עלייה לארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף עלייה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "עלייה" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו עלייה (פירושונים).
עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל


עליות לפני קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה:


עליות על פי ארץ מוצא:


ראו גם:
פורטל:היישובP kkl.png

עלייה, או עלייה לארץ ישראל, הוא מונח מרכזי בתרבות היהודית, המציין את הגעתם של יהודים אל ארץ ישראל. על פי ההלכה המונח כולל תודעה עצמית, אך אינו תלוי בה; ומתאר הגעה לארץ לרוב למען הגירה. הפעולה ההפוכה של יציאת יהודים מארץ ישראל, נקראת ירידה. ביקור זמני בארץ ישראל הנעשה על רקע דתי מכונה עלייה לרגל ומונח זה משמש גם אצל אומות ודתות אחרות, שמאמיניהן באים לארץ ישראל כצליינים.

לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נטענה המילה במשמעויות פוליטיות וכלכליות חדשות ונוספות.

מאז 2016 מציינים את יום העלייה לכבודן של העליות לארץ ישראל.

מקור ומשמעות המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

איזכור מוקדם של המונח "עלייה" מצוי בתנ"ך בספר בראשית, כאשר בני יעקב, שבאו ממצרים לארץ, כדי לקבור את אביהם, נקראו "עולים"[1] בבמדבר י"ג ל' אומר כלב בן יפונה :"  וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ".מאז היציאה של עם ישראל לגלות מארץ ישראל, נעשה שימוש במונח זה בכל הדורות כאשר יהודים חתרו לעלות לארץ האבות. הם עלו כיחידים ובקבוצות קטנות, ברישיון וללא רישיון, וביקשו לחיות ולהיקבר בה. המונח מבוסס גם במשנה: "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין"[2]. ועל המימרא, מילתא אגב אורחא, בתלמוד בבלי לפיה "וארץ ישראל גבוה מכל הארצות"[3].

המונח "שיבת ציון", הנזכר בשיר המעלות, מציין גם הוא עלייה לארץ. הוא נטבע, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית הראשון. במונח "עלייה" השתמשו גם הנביאים בנבואותיהם על שיבת ציון לאחר חורבן בית ראשון, 586 לפנה"ס. שיבת ציון הייתה חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, בשנת 538 לפנה"ס. המונח "שיבת ציון המודרנית" נקבע כהגדרה לעליות ההמוניות לארץ ישראל מאז המאה ה-19 ועד לעליות שלאחר הקמת המדינה.

התנועה הציונית הציבה את העלייה לארץ ישראל כיעד עיקרי בהגותה בפועלה. אחד ממנהיגיה, בנימין זאב הרצל, סבר כי תנועת העלייה לארץ תהיה בעיקר מכוח הרעיונות והתודעה, וכך כתב בספרו מדינת היהודים:

"אין בעולם אדם חזק או עשיר שיוכל להסיע עם מארץ אל ארץ. רק רעיון יחולל זאת. אכן לרעיון המדינה כח כזה. במשך כל ליל-גלותם הארוך לא חדלו היהודים מלחלום את חלום מלוכתם. "לשנה הבאה בירושלים!"[4] קראנו בכל הדורות. עתה הגיעה השעה להראות, כי בידינו להפוך את החלום לרעיון בהיר כצהרים".

תיאודור הרצל, מדינת היהודים, עמ' 11-10.

בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עולים בנמל יפו, פסיפס שיצר נחום גוטמן

במאות ה-18 וה-19 היו לא מעט גלי עלייה, בהם לקחו חלק יחידים, משפחות, קבוצות ושיירות מאורגנות, ממגוון ארצות. עשרות ומאות העולים הצטרפו אל היישוב היהודי בארץ ישראל באותן שנים; בעיקר אל הקהילות היהודיות בירושלים, אשר בשלהי המאה ה-19 כבר היוו רוב באוכלוסיית העיר, ואל הקהילה בעיר יפו. תופעה זו ראויה לציון, על רקע העוינות הרבה של השלטונות העות'מאניים, תנאי המחיה הנחשלים, פגעי הטבע, המגפות והתמותה הרבה שפקדו את תושבי ירושלים, כמו גם את שאר חלקי היישוב בארץ.

רבים מהעולים הגיעו לארץ ישראל בשל קשיים שחוו בגולה, כמו עוני, אפליה, גיוס כפוי לצבא ועוד. עולים אלה היו לא פעם עול בצווארם של ראשי הכוללות שהתקשו לפרנס רבים כל כך באמצעות הקופה הציבורית המידלדלת מכספי החלוקה. בשלב מסוים אף נעשה ניסיון לעצור את זרם העולים ולהגביל אותו לתלמידי חכמים בלבד אך ניסיון זה לא צלח, כפי שמעיד מכתבו של ר' נתן נטע, בנו ר' מנחם מנדל משקלוב משנת 1837:

"...אבל ידע נא אדוני כי במדינה זאת, לגדור בזה הוא דבר שאי אפשר. הרבה יגיעות יגעו הראשונים ושקדו על תקנת ארץ הקודש לגדור גדר בפני העולים שלא כל הרוצה לעלות יעלה, כי אם ברשות, ואשר לא יעלה ברשות הרוזנים הגבאים הכוללים לא יקבל חלוקתו. וכן הודיעו בארץ הקודש תוב"ב אבל לא עלתה בידם, כי כל איש אשר שלהבת חיבת הקודש תוקד בקרבו או איזה דבר לוחצו ודוחקו להימלט ההרה מפני חשש לקיחת אנשי חיל וכדו', אינו שואל ודורש עצה כלל, וגם כי לא ישובו ולא יחתו מפני כל, כי ממש עולים במסירות נפשם ונפשות ביתם ולא יחושו לנפשם אם עולים בחוסר כל. ויש אשר הלחם אוזל מכליו באדעס ונפישי אחי ומרחמי לקבץ שמה נדבות על שכר הספינה, ומקבלים על עצמם לחיות חיי צער, פת חריבה פעם אחת ביום."

אגרת ר' נתן נטע בן ר' מנחם מנדל משקלוב, שבט תקצ"ז, מובא אצל אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, הוצ' שלם, ירושלים תשס"ז, עמ' 253

יחיאל מיכל פינס, שעלה ארצה מפולין במאה ה-19, והיה מורה ומנהיג ציבור, חיבר מעין מורה דרך לעולה, ובו המלצות שונות לעולים לארץ ישראל. החיבור מנוסח בסגנון משנה תורה שחיבר הרמב"ם. בין היתר התייחס פינס לזמן המתאים ביותר לצאת לדרך מאירופה לארץ ישראל:

"מאימתי יוצאים לדרך?
מעצרת עד אב - החמה קודרת ומכה בראש כל אדם; מאב ועד כסלו - החולאים מתרבים, ומי שאיננו רגיל באווירה של הארץ - קדחת אוחזו או עיניו מתקלקלות; מכסלו ועד פורים - ימי גשמים, הצינה מתגברת והבתים דולפים, הים סוער והספינה בסכנה. לפיכך אמרו הסופרים: אין עולים לארץ ישראל, אלא מן הפורים עד העצרת, בזמן שעשבים יוצאים והאילנות מלבלבים ובני אדם מחליפים כוח, וכל מעשי בראשית מתנאים ואומרים שירה".

יחיאל מיכל פינס, הלכות דרכים, משנת ארץ ישראל, פרק ד'.

העליות הגדולות עד להקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעודת עליה שהוצאה על ידי הסוכנות היהודית בוורשה, ספטמבר 1935
אוניית המעפילים "מורדי הגטאות", מאי 1947

ברבע האחרון של המאה ה-19 התגברה ההגירה של היהודים, בעיקר במזרח אירופה, וזאת בשל משברים כלכליים, התגברותה של אנטישמיות ורדיפות ופוגרומים נגדם. רובם הגרו אל אמריקה ומערב אירופה. הקשר הדתי וההיסטורי לארץ ישראל ועלייתה של התנועה הציונית, הניעו חלק קטן מהם לעלות ארץ ישראל. חלק מהם ביקשו לחיות חיי עבודה ומתוך הכרה לאומית חדשה. עולים אלה הביאו לתוספת ותרומה משמעותית עבור היישוב היהודי בארץ.

מקובל לחלק את העליות ההמוניות משלהי המאה ה-19, אשר בנו את היישוב החדש, לחמש, בשל הבדלים במאפייניהן או בגורמים להן:

"הבוקר בשעה חמש התקרבנו ליפו. כמו כל ערי החוף כמעט, גם יפו יפה מאוד במבט מן הים. ... אין מעגנים; יש רק מזח-אבן קטן לסירות. האוניות נעצרות ממרחק. ... לא הספיקה האונייה לעצור, וכבר צבאו עליה סירות מכל הצדדים בדומה לארבה. הקאיוצ'קים (ספנים) התרוצצו על הסיפון, מחפשים נוסעים, אבל מן היהודים שרצו לשכור אותם דרשו "תזכרה". ... שלחנו פתק לנציג חברתנו ביפו וחיכנו לו באונייה".

חיים חיסין, מרשומות אחד החלוצים, עמ' 59.

בשנות ה-40 באו עולים רבים בתנועת ההעפלה, שנבלמה על ידי שלטונות המנדט הבריטי. מתקופת "העלייה הראשונה" מ-1881 ועד ליום הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 גדלה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מכ-28,000 נפש ל-650,000 נפש.

לאחר הקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עולים מתימן במעברת ראש העין 1949, הצלם: זולטן קלוגר
יוסף ריימונד בן ה-13, עולה חדש מבומביי שבהודו, עם חברו הצבר, עמוס סולומון, אשדוד 1962
בנות מדרשה עורכות קבלת פנים לעולים חדשים.

לאחר הקמת מדינת ישראל באו גלי עלייה רבים מתפוצות ישראל. לכל אחת מהעליות היו מאפיינים ייחודיים משלה, לפי ארצות המוצא ותרומת העולים. כל עלייה הביאה מנהגים, הרגלים ותרבות חדשה ושונה למדינת ישראל.

העלייה תפסה מקום נכבד במגילת העצמאות, שבה צויין:

"בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו. זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי."

ובהמשך נאמר: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות"

והופנתה קריאה לעם היהודי: "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל."

מיד לאחר קום המדינה החלה העלייה ההמונית. הייתה זו עליית פליטים ברובה - ניצולי השואה מאירופה והפליטים היהודים ממדינות ערב[5]. עלייה זו הביאה לגידול עצום באוכלוסיית המדינה, כאשר תוך 18 חודשים בלבד הוכפלה האוכלוסייה מ-650,000 ל-1,300,000 תושבים. זהו שיעור גידול חסר תקדים בהשוואה לארצות קולטות הגירה.

העולים הגיעו ממספר רב של מדינות וחלקי עולם: מאירופה, מאסיה ומצפון אפריקה. חלקם הביאו מסורת תרבותית שונה מזו של התושבים הוותיקים, אשכנזים ברובם. הקשיים שפקדו את המדינה הצעירה בתקופה זו נעוצים, לפחות בחלקם, בגידול המהיר של האוכלוסייה. המפגש בין עולים וותיקים, והשפעתו על הקולטים והנקלטים כאחד, היה אירוע משמעותי מאוד בתהליך התפתחותה של החברה הישראלית.

ב-1950 נחקק חוק השבות, המעניק לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל את הזכות לעלות לישראל ולקבל תעודת עולה, אלא "אם נוכח שר הפנים שהמבקש – (1) פועל נגד העם היהודי; או (2) עלול לסכן בריאות הציבור או ביטחון המדינה; או (3) בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור". בהתאם לחוק האזרחות הישראלי תעודת עולה מזכה מיידית באזרחות ישראלית.

מבצעי עלייה בולטים נערכו במשך כל שנות המדינה:

הפולמוס על הגבלת העלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטפלים בהבאת העולים וקליטתם עמדו מול שתי מטרות על, הצלת חיי יהודים בגולה, במיוחד על רקע אירועי השואה, והקמת מדינת ישראל וחיזוקה. בדרך כלל המטרות השלימו זו את זו, כי הגעת העולים לישראל מילטה אותם מסכנות והצטרפותם לאוכלוסיית ישראל חיזקה את מדינת ישראל על ידי הגדלת הכוח הלוחם שעמד לרשותה ועל ידי הגדלת מספר הידיים העובדות במשק, אך היו גם עולים שלא תרמו לכוח הלוחם או למשק והיו לנטל על המדינה הצעירה, עולים זקנים, נכים, חולים כרוניים ועוד. גם ילדים קטנים היוו נטל, אך הם נשאו פוטנציאל לתרומה עם התבגרותם.

כבר בשנת 1933, בקונגרס הציוני הי"ח, אמר דוד בן-גוריון: "ארץ ישראל זקוקה לא למהגרים סתם, אלא לחלוצים, וההבדל ביניהם פשוט: המהגר בא לקחת מהארץ, החלוץ בא לתת לארץ, לפיכך אנו תובעים זכות בכורה לעלייה החלוצית."[7]

הקמת המוסד לתיאום[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1950, ביוזמת חסידי הגבלת העלייה, לוי אשכול וגיורא יוספטל, הוקם "המוסד לתיאום", גוף בראשותו של ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, מתנגד עקבי להגבלת העלייה, שכלל נציגי ממשלה ונציגי הסוכנות היהודית. המוסד לתיאום שלח לכל מדינה ממונה על העלייה מטעם הסוכנות ורופאים שהיו אמורים לבדוק את העולים הפוטנציאליים[8].

קביעת סדר עדיפויות לפי ארצות מוצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגנת יוצאי עיראק ממעברת קסטינה למניעת עצירת העלייה מבבל, רחובות 1950 - המדינה הצעירה התקשתה לשאת את קליטת שתי העליות הגדולות, מעיראק ומרומניה, בו-זמנית

מדינת ישראל הצעירה התקשתה בקליטת העלייה ההמונית ובמציאת המשאבים הדרושים לשם כך. לאחר הכרזת העצמאות נפתחו שערי הארץ בפני המעפילים שנכלאו בקפריסין, ובפני יושבי מחנות העקורים בגרמניה. בנוסף להם כמהו להגיע לארץ עולים מפולין, מרומניה, מעיראק ומתימן - המאגר הגדול ביותר של מבקשים לעלות היה ברומניה. מקבלי ההחלטות הבינו שיצטרכו להחליט ולנקוט, לפחות זמנית, בעלייה סלקטיבית. הרעיון של סלקציה בין סוגי העולים מאותו מקור נתקל בקשיים ונדחה, לכן פנו לקביעת סדר עדיפויות בעידוד העלייה מארצות שונות ויהדות רומניה הפסידה ליהדות עיראק[9][10],

בשידור בקול ישראל, ב-10 בפברואר 2008, טענה פרופ' אורה כהן שהסיבה לעצירת עליית יהודי רומניה בתקופה זו הייתה נעוצה בכך, שישראל הוצפה בגלי עולים, בעיקר מעיראק ומרומניה. לדבריה (ולדברי משתתפים נוספים בדיון הרדיופוני), לממשלת ישראל לא היו מספיק משאבים לקליטת הגל האדיר, לכן ניסתה להאט ולווסת את העלייה ובישיבה משותפת של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית הוחלט להעדיף את עולי עיראק על פני עולי רומניה ולהפסיק את הבאת היהודים מרומניה. העדפת יהודי עיראק הייתה על רקע החשש הגדול יותר לגורלם בארץ מוצאם, לעומת החשש ליהודי רומניה.

אלפים רבים מיהודי רומניה, שכבר קיבלו אישור יציאה מהשלטונות, "נתקעו" ברומניה והשלטונות הרומניים הפסיקו להנפיק אישורי יציאה נוספים. ללא קבלת סיוע כספי מרבית יהודי רומניה, שרצו לעלות לישראל, לא היו מסוגלים לשלם את האגרות, שהוטלו עליהם ולכסות את הוצאות הדרך עד לנמל קונסטנצה[11].

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 בדצמבר 1955 פרסם המשורר נתן אלתרמן במדורו בעיתון דבר את השיר "ריצתו של העולה דנינו". השיר מתאר מועמד לעלייה ממרוקו, הסובל מצליעה ומנסה בכל כוחו להסתיר את מומו כדי לעבור את הסלקציה. השיר הולחן בידי שלמה בר והוא מופיע באלבום "מתוך כלים שבורים" של להקת הברירה הטבעית (1985).

חשיבותה של העלייה למדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליטת העלייה היא אחד היעדים המרכזיים של מדינת ישראל מיום הקמתה והיא ניצבת בראש סולם העדיפויות של ממשלת ישראל. עלייה גדולה וקליטתה הטובה אינן רק מטרות על לעם ולמדינה, אלא בה בעת - מנוף אדיר לקידומה של מדינת ישראל.

מיליון עולים שהגיעו לישראל בשנות התשעים (בעיקר מברית המועצות לשעבר) שינו את פניה של החברה הישראלית, הביאו לצמיחה כלכלית חסרת תקדים, לעושר תרבותי ולפריחה בתחום הטכנולוגי. רבבות מהנדסים, אקדמאים, אלפי מדענים ואמנים הם "הון אנושי" משכיל מקצועי ויקר ערך לקידום המשק, המדע הטכנולוגיה והתרבות בישראל.

כל קבוצת אוכלוסייה נתקלת באתגרים הייחודיים לה, הדורשים מענה ייחודי שיענה על אותן דרישות מיוחדות של אותה קבוצה. אצל העולה קיים רצון להשתלב בחברה הישראלית ועם זאת גם לשמר את ייחודו האתני ואת המנטליות שהוא הביא עמו. הגבול כאן מאוד דק וזהו תהליך מאוד לא פשוט עבור העולה. תהליך קליטה מוצלח הוא המפתח להשתלבות העולה בחברה. תרומתו לחברה תהיה גדולה יותר ותוסיף גוון נוסף לרב-גוניות הישראלית. עם זאת, גם בעליות טרום הקמת מדינת ישראל וגם בעליות שלאחריה, ניתן להבחין במגמה של עולים הרואים בישראל רק תחנה שבדרך ומהגרים מישראל בעיקר למדינות המערב לאחר חניה בישראל.

ובנוסף לכך-מאחר ש"חוק השבות" מאפשר עליה, כמעט אוטומטית, ליהודים, בני זוגם, ילדיהם, נכדיהם ובני הזוג, התפתחה מתחילת שנות ה-90 של המאה העשרים (בעיקר), תעשייה שלמה שנועדה לאפשר לרבים שבקשו לעזוב את מדינותיהם על מנת לשפר את מצבם הכלכלי או מסיבות אחרות, לקבל אזרחות ישראלית במרמה. כך ניסו להגיע ארצה רבים במסמכים מזויפים, בזהויות שאולות, על סמך נישואים פיקטיביים או גיורים פיקטיביים ועוד.[דרוש מקור] ברשויות בישראל נאלצו - ועדיין נאלצים - להתמודד עם בעיות אלה. שפגעו קשות במדינה ובעולים ישרי הדרך.

מספר העולים לפי שנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי נתוני הלמ"ס.[12]

טווח שנים מספר העולים הערות
2011-2015 102,410
2007-2010 63,043
2002-2006 118,194
1990-2001 1,060,091 העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90
1985-1989 70,196
1980-1984 83,637
1970-1979 346,260
1965-1968 82,244
1961-1964 228,793
1958-1960 75,970
1955-1957 166,492 עליית גומולקה
1952-1954 54,676
05/1948-1951 687,624 העלייה ההמונית
1946-05/1948 56,467
1939-1945 81,808
1939-1932 כ-180,000 העלייה החמישית
1924-1931 81,613 העלייה הרביעית
1919-1923 50,958 העלייה השלישית
1904-1914 כ-35,000 העלייה השנייה
1882-1904 כ-29,000 העלייה הראשונה

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות

מחקרים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר בראשית, פרק נ', פסוק י"ד. הביטויים עלייה וירידה מוזכרים גם קודם אצל אברהם כשירד למצרים ועלה ממנה בחזרה (בראשית פרקים י"ב-י"ג).
  2. ^ משנה, מסכת כתובות, פרק י"ג, משנה י"א.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ט, עמוד א'.
  4. ^ הפסוק האחרון בהגדה של פסח.
  5. ^ עליות למדינת ישראל באתר "לקסיקון לתרבות ישראל"
  6. ^ תלמי, א. ותלמי, מ, 1981. לקסיקון ציוני, תל אביב: ספרית מעריב, עמ' 207-206.
  7. ^ דבורה הכהן, ‏מירוץ מכשולים, ישראל אביב 2009
  8. ^ יהודים עולים במסגרת עלייה מבוקרת
  9. ^ העלייה מרומניה באתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
  10. ^ רגעים היסטוריים
  11. ^ עם העולים מרומניה, דבר, 22 בפברואר 1952
  12. ^ http://www.cbs.gov.il/shnaton67/npshnaton66.pdf