כתבי יד מאוירים בפרסית יהודית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסא נאמה (ספר משה) 
טבריז, פרס 
תמ"ו (1686) 
הסופר: נחמיה בן אמש"ל מטבריז 
כתב יד בדיו שחורה, טמפרה ואבקת זהב על נייר; כתב מזרחי מרובע ומזרחי בינוני 
גובה 28 ס"מ, רוחב 15.5 ס"מ אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים. רכישה בנדיבות פ' מאיר, ניו-יורק, וקרן פויכטונגר, לזכרו של ד"ר ה' פויכטונגר. מספר רישום: B66.07.1185 ; 180/054  צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים

יהודי איראן אשר חיו בארץ זו במשך יותר מ 2700 שנה יצרו תרבות עשירה ומגוונת בתחומים רבים כגון ספרות, פילוסופיה, רפואה ומדע, מוזיקה ואמנויות אחרות. מבין כל אלה, הספרות הפרסית יהודית תופסת מקום חשוב ומרכזי. ספרות זו, השמורה באוספים שונים של כתבי יד בספריות, מוזיאונים ובאוספים ציבוריים ופרטיים בישראל, באירופה ובארצות הברית, החלה להתגבש כבר במאות ה-14–15, ועוד קודם לכן, אולם כתבי היד שנותרו בידנו הם ברובם העתקות מאוחרות יותר, מן המאות ה 17–19.

בקורפוס כתבי היד הפרסיים יהודיים התגלו עד כה כתבי יד ספורים המעוטרים במיניאטורות. כתבי יד נדירים וייחודיים אלו זכו להתייחסות מועטה במחקר האמנות היהודית וכמעט שאינם נזכרים במחקרים העוסקים באמנות הפרסית. כיום, מוכרים במחקר רק 13 כתבי יד מאוירים בפרסית יהודית הפזורים בספריות ובמוזיאונים ברחבי העולם[1].

לא ידוע מתי החלו להוסיף איורים לכתבים בפרסית יהודית, אך סגנון הציור של המיניאטורות המעטרות את 13 כתבי היד המוזכרים, מוביל להנחה כי הללו אוירו בין המאות ה-17–19. מבחינה סגנונית אין כל חידוש בעיצוב מחזורי האיורים המעטרים את כתבי היד הללו. אמנם ביצירותיהם שילבו האמנים מרכיבים, צורות, נוסחאות ומודלים השאולים מרפרטואר הציור הפרסי לתקופותיו, אך בד בבד יצרו סגנון עצמאי העומד בפני עצמו. מרבית מן המאפיינים הסגנוניים מושפעים מן הציור הספווי המאוחר של המאות ה 17-18[2].

האיקונוגרפיה של מחזורי האיורים בכתבי היד הללו לעומת זאת, היא ייחודית ובעלת חשיבות מרובה משום שאילת מוטיבים ומודלים ממקורות השפעה רבגוניים. מרבית מן המיניאטורות המופיעות בכתבי היד הללו הן ייחודיות ואין להן כל מקבילה בציור הפרסי או המוסלמי מבחינת הנושאים המתוארים בהן. אמנם, בעיצוב הסצנות השתמשו האמנים במודלים מוכרים מרפרטואר הציור הפרסי, אך התאימום לסצנות העוסקות באיקונוגרפיה יהודית[3]. כמו כן, באף לא אחד מכתבי היד הללו מצוין שמם של האמנים אשר ציירו את הציורים המעטרים אותם וזהותם איננה ידועה.

המאפיין האיקונוגרפי הבולט ביותר לעין בחלק ממחזורי האיורים שבכתבי היד הללו הן הילות האש המוזהבות. לרוב מופיעה ההילה בציור המוסלמי סביב ראשה של דמות קדושה, נביא[4]. כבר בציורי המזרח הקדמון מופיעה הילה. בציור הנוצרי מסמלת ההילה העגולה מעמד של קדושה. בציור המוסלמי המוקדם מופיעות הילות עגולות בסגנון נוצרי ללא הבחנה של קדושה. החל מסוף המאה 16 מופיעות הילות סביב ראשיהם של קדושים בצורת להבה מוזהבת ובסיסה בכתפי הקדוש. צורת הלהבה מדגישה את האור והאש ומקורה בהשפעה בודהיסטית או סינית[5].

תקופה זו, בה הופקו מרבית מכתבי היד המאוירים בפרסית יהודית, הייתה הרת גורל עבור תושביה היהודים של איראן. תולדות היהודים באיראן, החל מראשית הכיבוש המוסלמי במחצית המאה ה-7 לספירה ועד למחצית המאה ה-16, לוטים בערפל. נקודת המפנה התחוללה עם הופעת השושלת הצפווית (1722-1501). אולם עבור יהודי איראן ומיעוטים אחרים במדינה (נוצרים, ארמנים, זורואסטרים ואף מוסלמים סונים) השלטון הצפווי לא הביא עמו בשורות טובות. מיעוטים אלו זכו ליחס מפלה, נוקשה ובלתי סובלני אשר בא לידי ביטוי במעמדם המשפטי ובתנאי החיים החומריים והרוחניים[6]. עם זאת, לא כל השליטים הצפווים התאפיינו באותה מידה של להט דתי וקנאות דתית. למרות רדיפות דתיות ואיסלום בכוח, גזרות שמד, יחס עוין של האוכלוסייה ושנאת הזרים הטבועה בשיעה, בתקופה זו הופקו כתבי היד המאוירים בפרסית יהודית וכן חוברו חיבורים ויצירות מקוריות בפרסית יהודית המעידים על חיי רוח ויצירה פעילים ועשירים בקרב יהודי איראן[7].

כתבי היד המוכרים (מזהה ומיקום)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרייה הלאומית ירושלים

אסתר ואחשוורוש בגרסה מאוירת של "ארדשיר-נאמה" מהמאה ה-17

שועלה', יוסוף וזוליכא Ms. 38.4418

מכון בן צבי ירושלים

עמראני, פתח נאמה Ms.4602

מוזיאון ישראל ירושלים

שאהין, מוסא נאמה Ms. 180.54

בית המדרש לרבנים באמריקה, ניו יורק

ג'אמי, יוסוף וזוליכא  Ms.1496

ג'אמי, יוסוף וזוליכא Ms.1534

ניט'אמי, ח'וסרו ושירין Ms.1398

שאהין, ארדשיר נאמה  (Ms.40919 (8270

ספריית קלאו, סינסינטי

Cincinnati, The Klau Library of the Hebrew Union College Jewish Institute of Religion

שאהין, מוסא נאמה, Ms.2101

הספרייה הבריטית לונדון

עמראני, פתח נאמה Or.13704

ניט'אמי, הפת פייכר Or.4730

דפי אלבום Or.10194

ברלין Die Stiftung Preussischer Kulturbesitz

שאהין, ארדשיר נאמה, Or.Qu. 1680

שאהין, מוסא נאמה, Or.Oct. 2885

שאהין, מוסא נאמה, Ms.2101

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אמר, א. משה ומוסא: סיפורי משה במוסא נאמה בתוך צבר, ש. (עורך) בין יהדות לאסלאם בראי האומנות דברי הכנס העשרים ושבעה של האגודה לאומנות יהודית, ירושלים, 1995, עמ' 6–17.
  • מזרחי, ח. תולדות יהודי פרס ומשורריהם, ירושלים, 1966.
  • נצר, א. אוצר כתבי היד של יהודי פרס במכון בן צבי, ירושלים, 1986.
  • סעדון. ח. (עורך), איראן, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, 2006
  • Sarshar. H. (ed) Esther's Children: A Portrait of Iranian Jews. Beverly Hills, Calif. and Philadelphia: The Center for Iranian Jewish Oral History and The Graduate Society Foundation, in association with the Jewish Publication Society, 2002
  • Taylor, A. Book Arts of Isfahan – Diversity and Identity in 17th Century Persia, California, 1995

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ .Moreen, V. B, Miniature Paintings to Judeo Persian Manuscripts, Cincinnati, 1985
  2. ^ Carmeli, O. The Material Culture and Ritual Objects of the Jews of Iran in Sarshar, H. (ed) The Jews of Iran: The History, Religion and Culture of a Community in the Islamic World, London: I.B.Tauris, 2014, p. 144-172.
  3. ^ Carmeli, O., Persian Jewish Art in a Time of Religious Persecutions, IBA: Iran, Bukhara, Afghanistan, Vol 2, 2008, p. 156-168
  4. ^ Milstein, R., Stories of the Prophets: Illustrated Manuscripts of Qisas al-Anbiya, California, 1999
  5. ^ Milstein, R., Light, Fire and Sun in Islamic Painting, Studies in Islamic History and Civilization in Honor of Pro. David Ayalon, 1986, עמ' p.533-552.
  6. ^ .Moreen, V. B, The Status of Religious Minorities in Safavid Iran, Journal of Near Eastern Studies, vol. 40, 1981, pp. 119-134.
  7. ^ Moreen, V. B., In Queen Esther's Garden – An Anthology of Judeo Persian Literature, New Haven & London, 2000