ישראל יפרח
הרב ישראל יפרח (נולד בחודש אדר שנת תש"ד) רב ודיין, שימש כדיין ואב"ד בבית הדין הרבני באשקלון, דיין ואב"ד בבית הדין הרבני בירושלים, וכראש אבות בתי הדין בירושלים. היה חבר בוועדה לבחירת רבנים ראשיים ורבני ערים. מחבר הספרים "אמרי ישראל (ב' כרכים) ו"מפסקי ישראל".
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בכפר טיסנת שבמחוז איית בולי בהרי האטלס שבמרוקו. בן חמישי להוריו חביב ופריחה (לבית פחימה). אביו הוא בנו של רבי יצחק יפרח, חתנו של רבי ישועה דנינו אשר בשנים האחרונות התגלה כתב יוחסין המייחס את משפחתו עד לרמב"ם.
למד ב"צלא" בכפר במרוקו ובגיל ארבע עברו הוריו מהכפר טיסנת לעיר קזבלנקה, שם שהו כשנתיים בהמתנה להמשך עלייתם לארץ ישראל. ב-31.8.1951 עלה לישראל עם משפחתו באוניית המעפילים "ארצה". בראשית ימיהם בישראל שהו במחנה העולים שער העלייה ולאחר מכן עברו למושב אחוזם בחבל לכיש. שנתיים מאוחר יותר ב-1953 עברו למושב הדתי נעם ונמנו על ראשוני מתיישביו.
למד במסגרת מקומית עד לגיל 12 עת עבר ללמוד בישיבה התיכונית מרום ציון בירושלים. בגיל 18 החל את לימודיו בישיבת חברון בירושלים שם למד עד לנישואיו, והיה מבכירי תלמידיה מיוצאי עדות המזרח.
באותן שנים מורו ורבו היה הרב ברוך מרדכי אזרחי אשר שימש כר״מ בישיבת חברון. גם לאחר שהרב אזרחי עזב את ישיבת חברון ופתח את ישיבת ישיבת עטרת ישראל בשכונת בית וגן בירושלים, נשארו השניים בקשרי ידידות איתנים.
את לימודיו התורניים המשיך בבית מדרש לדיינות "המתיבתא הגדולה – בית הראש"ל", ובכולל לדיינות של הרב איסר יהודה אונטרמן – "הר צבי". בשנים תשל"ג – תשמ"א למד בכולל חזון עובדיה שהוקם על ידי הרב עובדיה יוסף מתוך מגמה להכשיר תלמידי חכמים לשמש כרבנים ודיינים.
היה חביבו של הרב עובדיה יוסף, ולימים מונה על ידו לראש כולל "חזון עובדיה", כשאחד מאברכי הכולל באותה התקופה היה הרב יצחק יוסף שלימים התמנה לראשון לציון והרב הראשי לישראל.
בשנת 1982 קיבל את כתב ההסמכה לדיינות מטעם מועצת הרבנות הראשית לישראל.
תפקידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1984 התמנה לדיין בבית הדין באשקלון וכעבור שנתיים, בשנת 1986 מונה לאב בית הדין שם. בתקופה זו, שימש גם כדיין בירושלים בבית הדין המיוחד להקדשות, שם עמד בתקיפות על זכויות ההקדשות ומניעת השתלטות על נכסיהם. כמו כן, היה חבר בבית הדין לבני הקהילה האתיופית. במסגרת הרכב זה ובשליחותו יצא שלוש פעמים למסע מיוחד לאתיופיה לצורך איתור בעלים אשר עזבו את נשותיהם והותירו אותן עגונות בארץ. במסעות אלו נחל הצלחה רבה בשחרור נשים מעגינותן. נחשב כמומחה בעל שם בתחום הגיטין. כמו כן, שימש כדיין בבית הדין בקריית ארבע שהתכנס יום בשבוע בבית הכנסת אברהם אבינו בחברון (בית דין זה התכנס עד לפרוץ האינתיפאדה בשנת 2000).
בשנת 1999 התמנה כדיין של קבע בבית הדין הרבני בירושלים, ולאחר שלוש שנים, בשנת 2002 מונה כאב"ד. בשנת 2012 התמנה על ידי נשיא בית הדין הגדול והראשון לציון הרב שלמה עמאר כראש אבות בתי הדין בירושלים, שם כיהן כשלוש שנים עד פרישתו לגמלאות.
פועלו הספרותי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלבד פסקיו הרבים שכתב במהלך שלושים שנות כהונתו כדיין, הוציא לאור בשנת תשע"ט את ספרו "מפסקי ישראל", ובו פסקי דין נבחרים אשר נדונו בביה"ד הרבני בירושלים, בענייני ממונות, הקדשות, אישות וגירושין. ספריו "אמרי ישראל" הכוללים דרשות שנשא במקומות ואירועים שונים, יצאו לאור בשנת תשע"ט ובשנת תשפ"ג.
עמדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
גישתו למנוע ככל האפשר עיכוב במתן פסקי דין, גררה לעיתים ביקורת על אופן פעולתו בעניין. בתיקים שעמדו לפתחו פעל כפי דעת הרמב"ם שכל עיכוב בפסק הדין אסור מדין "לא תעשו עוול במשפט" והינו בבחינת עינוי הדין, ולכן פעל ללא ליאות להגיע כמה שיותר מהר לפסק דין, גם במחיר של הבנות ופשרות שנתפשו בעיני אחרים כזלזול חלילה. הוא פעל בכל כוחו מתוך מטרה לסיים במהירות את המחלוקות ולאפשר למתדיינים להמשיך בחייהם.
חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
באלול תשכ"ו נשא לאישה את רחל לבית כהן טוויל (ממשפחת כהנים מפורסמת, נכדה לחכם משה טוויל, שיום פטירתו ביום ז' באדר ומיוחס לעלי הכהן) ולהם נולדו שמונה ילדים.