יועץ חינוכי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יועץ חינוכי הוא בדרך כלל מורה או יוצא עולם ההוראה, שעוסק בייעוץ חינוכי במערכת החינוך, בבתי ספר או בגני ילדים.

תפקיד היועץ החינוכי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היועץ החינוכי מסייע במסגרת עבודתו לתלמידים בתהליכי התפתחות נורמטיביים, כמו גם בקשיי הסתגלות ובמצבי דחק היוצרים בעיות שונות בתהליך הצמיחה האישית של הילד. מטרתו היא לסייע לכל תלמיד למצות את מירב הפוטנציאל של התפתחותו בתחום האישי, החברתי, הלימודי והקריירה המקצועית.

בארצות הברית נקרא היועץ החינוכי לעתים בשם "יועץ הדרכה" או "יועץ בית ספר". אחד האיגודים המקצועיים המרכזיים של היועצים החינוכיים בארצות הברית הוא ASCA, האיגוד האמריקאי ליועצי בית הספר[1]. בעבר התמקדו היועצים החינוכיים בארצות הברית בסיוע לבתי ספר תיכוניים, בעיקר, אך בעשורים האחרונים הם עובדים גם בבתי ספר יסודיים.

היועץ החינוכי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל כפוף היועץ החינוכי לשירות הפסיכולוגי הייעוצי (שפ"י) של משרד החינוך, ופעילותו נגזרת משילוב מטרות שפ"י והמערכת הבית ספרית בה הוא עובד, תוך ראייה בו זמנית של הפרט והמערכת. היועץ עוסק בפיתוח צוות בית ספרי, פיתוח והטמעת תוכניות התערבות ומניעה, ייעוץ לתלמיד, להורים, למורים ולהנהלה, וכן סיוע בבית הספר במצבי משבר וחירום.

היועץ החינוכי משלב בדרך עבודתו בין ארבע מיומנויות יסוד[2]:

  • ייעוץ - מבוסס על היחסים הבינאישיים המקצועיים שנוצרים עם הנועץ, ומאפשר שיחה על הבעיות המטרידות אותו ותכנון דרכי פעולה בשיתוף עם היועץ כאיש מקצוע מיומן.
  • היוועצות (קונסולטציה) - מבוסס על התחלקות בידע מקצועי עם גורמי מקצוע נוספים. היועץ נפגש עם אנשי מקצוע כמו פסיכולוג חינוכי, מורים, הורים או מנהל בית הספר, ונעזר בידע מתחומי המומחיות שלהם במטרה למצוא פתרון לבעיה מסוימת.
  • תיאום - היועץ מתאם בין שירותים בקהילה לבין צרכים שאיתר בקרב תלמידים, מורים והורים. הוא מתאם בין גורמים שונים בבית הספר, ובין גורמים במעטפת של בית הספר (למשל השירות הפסיכולוגי הייעוצי, שירותי הרווחה, שירותי בריאות הנפש, גורמים העוסקים בקליטת עלייה, ועוד) לבין צורכי הפרט.
  • ניהול תוכניות - היועץ מפעיל תוכניות התפתחותיות ומניעתיות, באמצעות הכשרת הצוות החינוכי ויישום התוכנית בקרב התלמידים. בנוסף, היועץ דואג ליצור בקרה והערכה על התהליך.

מקצוע הייעוץ החינוכי עבר התפתחויות רבות לאורך השנים בישראל[3]. בראשית ימיה של המדינה יכל לעבוד במקצוע כל מי שהיה מורה ועבר הכשרה אקדמית של שנתיים בתחום הייעוץ; מורים אלו נקראו "מורה-יועץ". בשנות ה-70 עלתה דרישת הסף לתפקיד הייעוץ, ולשם כך נדרש תואר ראשון בייעוץ. ב-1980 הוקם האיגוד המקצועי של היועצים, "אגודת היועצים החינוכיים בישראל". לאורך השנים עלתה דרישת הסף לתפקיד, וכיום נדרש תואר שני בייעוץ חינוכי וכן תעודת הוראה לשם עיסוק בייעוץ. בשנת 2000 חוברה לראשונה טיוטה להצעת "חוק הייעוץ החינוכי"[4]; ההצעה עברה גלגולים רבים ונמצאת כיום בשלבים סופיים לקראת הגשתה מחדש לכנסת. במקביל, לאחר עשרות שנים של עיסוק רק בתחום החינוך היסודי והעל יסודי, החלה בשנת 2002 התרחבות של הייעוץ החינוכי לקידום הרווחה הנפשית גם לילדים בגיל הרך, בגני הילדים[5]. גם פרסומים מקצועיים בתחום הייעוץ עברו שינויים לאורך השנים, החל מעלון קצר שפרסמה אגודת היועצים החינוכיים מעת לעת מתחילת שנות ה-80, ועד לכתב העת המדעי של האגודה, "הייעוץ החינוכי", שיוצא לאור מדי שנה החל מ-1990. כיום עובדים במערכת החינוך כ-3500 יועצים חינוכיים[3].

הכשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל, ניתן ללמוד לתואר ראשון בייעוץ חינוכי באוניברסיטאות ובמכללות שונות, לרוב במסגרת לימודים לתואר ראשון בחינוך. רישיון והסמכה של משרד החינוך ניתנים רק לאדם שסיים תואר שני לפחות בייעוץ חינוכי, והוא בעל תעודת הוראה, וזאת לאחר שעבר הערכה מקצועית של הייעוץ הבכיר במשרד החינוך[6].

יועץ חינוכי ומקצועות דומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעתים מבלבלים בין תפקיד היועץ החינוכי לבין הפסיכולוג החינוכי. לשניהם מספר מטרות ודרכי פעולה משותפות, כגון סיוע, ייעוץ והדרכה לתלמידים, הורים ומורים בבית הספר, קידום התפתחות התלמיד בתחומים שונים, וכן התפיסה המניעתית לפיה ניתן למנוע היווצרות קשיים באמצעות איתור מוקדם שלהם והקניית כלים רחבה לכלל התלמידים, גם לתלמידים בעלי הסתגלות נורמטיבית. בישראל, פסיכולוגים ויועצים חינוכיים אף כפופים לגוף מקצועי אחד (שפ"י) של משרד החינוך. ההבדלים ביניהם קשורים, בין השאר, בנקודת המבט - יועץ חינוכי מגיע מתוך בית הספר, כפוף למנהל בית הספר, וזווית ההסתכלות שלו היא פנים-ארגונית; לעומתו, פסיכולוג חינוכי מגיע לבית הספר מתוך השירות הפסיכולוגי החינוכי של העירייה או המועצה המקומית, וזווית ההסתכלות שלו היא חיצונית ונייטרלית יותר. בנוסף, פסיכולוג חינוכי מוסמך כיום לערוך אבחונים פסיכולוגים לתלמידים הזקוקים לכך בבית הספר, ואילו יועץ חינוכי לא מוסמך לכך אך מוכשר יותר בכלי הוראה שונים, ולרוב אף מחויב במספר שעות הוראה בשבוע בכיתות בבית הספר (מומלץ בנושאים ייעוציים כגון "כישורי חיים"). לגבי טיפול בילדים והורים, קיימת מחלוקת בנושא, שכן הרישיון למתן טיפול פסיכולוגי מסוגים שונים אינו מוסדר כהלכה בחוק[7], אך נכון לעכשיו נראה כי למרות שפסיכולוגים עוברים הכשרה ארוכה ומעמיקה יותר לטיפול, בפועל הן פסיכולוגים והן יועצים חינוכיים שעברו הכשרות טיפוליות שונות, מקיימים מפגשים טיפוליים עם ילדים והורים בבית הספר, בהתאם לצורך.

יועץ חינוכי אינו יועץ פדגוגי או יועץ דידקטי. יועץ חינוכי עובד עם תלמידים ומורים ומתייחס לתהליכים התפתחותיים של הלומדים, בעוד שיועץ פדגוגי עובד עם צוותי ההוראה על תוכני הוראה וגישות חינוך, ויועץ דידקטי עובד עם צוותי הוראה על תהליכי הוראה ואמצעי לימוד. במילים אחרות, היועץ החינוכי מייעץ לגבי התלמידים; היועץ הפדגוגי מייעץ בנוגע לתכנים; והיועץ הדידקטי מייעץ בנוגע לשיטה ולכלים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עמירם רביב ורחלי בולס (עורכים), הייעוץ החינוכי כיום: חומר למחשבה ולמעשה
, הוצאת ספרית פועלים, 2014[8]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]