מועצה מקומית
בישראל, מועצה מקומית היא רשות מקומית בעלת אופי עירוני בדרך כלל, שמספר התושבים המתגוררים ביישוב עליה היא אחראית, קטן מכדי להכריז עליה כעל עירייה.
חלק מן המועצות המקומיות החלו כיישוב כפרי במועצה אזורית, אך מספר תושביהן גדל עד שהוחלט להכריז עליהן כרשות עצמאית.
נכון לשנת 2025 ישנן בישראל 121 מועצות מקומיות. בהן מתגוררים כ-13.6% מהישראלים.[1]
החוק המסדיר את פעולת המועצות המקומיות הוא פקודת המועצות המקומיות.[2]
הסמכות להכריז על מועצה מקומית כעל עירייה נתונה בידי שר הפנים, והוא מתחשב בעניין זה גם ברצון התושבים. רמת השרון, למשל, נשארה במעמד של מועצה מקומית שנים רבות לאחר שהייתה ראויה למעמד של עירייה. גם פרדס חנה-כרכור, מבשרת ציון, גדרה, גן יבנה וזכרון יעקב נשארו במעמד של מועצה מקומית ולא הוכרזו כעיר על אף שהן מונות למעלה מ-20,000 תושבים, כדי לשמר להן את התדמית של מושבה קטנה.
בראשית ימי המדינה הוקמו מועצות מקומיות למושבות, גם כאשר הן היו קטנות. עם השנים הוחלט שלא להקים מועצות מקומיות קטנות חדשות. חלק מהמועצות הקטנות, כמו מנחמיה, כנרת ושבי ציון, הוכללו במועצות אזוריות סמוכות. אחרות, כמו גבעת עדה אוחדו עם מועצות מקומיות סמוכות. המועצות מטולה, מגדל ויסוד המעלה נותרו כמעמד של מועצה מקומית למרות מספר תושביהן הקטן.
