ישנה בחיק ילדות

יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת הוא שיר של רבי יהודה הלוי, ממשוררי תור הזהב של יהדות ספרד. השיר הוא שיר קודש שהוא פתיחה לתפילת נשמת; כלומר הפיוט נוסף אל תפילת שחרית בשבתות ובחגים לפני תפלה הפותחת במילים: נשמת כל חי, במספר עדות ישראל. הפיוט בנוי כמונולוג פנימי בין הדובר לנפשו, ובו הדובר מבקש מנפשו להשתחרר מהבלי העולם הזה ולהתקרב לעבודת האל.

מילות השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת, לְמָתַי תִּשְׁכְּבִי?^[1]/ דְעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְעוֹרֶת נִנְעֲרוּ!
הֲלָעַד יְמֵי השַׁחֲרוּת? קוּמִי צְאִי,/ רְאִי מַלְאֲכֵי שֵׂיבָה בְּמוּסָר שִׁחֲרוּ,
וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְמָן כַּצִפֳּרִים/ אֲשֶׁר מֵרְסִיסֵי לַיְלָה^[2] יִתְנַעֲרוּ.
דְאִי כַדְרוֹר לִמְצֹא דְרוֹר מִמַעֲלֵךְ/ וּמִתוֹלְדוֹת יָמִים כְּיַמִּים יִסְעֲרוּ.
הֲיִי אַחֲרֵי מַלְכֵּך מְרַדֶּפֶת, בְּסוֹד/ נְשָׁמוֹת אֲשֶׁר אֶל טוּב ה' נָהֲרוּ!^[3]

תוכן הפיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית הראשון פונה המשורר אל נשמתו בשאלה רטורית המלווה בנזיפה: את, הנשמה המתרפקת על הילדות, עד מתי תשכבי כביכול בבטן אימך? הלא הנעורים חלפו ואינם.

הדובר מוכיח את הנשמה ואומר לה, ראי, שערות השיבה – בדמות מלאכי המוסר – מעידות על כך שהגיע הזמן להבדיל בין טוב ורע; ועל כן עלייך להתנער מהבלי העולם הזה, כמו שציפורים מתנערות מהטל לאחר הלילה; ועליך לעוף כמו ציפור דרור כדי למצוא חופש ושחרור מחטאי היום יום הסוערים כמו ים.

הדובר פונה אל נשמתו בטון מצווה שמתאפיין בריבוי סימני קריאה ובפעלי ציווי. הוא שואל את נפשו עד מתי תתיר לעצמה להישאר נפש של ילד. המילה "תשכבי" מעידה על יחס אל הנמען כאל עולל במיטתו, חסר אונים. הדובר מפציר בנפשו להפסיק להיות "ישנה בחיק ילדות" ולהתבגר. הצימוד "נעורים כנעורת ננערו" קושר בין תקופת הילדות לנעורת הפשתן המתעופף ברוח ואובד.

הבית השני ממשיך באותו טיעון. הדובר מקשה על נפשו בשאלה הרטורית "הלעד ימי השחרות?" (תחילת חיים, נעורים) ומצווה עליה לקום ולצאת כי ימי השחרות לא יכולים להימשך לעד. הדימוי של מלאכי שיבה מעיד על זקנה בה אמור האדם להחזיק במוסר והקריאה להתבגר יש בה תוכן מוסרי.

בפתח הבית השלישי נעשה שוב שימוש בפועל נ.ע.ר. הדובר טוען על נפשו להתנער מכבלי הזמן ומרסיסי הלילה המרמזים לשינה ומתקשרים עם פתיחת השיר, כמעשה הציפורים המתנערות מן הטל כדי שיכולו לעוף. הדובר מבקש מנפשו להשתחרר מכבלי הזמן, מהחולף ומהמשתנה, ולהתמסר אל הנצחי והבלתי משתנה, הלא הוא האל.

בבית הרביעי נעשה שימוש בצימוד בין דרור, ציפור שאליה אמורה נפש הדובר להידמות, לבין דרור כמושג מופשט שמשמעו חירות מעול. יש צימוד לרצון להשתחרר מימים במובן הכפול - יום סוער וים סוער.

בבית החמישי והאחרון פונה הדובר אל נפשו בבקשה ממנה, או בציווי עליה, לבקש את אלוהיה ("מלכך") ולשכון עם ("בסוד") הנשמות הנוהרות אל טובו של האלוהים.

פירושי מילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת – כינוי מטפורי לנשמה, המציג אותה כשרויה בתקופת הינקות.
הנעורים כַּנְעוֹרֶת נִנְעֲרוּ – דימוי של הנעורים לפסולת הפשתן, משל לדבר הנעלם בקלות.
יְמֵי השַׁחֲרוּת – כינוי לתקופת הנעורים. בתוך ההקשר של הפיוט, ימי השחרות מקבלים משמעות מוחשית לימים בהם צבע השיער עדיין שחור לעומת 'מלאכי שיבה' בהם השיער מקבל גוון לבן.
מַלְאֲכֵי שֵׂיבָה בְּמוּסָר שִׁחֲרוּ – שערות השיבה מוצגות בניסוח מטאפורי במשמעות של שליחים המטיפים מוסר לאדם.
דְאִי כַדְרוֹר – עופי כציפור.
לִמְצֹא דְרוֹר – להשתחרר.
מִמַעֲלֵךְ – במשמעות ראשונה חטא ובמשמעות נוספת למעלה. עופי כציפור להשתחרר מהחטאים ולעוף מעלה.
תוֹלְדוֹת יָמִים – במשמעות של זמן, הימים העוברים.
כְּיַמִּים יִסְעֲרוּ – יסערו כמו ים.
מַלְכֵּך – כינוי לאלוהים.
סוֹד – חוג אנשים, במשמעות של הפיוט חוג נשמות.
נָהֲרוּ – נעו בשפע.

רעיונות מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי השחרות לעומת ימי הזקנה במשמעות המטאפורית של הבלי העולם הזה לעומת נצחיות העולם הבא.
הזקנה המתקרבת מחייבת את האדם לחשבון נפש על חייו.
הדרישה להענות לצו הדתי ולהתמסר אל האלוהים תוך זניחת החיים הארציים הפחותים.
אולי יש אירוניה בכך שהשיר מצווה, ואולי מגזים בנחרצות שבו.

טכניקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיר נעשה שימוש בטכניקה של חרוז מבריח (ננערו-שחרו, יתנערו-יסערו-נהרו).

במשפט הפתיחה אין חריזה בין הדלת והסוגר כמקובל במסורת שירת ימי הביניים.

השיר בנוי בצורה של האקרוסטיכון יהודה.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיוט נכתב על פי האמונה היהודית לפיה העולם הזה הוא כעין הכנה לעולם הבא ובהיות העולם הזה בר חלוף בהשוואה לעולם הבא הנצחי, נדרש היהודי המאמין להשתלמות מתמדת בלימוד התורה ובקיום המצוות. הנעורים המסמלים את הבלי העולם הזה ואת התענוגות החומריים חייבים לפנות את מקומם לחכמה, למוסר, ללימוד תורה וקיום מצוות ומעשים טובים.