כרוב סיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןכרוב סיני
פקעת פּאק צ'וי
פקעת פּאק צ'וי
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: צלפאים
משפחה: מצליבים
סוג: כרוב
מין: Brassica rapa
תת־מין: כרוב סיני

כרוב סיני הוא מושג קולינרי, המתייחס לשתי קבוצות שונות של זנים תרבותיים השייכים לאותו המין אליו גם משתייכת הלפת (Brassica rapa). הקבוצות שונות מאוד אחת מהשנייה ומהלפת, ולכן יש המעדיפים לא לכלול את השניהם במושג כרוב סיני. הקבוצה הראשונה (Brassica rapa var pekinensis), הנקראת כרוב נאפה בשפת היום יום (ולעיתים פשוט כרוב סיני), דומה בטעם ובמראה לכרוב האירופי אף על פי שעליו עדינים יותר ומבניהו ארוך יותר, בעוד הקבוצה השנייה (Brassica rapa var Chinensis), הנקראת בּאק צ'וי, פּאק צ'וי, או בּוק צ'וי ׁקנטונזית: "ירק לבן", הבדלי הכתיב נובעים מהבדלים בכללי התעתיק במדינות שונות), עשויה פקעות המזכירות סלק עלים או עלי חרדל גדולים במיוחד ומזכירה בטעמה את הלפת והצנון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרוב הסיני מגודל בסין מזה ששת אלפים שנה. זרעי הצמח נמצאו בכלים שנחפרו מתקופת האבן החדשה בבאנפו. במאה החמישית לספירה היה הכרוב הסיני חלק יומיומי מהתפריט הדרום-סיני.

הרוקח לי שיזן, בן תקופת שושלת מינג, חקר את הכרוב הסיני ותכונותיו המועילות בכתביו. באותה עת התפשטו שטחי גידול הצמח מדלתת היאנגצה לאזורי צפון סין, עד אשר היבולים בצפון היו כה גדולים שיוצאו בתעלה הגדולה לג'ג'יאנג ואף גואנגדונג.

הירק התפשט מסין לקוריאה, והפך בה לירק הבסיס במאכל הנפוץ קימצ'י. בתחילת המאה ה-20 הגיע הירק ליפן על ידי חיילים ששבו לאחר שנלחמו בשטחי סין במלחמת רוסיה–יפן.

זנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרוב נאפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרוב נאפה

משפחת זנים זו מזכירה את כרוב הגינה, אך עלי הנאפה עדינים יותר וצורתו מוארכת. הוא משמש למגוון שימושים קולינרים, כגון סלטים, מליות לכיסונים, הקפצה ועוד. בקוראיה הוא משמש להכנת קימצ'י וביפן להכנת חמוצים יפניים. בגלל דמיונו הרב לכרוב זן זה לרוב נקרא כרוב סיני בארץ.

פאק צ'וי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מין זה אינו יוצר "ראשים" אלא מאופיין בצרור עלים כהים המזכירים במידת מה את החרדל או הסלרי. זן זה נפוץ בדרום סין ובארצות דרום מזרח אסיה ובשנים האחרונות גם בישראל. עליו עדינים ועסיסיים וטעמם מזכיר את טעם הלפת. את זן זה נהוג לאכול בעודו חי או לחלוט לזמן קצר ולהוסיף למנות מרק או איטריות. ניתן גם להשתמש בו להכנת ציר. נפוץ במיוחד בטבח דרום מערב סין, לדוגמה בסצ'ואן ובווייטנאם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כרוב סיני בוויקישיתוף