמריקאי ויליאם פרנסיס גיבס וכללה גם את האופציה לעבור הסבה לאוניית חיילים במקרה של מלחמה. "יונייטד סטייטס" ערכה הפלגות סדירות בקו הטרנס-אטלנטי עד 1969.
האונייה נמכרה כמה פעמים מאז שנות ה-70, ועם כך כל בעלים חדש ניסה ללא הצלחה להפוך את האונייה לרווחית. לבסוף, רהיטי האונייה נמכרו במכירה פומבית, וחומרים מסוכנים שנמצאו בה, כגון אזבסט, הוצאו מהאונייה, ובכך האונייה הושארה כבעיקר מעטפת הבטון והקירות שלה מ-1994 ואילך. שנתיים לאחר מכן, האונייה הוזזה לרציף 82 על נהר הדלוואר בפילדלפיה, שם היא נמצאת היום.
מאז 2009, קבוצת שימור הנקראה "הרשות לשימור אוניית הקיטור יונייטד סטייטס" החלה לגייס תרומות כדי להציל את האונייה. הקבוצה רכשה אותה ב-2011 ויצרה כמו תוכניות לא ריאליות לשימור האונייה. אחת מהן, היא להפוך את האונייה למרכז רב-שימושים על הים. ב-2015 לאחר שמימון הקבוצה החל להדלדל, הקבוצה החלה לסקור הצעות מחיר עבור גריטת האונייה. עם זאת, כמות התרומות גדלה על ידי קמפיין גיוס תרומות, מה שתרם לכך שהאונייה לא נגרטה ונשארת עגונה עד היום בפילדלפיה בזמן שהקבוצה חוקרת תוכניות שימור נוספות.[1]
עיצוב ובנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיצוב האונייה שאף השראה מאלו של הקווין מרי והקווין אליזבת, אשר יחדיו השיטו מאות אלפי חיילים אמריקאים לאירופה בזמן מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן, ממשלת ארצות הברית נתנה חסות לבנייה של אונייה גדולה ומהירה שתהיה יכולה להשיט כמויות גדולות של חיילים. האונייה עוצבה על ידי הארכיטקט הימי והמהנדס הימי ויליאם פרנסיס גיבס. האונייה בעצם נבנתה בשיתוף פעולה של חיל הים האמריקאי, ו"יונייטד סטייטס ליינס". ממשלת ארצות הברית מימנה 50 מיליון דולר מתוך מחיר הבנייה הכולל שהיה 78 מיליון דולר, אשר אותם מימנה חברת הספנות שהפעילה אותה, "יונייטד סטייטס ליינס". בתמורה, האונייה עוצבה לכך שתוכל לעבור במקרה הצורך הסבה מהירה ופשוטה לאוניית מלחמה. לאונייה הייתה קיבולת של 15,000 חיילים ויכלה גם לעבור הסבה לאוניית בית-חולים.[2]
האונייה נבנתה בין 1950 ו-1952 במספנות "ניופורט ניוז חברת בניית אוניות ומבדוקים" בניופורט ניוז, וירג'יניה. חרטום האונייה נבנה במבדוק. ה"יונייטד סטייטס" נבנתה לפי סטנדרטים צבאיים מה שגרם בניית מדורים רבים בספינה, ובניית חדר מנועים נפרד כדי לשפר את יכולת ההישרדות שלה בעת מלחמה.[3][3]
בנייתו של המבנה העילי של האונייה כלל את השימוש הנרחב ביותר באלומיניום עבור פרויקט בנייה אי פעם עד אותו זמן. ל"יונייטד סטייטס" היו את טורבינות הקיטור החזקות ביותר של ספינת צי סוחר אי פעם, עם הספק של 240,000 כוחות סוס שהושגו על ידי ארבעה מדחפים בקוטר של 5.5 מטרים שהורכבו ממגנזיום וברונזה. לאונייה הייתה יכולת לשוט ללא עצירה 19,000 קילומטר במהירות שיוט של 35 קשרים. (65 קמ"ש).[4]
עיצוב פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פנים האונייה עוצב על ידי דורותי מארקוואלד ואן יורקהארט, אותן המעצבות שעיצבו את פנים אוניית הקיטור "אמריקה". המטרה הייתה "ליצור מראה מודרני, טרי, ועכשווי ששם דגש על פשטות מעל פאר, אלגנטיות מאופקת מעל נצנצים."[5] הן גם שכרו אמנים שיכינו מיצגי אמנות בסגנון אמריקאי עבור השטחים הציבוריים של האונייה. נוסף על כך, על מארקוואלד ויורקהארט כמעצבות הוטלה המשימה שפנים האונייה יהיה חסין לחלוטין מאש.
בטיחות אש[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתוצאה ממספר של אסונות ימיים המערבים אש, כגון אוניית הקיטור "מורו קאסל" ואוניית הקיטור "נורמנדי",[6] המעצב וויליאם פרנסיס גיבס ציין שהאוניה נבנתה בהתאם לסטנדרטים הכי נוקשים של בטיחות מאש.[7]
כדי לצמצם את הסיכון מאש, המעצבים של ה"יונייטד סטייטס" קבעו שלא יהיה שימוש בעץ באונייה באביזרים, עיצובים, שטחים ציבוריים, ועוד. למרות זאת, במטבח כן הייתה עמדת קצב מעץ. אביזרים שונים כגון ריהוט ובדי האונייה, יוצרו באופן מיוחד מזכוכית, מתכת, וסיבי זכוכית, כדי להתאים לסטנדרטים המחמירים של בטיחות מאש שהוכתבה על ידי הצי הימי של ארצות הברית. הפסנתר באולם הנשפים נבנה ממהגוני, למרות שבמקור היה אמור להיבנות מאלומיניום. השימוש במהגוני אושר רק אחר בדיקה שבה שפכו בנזין על הפסנתר והציתו, והוכח שעץ הפסנתר לא עלה בלהבות.[8]
תרשים מפלסי האונייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תרשים מפלסי המחלקה הראשונה
- תרשים מפלסי המחלקה השנייה
- תרשים מפלסי מחלקת תיירים
- תרשים מפלסי האונייה מ-1954
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
1952–1969[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפלגת הבכורה והסרט הכחול[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהפלגת הבכורה שלה, 3-7 ביולי 1952, ה"יונייטד סטייטס" שברה את שיא המהירות להפלגות טרנס-אטלנטיות לכיוון מזרח, (השיא הוקדם נשבר על ידי הקווין מרי למשך 14 שנים) ביותר מ-10 שעות, האונייה עשתה את הדרך מניו יורק לקורנוול באנגליה ב-3 ימים, 10 שעות, ו-40 דקות במהירות ממוצעת של 35.59 קשרים ימיים (65.91 קמ"ש).[9] ובכך זכתה בסרט הכחול.[10] בדרכה חזרה, היונייטד סטייטס שברה גם את השיא עבור הפלגה טרנס-אטלנטית לכיוון מערב, שלפני זה הוחזק גם על ידי הקווין מרי. על ידי כך שחזרה לארצות הברית ב-3 ימים, 12 שעות ו-12 דקות במהירות ממוצעת של 34.51 קשרים ימיים (63.91 קמ"ש). בניו יורק הבעלים שלה זכו בגביע היילס, הביטוי המוחשי לתחרות הסרט הכחול.[11] המהירות המרבית של היונייטד סטייטס נמצאת תחת מחלוקת בגלל שהיא לא התגלתה בזמנו מכיוון שהיוותה סוד צבאי.[12] מסמך שמצהיר שהאונייה מסוגלת להגיע למהירות של 43 קשרים ימיים (80 קמ"ש) הודלפה לעיתונאים על ידי מהנדסים לאחר מבחן המהירות של האונייה. ב-1991 בעותק של כתב העת "פופיולר מכניקס", הכתב מארק ג. קארבונארו כתב שלמרות שהיא יכלה לשוט במהירות של 43 קשרים, היא אף פעם לא שטה בה.[13] מקורות אחרים טוענים שהמהירות המרבית של האונייה הייתה 35 קשרים ימיים (65 קמ"ש).[14]
תור הזהב הטרנס-אטלנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 היונייטד סטייטס הייתה אונייה פופולרית עבור שייט טרנס-אטלנטי. היא משכה אליה נוסעים קבועים כמו דוכס ודוכסית וינדזור, יחד עם סלבריטאים אחרים כמו מרילין מונרו, סלבדור דאלי, ו-וולט דיסני אשר כלל את האוניה בסרטו משנת 1962 - "בון וויאג'".
באמצע עד סוף שנות ה-60, בגלל התרחבות קווי מטוסי הסילון לשוק הנסיעות הטרנס-אטלנטי, הפופולריות של חציית המסלול על ידי אונייה התדלדלה. "אמריקה" נמכרה ב-1964, ה"קווין מרי" יצאה לגמלאות ב-1967, ואד"ם "קווין אליזבת" ב-1968. ה"יונייטד סטייטס", לא הייתה רווחית יותר.
סוף שירותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ה"יונייטד סטייטס", שלא ביודעין לנוסעיה, צוותה או הציבור, ביצעה את השיט האחרון שלה (מספר 400) ב-7 בנובמבר 1969. האונייה הפליגה לניופורט ניוז לאחר השיט לבדיקה השנתית שלה, ואז חברת הספנות המפעילה אותה, "יונייטד סטייטס ליינס" הכריזה על החלטתה להוציאה משירות. החלטה זו נקבעה לאור ההוצאות הרבות של הפעלת האונייה והחלטת ממשלת ארצות הברית להפסיק את המימון לאונייה. ההכרזה הזאת עצרה את העבודה שהתרחשה על האונייה, באמצע צביעה, ונאטמה עם כל הריהוט, האביזרים, ומדי העובדים בעודם שם. בעלות האונייה הועברה באופן מיידי למנהל הימים של ארצות הברית.[6] לאחר מכן, האונייה נרכשה על ידי חברות אחרות, כל הניסיונות להחייאת המיזם ולהחזרת האונייה לשירות עלו בשרטון. נכון להיום האונייה עוגנת ללא שימוש ברציף 82 בפילדלפיה, פנסילבניה.
שאריות מלאכותיות מהאונייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יצירות אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המוזיאון הימי של ניופורט ניוז, וירג'יניה מחזיק במספר אובייקטים מהיונייטד סטייטס בין היתר, "ביטויי החירות" של גוון לוקס. פסל האלומיניום מחדר האוכל המרכזי של האוניה נמכר במכירה פומבית ב-1984.
שיאי מהירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
האונייה זכתה בסרט כחול להפלגות לשני הכיוונים האפשריים בקו הטרנס-אטלנטי. ה"יונייטד סטייטס" מחזיקה בסרט הכחול אשר סימן את הפעם הראשונה בה אונייה הנושאת את דגלה של ארצות הברית החזיקה בשיא מאז "בלטיק" אשר זכתה בסרט הכחול 100 שנים קודם לכך. ה"יונייטד סטייטס" שמרה על מהירות של 30 קשרים ימיים (56 קמ"ש) בקריירת השיט שלה שנמשכה 17 שנים וזאת בין היתר כי בתקופה זו לא נבנו ספינות שהיו יכולות לטעון לפרס. בזמן סוף שירותה רוב התנועה והמסחר הטרנס-אטלנטיים עברו לאוויר, לטיסות, והרבה מסכימים שמסורת הסרט הכחול נגמרה עם היונייטד סטייטס. מאז, שיא המהירות בחציית האוקיינוס האטלנטי נשבר, אך כלי השיט ששברו את השיא לא היו אוניות נוסעים אוקייניות. בפרס היילס זכתה ב-1990 "הוברספיד גרייט בריטן", אונייה מסחרית אחרת שקבעה שיא חדש להפלגה מזרחית בקו הטרנס-אטלנטי.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
"סיפון השמש" של היונייטד סטייטס, 1964. -
היונייטד סטייטס מורידה נוסעים בלה האבר, 1964. -
היונייטד סטייטס עגונה ברציף על נהר הדלוואר, 2006. -
חרטום האונייה, 2017. -
האונייה עוגנת ברציף 82 בפילדלפיה, אוגוסט 2020.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "SS United States Receives $100,000 Donation". SS United States Conservancy. July 29, 2017. Retrieved October 8, 2017.
- ^ "The Great Oceanliners (Flip through website for reference)". אורכב מ-המקור ב-ספטמבר 18, 2012. נבדק ב-ספטמבר 22, 2012.
- ^ 1 2 "Life and Times of the SS United States". The Big U: The Story of the SS United States. ssunitedstates-film.com. נבדק ב-2012-09-22.
- ^ "Designing and Constructing Superliner SS United States". ss-united-states.net. אורכב מ-המקור ב-26 במרץ 2012. נבדק ב-26 באפריל 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The great lady ship decorators | S.S. AMERICA, S.S. UNITED STATES sailing on the 'All American' team to Europe". united-states-lines.org. נבדק ב-2022-01-30.(הקישור אינו פעיל, 30 בינואר 2022)
- ^ 1 2 Steven Ujifusa (4 ביוני 2013). A Man and His Ship: America's Greatest Naval Architect and His Quest to Build the S.S. United States. Simon and Schuster. p. 252. ISBN 978-1-4516-4509-5.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "HISTORY: DESIGN & LAUNCH – SS United States Conservancy".
- ^ "Steinway Baby Grand Piano from America's Flagship Now on Public Display". SS United States Conservancy.
- ^ Driscoll, Larry (2009). "The Race for the Blue Riband". אורכב מ-המקור ב-מאי 30, 2009. נבדק ב-מרץ 3, 2018.
- ^ "Atlantic Riband for America". The Times. London. 8 ביולי 1952. p. 6. ISSN 0140-0460. נבדק ב-27 באפריל 2017 – via The Times Digital Archive.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ NY Times (13 בנובמבר 1952). Ship speed trophy is presented here.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Mimi Sheller (14 בפברואר 2014). Aluminum Dreams: The Making of Light Modernity. MIT Press. p. 72. ISBN 978-0-262-02682-6.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Mark G. Carbonaro (במרץ 1991). "Fast Ferry". Popular Mechanics. נבדק ב-2018-03-07.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ McKesson, Chris B., ed. (פברואר 13, 1998). "Hull Form and Propulsor Technology for High Speed Sealift" (PDF). John J. McMullen Associates, Inc. pp. 13–14. אורכב מ-המקור (PDF) ב-דצמבר 13, 2005. נבדק ב-דצמבר 13, 2009.