יהדות איראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהדות איראן
9 Famous Persian Jews.png
אסתר המלכה · חבקוק · דניאל
שאול מופז · מורתזא נידאווד · סולימאן חיים
ריטה · רויה הקקיאן · יוסף המדאני כהן
אוכלוסייה
בסביבות 300,000-350,000 (הערכה)
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים

ישראלFlag of Israel.svg  ישראל 200,000[1]-250,000[2]
ארצות הבריתFlag of the United States.svg  ארצות הברית 60,000-80,000[1]
איראןFlag of Iran.svg  איראן 8,700[3]

שפות
פרסית, פרסית יהודית, עברית ישראלית, אנגלית
דת
יהדות
נוסח תפילה
נוסח פרס, נוסח הספרדים
בית הכנסת "מולה יעקוב" באיספהאן

יהדות איראן (או קהילת יהודי פרס) היא אחת הקהילות היהודיות הגדולות מבין הקהילות היהודיות באסיה - קהילה יהודית מזרחית בשטחה של איראן המודרנית. גם כיום יהודי איראן נקראים במוסדות שונים יהודי פרס ומנהגיהם "מנהג יהודי פרס", על שם הממלכה הפרסית והשפה הפרסית.

יש המקדימים את הימצאותם של בני ישראל בפרס עוד בראשית המאה השמינית לפנה"ס, בנפילת ממלכת ישראל, והגליית בני ישראל לח'וראסאן בידי סנחריב. כורש מלך פרס נתן את ההרשאה לשובם של היהודים מבבל לארץ ישראל ולמעשה פתח את תהליך הקמתה המחודשת של הממלכה היהודית בימי בית שני. תולדות יהודי פרס נמשכת על פני רצף בלתי פוסק של מעל 2500 שנה. נכון לשנת 2005, הקהילה היהודית באיראן היא הקהילה היהודית הגדולה ביותר במזרח התיכון מחוץ לגבולות מדינת ישראל. כשבישראל עצמה קהילה גדולה של יהודים שעלו מאיראן. מגילת אסתר בתנ"ך מתארת את חיי היהודים בפרס בעת העתיקה תחת שלטון המלך אחשוורוש, וחג הפורים נחוג על מסורת זו. באיראן על פי המסורת נמצאים גם קבר דניאל הנביא, קברי מרדכי היהודי ואסתר המלכה.

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרסית יהודית

יהודי פרס שמרו על שפתם היהודית-ארמית גם לאחר הגלות וגם לאורך הכיבושים השונים.[4] עם זאת השפה הפרסית יהודית זכתה לכינוי "לא תורה".[5]

מבנה הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה הקהילה הפרסית יהודית הורכב מהנהגה חילונית והנהגה דתית. ההנהגה החילונית הורכבה מעשירי הקהילה, שבאחריותם היה לייצג את הקהילה בפני השלטון, וכן היו אחראים על איסוף המיסים. בראש הקהילה עמד נשיא השכונה ה"קאתכודה", שנבחר על ידי מועצת זקנים וגבירים. עוזריו כונו "עיני העדה" שהיו אחראים על ביצוע ההחלטות, על המוסדות הציבוריים ועל החינוך והשחיטה. ההנהגה הדתית הייתה מורכבת מרב, מולא, דיין וגבאי. המולא והרב היו אחראים על בקיאות בענייני הלכה ותורה, הנהגת התפילה והדרשות. הדיין היה אחראי על הרכבת בית הדין וערך את טקסי הנישואין והגירושין וכן טיפל בסכסוכי אישות ורכוש. הגבאי היה אחראי על איסוף תרומות בבתי הכנסת וכן אחראי על הציבור, תוך תמיכה בעניים וסיוע למתקשים בהשאת ילדיהם.[5]

בסוף המאה ה-19 עם כניסת אנשי ומוסדות "כל ישראל חברים" לקהילות היהודיות באיראן, הועברו רבים מסמכויות ניהול הקהילה ל"כל ישראל חברים", שעברו מאוחר יותר גם לעובדי הג'וינט.[5]

כלכלת יהודי איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבנת הפעילות הכלכלית של יהודי איראן חורגת מנתונים כמותיים ומתיאור עיסוקיהם המקצועיים. ראשית, עיסוקיהם ביטאו את מעמדם החברתי ואת מידת השתלבותם בחברה האיראנית. שנית, פעילותם הכלכלית השליכה על חוסנם של מוסדות הקהילה: קהילות אמידות יכולות היו לממן פעילויות קהילתיות מגוונות. שלישית, מצבם הכלכלי הושפע מהשכלתם. נערים רבים הצטרפו לכוח העבודה המשפחתי והפסיקו ללמוד. ייסוד בתי הספר של "כל ישראל חברים" פתח בפני הצעירים אפיקים מקצועיים וכלכליים חדשים. לבסוף, מצבם הכלכלי קבע את רמת חייהם החומרית והקרין על זמנם הפנוי ועל יכולתם לעסוק בפעילות תרבותית ולעודדה.

השינויים בעיסוקיהם של יהודי איראן חלו בעקבות תהליכים כלכליים, פוליטיים וחברתיים. במקומות מסוימים הייתה התמורה מהירה יותר מאשר במקומות אחרים. בפרספקטיבה נראה שהשינוי הכולל בבסיס הכלכלי של היהודים במרוצת 150 השנים האחרונות היה משמעותי. הוא שיקף את השיפור במצבם הכלכלי, ולא פחות חשוב מכך את מגבלות השיפור המהוסס במעמדם החברתי-פוליטי.

בהיעדר נתונים מהימנים על מצבם הכלכלי של היהודים לאחר מהפכת 1979 אפשר להניח כי הם נפגעו מן המשבר הכלכלי שליווה את הולדת הרפובליקה האסלאמית וממלחמת איראן-עיראק. תעשיינים יהודים גדולים הוצאו להורג בהאשמות שונות, כגון שיתוף פעולה עם השאה, ארצות הברית או "האויב הציוני", ורכושם הוחרם לטובת הרפובליקה האסלאמית. יהודים רבים עזבו את איראן טרם המהפכה, במהלכה ובשנים שלאחריה, ורק מעטים הצליחו להציל משהו מרכושם, או להוציאו אותו עמם. חלק מאלו שברחו השאירו או מכרו את רכושם ליהודים שנשארו מאחור, ובכך שיפרו את מעמדם הכלכלי של היהודים שנותרו במדינה. בתים שהושארו מאחור ללא יורשים, שיגורו בו, נוכסו על ידי פולשים או הוחרו גם כן לטובת המהפכה.

חלק מיהודי פרס עסקו בהלוואת כספים לסוכני ממשלת אנגליה ותושבי המקום, דבר שהוביל לתפיסת ההמון אותם כסוכנים סמויים של סוכנות הריגול הבריטית.[6]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדת השיעית באיראן מורכבת משילוב בין האסלאם שיעי והדת האיראנית זוראסטרית, הקדם איסלאמית. כשהמיזוג בין האסלאם ללאומיות הדתית האיראנית הובילה לקיצוניות דתית המשולבת נטיות קיצוניות ואמונה בשובו של האימאם הנעלם. רעיון טומאת הלא-מאמינים התגבש במאה ה-16 בחוקת "ג'אם עבאסי", על שם עבאס שאה, שאסר על היהודים להגדיל את רכושם. חוקה זו התקיימה הלכה למעשה עד שנת 1925. כשעד המאה ה-19 היהודים זכו להטיית הדין במשפטם מול המוסלמים, ובמקרה של רצח יהודי על ידי מוסלמי, עונשו של המוסלמי היה תשלום כופר-נפש סמלי. לעומת מקרה של רצח מוסלמי על ידי מוסלמי או יהודי בו הדין היה עונש מוות לרוצח. עם תחילת המהפכה החוקתית של 1909 בו הוענק ליהודי פרס נציבות בפרלמנט, חלו שיפורים מסוימים במעמד היהודים, אך מבחינה חברתית המצב נותר כשהיה, בנוסף לשמירת המצב הקיים בבתי הדין המקומיים. לאחר שעלה רזא חאן לשלטון ב-1925 הוחל מפנה במעמד היהודים כשמס הגולגולת בוטל וזכויותיהם בדין הוחל כשווה.[7]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המקרא, העברים הראשונים שהגיעו לאזור פרס היו חלק מבני עשרת השבטים שהוגלו על ידי האשורים, לאחר חורבן ממלכת ישראל בשנת 722 לפנה"ס. בשנת 586 לפנה"ס, לאחר חורבן ממלכת יהודה גל חדש של יהודים הוגלה לאזור פרס על ידי צבאות בבל. נראה, לפי המסורת היהודית, כי היהודים הקימו קהילות חזקות. דוגמה לכך ניתן למצוא במסורת שאיספהאן נקראה בעבר "יהודייה" ונטען כי היא הוקמה על ידי גולי יהודה. אסמכתה נוספת לטיעון זה ניתן למצוא בתיאור מגילת אסתר, שלפיו התקיימה בשושן הבירה קהילה יהודית גדולה שנהנתה משוויון זכויות. שינוי דרמטי במצבם של היהודים קרה בשנת 538 לפנה"ס כאשר התיר כורש מלך פרס ליהודים לחזור למולדתם. גם לאחר שיבת ציון נשארה קהילה יהודית בפרס.

עד המאה ה-7, נהנו היהודים משלטונות נוחים יחסית, וקיימו קשרים רוחניים וכלכליים עם היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל, וכן עם היישוב בבבל, תוך העמדת קשרים עם ראש הגולה בבבל ועם מרכזי התורה בסורא, נהרדעא ופומבדיתא, שפרחו תחת השושלת הפרתית. בשנת 225 עם עליית הסאסאנים לשלטון, מעמד כוהני הדת הזרתוסטרית התחזק ומצבן של הקהילות היהודיות התערער. הם סבלו מגזירות ורדיפות ורבים מתו על קידוש השם. בין השנים 459 ו-484 לספירה נערכו פרעות רבות ביהודי איראן בעת שלטונו של המלך פירוז הראשון.

עבאס שאה הראשון העביר אוכלוסיות גרוזיניות ומתוכם גם יהודים לאזור דרום הים הכספי, וזאת על מנת לפתח את האזור ובכלל זה את הערים פרח אבאד, מאזנדרון, דילמן, קזווין וגילאן. נאדר שאה(אנ') מאוחר יותר העביר יהודים מאזורי קזווין, דילמן, גילאן ועוד לאזור משהד, על מנת לחזק את האזור ומינה את היהודים לשומרי אוצרותיו. יהודי גילאן דיברו בשפה הגילכית, שלפי חוקרים מסוימים מהווה להג מסוים משפת מדי. יהודים מסוימים בישראל שעלו מאזור אפגניסטן עודם מדברים בשפה זו.[8]

תחת השלטון המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיונות מרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי המדאן, הימים האחרונים לשושלת קג'אר, 1917
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – אבו עיסי, דוד אלרואי

לאחר הכיבוש המוסלמיערבי בשנת 636, חלה הרעה במצבה של הקהילה. בתקופה זו נודעה לקראים השפעה על הקהילה לאורך תקופה ארוכה. במאה השמינית הופיע בקרב יהודי פרס משיח שקר, החייט אבו עיסא מאספהאן, שניסה לדחוק ביהודים להצטייד בנשק ולמרוד בערבים המוסלמים. בסופו של דבר המרד יצא אל הפועל, אולם נכשל כישלון חרוץ והיהודים סבלו רבות בעקבותיו.

תחת השלטון המונגולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת הכיבושים המונגולים, האחרונים הרסו, בזזו ומחקו יישובים יהודים רבים בפרס וגרמו להשמדת יצירות תרבותיות ורוחניות רבות של קהילה זו מהתקופה של לפני הפלישה.[9] בימי השליט ארג'ון חאן (1291-1284) הועמדו היהודים והנוצרים, תוך הדרת המוסלמים, לעמדות בכירות במערכת הכלכלית והמדינית המונגולית. בתקופה זו סעד אל-דוולה בן משה, יהודי פרסי, רופא ומפקח על הכנסות המדינה, הגיע לדרגת "הווזיר הגדול" – היה ממונה על אזורים מהקווקז ועד האוקיינוס ההודי ומאפגניסטן עד המדבר הסורי. אל-דוולה העלה את מעמד היהודים באימפריה ומינה מושלים ופקידים יהודים בבגדאד וסביבתה, תבריז-אזרבייג'ן ופרס וסביבתה. שלטונו כיהודי על מוסלמים, עורר התנגדות חריפה בקרב המוסלמים, זאת למרות שהעמיד משטר על בסיס עקרונות הצדק והמשפט וזאת על יסוד ותוך הסתמכות על חוקי המשפט המוסלמי והשריעה. המוסלמים ראו בשלטון יהודי עליהם כבסיס המשפיל את מעמדם והעלילו על אל-דוולה שהציע להפוך את הכעבה במכה למקום עבודת אלילים. כשהמלך המונגולי חלה ואל-דווה לא הצליח לרפאו, שוב העלילו על אל-דוולה כי הרעיל את המלך, ואל-דווה הוצא להורג ב-1291. לאחר ההוצאה להורג המוסלמים רצחו, שדדו ובזזו יהודים רבים ברחבי כל הממלכה.[9] שליט מונגולי נוסף עזאן חאן, מינה יהודי מומר בשם רשיד א-דין המדאני, ששימש גם כרופא המלך, לסופר חצר המלך, הממונה לכתוב על תולדות המונגולים, האסלאם והיהדות. בסופו של דבר מתנגדיו המוסלמים של אדין העלילו עליו כי הרעיל את המלך והאחרון הוצא להורג ב-1318.[9]

לפי ראובן עמרם, במאה ה-14 מעמד היהודים היה ירוד, רבים נהרגו על קידוש השם, ספרי גאונים רבים נשרפו ונאבדו והיה חשש לאיבוד ידע השפה העברית, לאור זאת הוחלט כי מולאנא שאהין יתמנה על חיבור שירי תורה בשפה הפרסית, וזאת על מנת שלא ישכחו.[10] שאהין נחשב לגדול המשוררים היהודים בפרס. האחרון חיבר שירה אפית רחבת היקף על סיפורי התנ"ך. שירתו של שאהין כתובה על פי מיטב המסורת הפואטית הפרסית ומזכירה בראש ובראשונה את האפוס הפרסי הקלאסי ה"שאהנאמה". את יצירותיו חיבר שאהין בלשון הפרסית יהודית (ניב יהודי של פרסית הנכתב באותיות עבריות). מספר משוררים יהודים-פרסים הלכו בעקבותיו של שאהין ובהם עמראני (1454-1536), אלישע בן שמואל (המאה ה-17) ואחרים.

"ספר פתרון תורה" חובר בשנת 1328 על ידי יוסף בן שמואל, בעיר סמבאדגאן באיראן. בשנת 1978 זכה לתרגום על ידי פרופ אפרים א. אורבך. הספר כולל מדרשים ופירושים ומתפלסף נגד הקראות, הנצרות והאסלאם. הספר כולל מעשיות מוכרות ולא מוכרות ממקורות אחרים.[11]

תחת השושלות השיעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי פרס סבלו רבות מצד קנאים שיעים שלא פעם ניסו להמיר אותם לדת האסלאם. רבות קרה שהמוסלמים סגרו את בתי-הכנסת ואילצו יהודים להיכנס להתפלל במסגדים תוך הצהרה בקול רם כי הם מאמינים בקוראן ובנביא מוחמד. יהודי פרס סבלו מחוקים מפלים רבים ושונים לאורך הדורות ובמיוחד בימי שלטון עבאס שאה הראשון (1629-1588) עבאס השני (1667-1642), ושאה צפי (1642-1629).[12] בין השנים 1501 ל-1736 הורע מצב היהודים באיראן לאחר שהשושלת הספווית השתלטה על איראן, השליטה את הזרם השיעי כדת המדינה, ועודדה פרעות אלימות נגד האוכלוסייה היהודית. בין יתר המנהגים השיעים שאומצו בשנים אלו בקרב העם בהתייחס ליהודים היה טומאתם של היהודים שיכולה לעבור למוסלמי. יהודים לא כובדו בחנויות של מוסלמים, נאסר עליהם לגעת במוסלמים, נאסרה עליהם הכניסה לבתי רחצה של מוסלמים, נאסר עליהם ללכת ברחוב ביום גשום, נדרשו לתת כבוד למוסלמים ולהנמיך קומה, איסור ללמוד בבתי ספר ממשלתיים ולשבת לצד מוסלמים.[13]

בימי עבאס השני גורשו יהודי אספהאן ורבים הוכרחו להמיר את דתם לאסלאם. תלמידי חכמים מקומיים שהתווכחו עם חכמים מוסלמים טענו כי אין טעם בהמרה באונס, כי הם תמיד ימשיכו להאמין בליבם בדת משה, סופם היה שהוצאו להורג. יהודי כאשאן סירבו לקבל את האסלאם גם אם דמם יישפך כנהרות. בסביבות שנת 1881 העלילו אנשי העיר על יהודייה כי הרגו ילד מוסלמי למטרות פולחן. המוסלמים שדדו, הרגו והשמידו כמעט את הקהילה כולה. לאחר שהתגלתה גופת אישה מוסלמית בבאר בחבל מאזנדראן הואשמו היהודים ברצח האחרונה. קנאים מוסלמים הגיעו לרובע היהודי, הרגו כל יהודי שנקרה בדרכם, נכנסו לבית-הכנסת והרגו את הרב ומתפללים, השחיתו ספרי תורה ושרפו את בית הכנסת כולו. לאחר מכן שרפו עוד שני בתי-כנסת. 100 משפחות יהודים התאסלמו וניצלו ממות בטוח. בנוסף, לאור חוקי הקנאות הדתית היו יהודים שהמירו למראית עין לאסלאם והמשיכו לקיים את היהדות בסתר. בעוד אחרים עזבו את האזורים הקנאים דתית ועברו לבוכרה או אפגניסטן.[12]

בשנת 1747 התיישבו היהודים הראשונים בעיר הקדושה משהד. חמישים שנה לאחר מכן נחרבה קהילת תבריז. בשנת 1839 החל תהליך שבו אסלמו בכוח את יהודי משהד - רבים נרצחו ונפצעו בפרעות שנלוו לכך. היהודים במשהד שמרו על יהדותם בסתר עד שנות ה-30 של המאה ה-20. כיום קהילה זו מפוזרת בין היתר בישראל, ארצות הברית, איטליה, גרמניה והממלכה המאוחדת.

מאז אמצע המאה ה-19, עם יסוד התנועה הבהאית, יהודים רבים ובעיקר מאזור המדאן וכאשאן עברו להדת הבהאית.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ששלחו יהודי איראן מכתב בקשה לוועד שליחי הקהילות ולארמון המלוכה הבריטי בשנת 1871 בבקשה להקל על מעמדם המופלה לרעה באיראן. הצהיר נאצר אל דין שאה על כוונותיו לפרוס את חסותו תחת כל נתיניו ללא הפרשי מעמדות, דתות או אמונות. תקופה קצרה לאחר מכן הגיע הברון רוטשילד לביקור אצל נאצר אל דין בבקשה להשתדל למען היהודים באיראן. אל דין בתגובה העלה בפני רוטשילד את הרעיון:[14]

"שמוע שמעתי כי בידיכם האחים אלף קורור כסף, נראה בעיני לטוב ביותר אם תתנו חלק מזה למדינה אחת גדולה או קטנה, ותנו בזה מחוז (ממלכת) לכנס בו את יהודי כל העולם ואתה בעצמך תהיה נשיאם ותמשול על כולם בשלום ולא יהיו עוד גולים ופזורים"..

בעקבות השיחות שופר מצב היהודים והוסכם על פתיחת בתי ספר של "כל ישראל חברים" באיראן.[14] בשנת 1884 התבצע טבח אכזרי ביהודי בארפורוש. בערך באותה התקופה החלה הגירה יהודית מאיראן לארץ ישראל, בערך בשנת 1884, במקביל לעלייה הראשונה מאירופה ולעליית אעלה בתמר מתימן. בשנות השלושים העלייה מאיראן התחזקה. עם השנים, לקראת סוף המאה ה-19, השתפר מצב היהודים במדינה, והם החלו לקבל זכויות בדרכם לאמנציפציה. בשנת 1898 נפתח בטהראן בית הספר של "כל ישראל חברים". זיקתם של יהודי פרס לארץ ישראל באה לידי ביטויים רבים. שלוחי ארץ ישראל פקדו מאז ומתמיד את איראן והתקבלו בהערצה, ויהודים מאיראן עלו לרגל לירושלים (קיבלו את התואר חאג'[דרוש מקור]). פעילות ציונית במובנה המודרני החלה בתחילת המאה ה-20.

כתובה מאירן

במאה ה-20 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת השושלת הפהלווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיתון "החיים" (טהרן, 1921-1925), עיתון בפרסית ובפרסית יהודית בעריכת העיתונאי והפעיל הציוני שמואל חיים (לימים חבר הפרלמנט האיראני)

בימי רזא ח'אן, מייסד שושלת המלוכה (שושלת פהלווי) האחרונה ששלטה בפרס, הוגדר היסוד החוקי בהתייחס למעמד המיעוטים באיראן, ובהם היהודים. לפיו היהודים נהנו מאותן זכויות משפטיות שפעם היו נתונות רק למוסלמים. עם זאת נשמרו מספר מגבלות פוליטיות ודתיות; רק מוסלמי יכול לשמש בתפקיד המעניק לו סמכות על מוסלמי אחר; כמו למלוך, לשמש כשר, שופט, סנטור, ראש מחוז, ראש עיר... לכל קבוצת מיעוט, ובכך גם ליהודים, הוקצב נציג במג'לס, בתוך כך הוענקה הזכות לבחור את אותו נציג למג'לס כעדה, אך לא ניתנה הזכות לבחור כיחידים נציגים כללים בבחירות הכלליות. רזא ח'אן התנגד לציונות ובסוף שנות השלושים צמצם את מספר עובדי שירות המדינה היהודים. בתחילת המאה ה-20 פורסמו מספר ספרים ועיתונים ציוניים בשפה הפרסית. בשנת 1953 הופיעו מספר נציגי הקהילה היהודית באיראן בפני ראש הממשלה האיראני, בנושא הסתה אנטי-יהודית בשילוב אלמנטים דתיים קיצונים. בתקופתו של רזא שאה מונו יהודים ונשים לעמדות שופטים ואופשר להם לעבוד במשרות ממשלתיות. בסתיו 1967 לאחר סכסוך שנבע מניצחון נבחרת איראן בכדורגל על נבחרת ישראל 2:1, נערכה הפגנה אנטי-יהודית ואנטי-ישראלית בחוצות איראן.[15]

בשנת 1923 נבחר שמואל חיים כנציג הקהילה היהודית במג'לס. אך בהמשך הואשם בקשירת קשר נגד המשטר והוצא להורג. ערב הקמת מדינת ישראל היו באיראן כ-100,000 יהודים, וכ-20,000 יהודים פרסיים בארץ ישראל. עד לשנת 1968 עלו ארצה עוד כ-70,000 מיהודי איראן, ומתוכם כ-10,000 יהודים חזרו לאיראן.[דרוש מקור]

בתקופת המדינה האסלאמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז המהפכה האסלאמית ועלייתו לשלטון של האייתוללה ח'ומייני, התערער מצבה של הקהילה היהודית באיראן.[16] עד לשנת 1990 עזבו את שטחה כ-55,000 יהודים: כ-30,000 יהודים לארצות הברית, כ-20,000 לישראל וכ-5,000 לאירופה. עם זאת מקבלת הקהילה אוטונומיה תרבותית יחסית, ולרוב אינה סובלת מפרעות והתנכלויות מצד המוסלמים. לקהילה יש נציג בפרלמנט האיראני - מוריס מותמד.

כיום (יולי 2012) נותרו באיראן כ-8,756 יהודים. בנוסף ישנן קהילות מוסלמיות ובהאיות הידועות בהיותן כצאצאי יהודי פרס שהמירו את דתם.

השפעה על קהילות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב יהודי קוצ'ין מסופר על רב מיהודי פרס אשר ביקר אצלם, לימד אותם את מנהגיהם, ואיחד במידה מסוימת בין שתי קהילות יריבות שהיו שם. גם אצל היהודים האזארים, היהודים הכורדים, יהודי בוכרה עיקר המנהגים הלחנים ונוסח התפילה הוא לפי הנוהג בקרב יהודי פרס.

תפוצות יהודי איראן בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילה גדולה של יהודי פרס חיה כיום בלונדון. קהילות קטנות אך משמעותיות קיימות גם בפריס (משם במאית האופרה הנודעת מרים קלמנט), במלבורן בטורונטו ובבואנוס איירס. לקנדה היגרו בני משפחת גרמזיאן, בעלי חברות מרכולים, ומהמשפחות העשירות בעולם.

בארצות הברית יש כיום (2012) בין 60-80,000 יהודים שמוצאם מיהודי פרס. הקהילות הגדולות נמצאות בגרייט-נק שבמדינת ניו יורק[17] וכן בלוס-אנג'לס רבתי. בשנת ה'תשס"ז (2007) חיים (ג'ימי) דלשאד, יהודי פרסי שהיגר לארצות הברית בה'תשי"ח, נבחר פעמיים לראשות עיריית בברלי הילס בה כ-26% מהתושבים ממוצא איראני ורוב רובם של אלו - יהודים. דוד נחאי היה ראש מחלק המים בלוס אנג'לס[18].

רבים מיהודי פרס בארצות הברית עוסקים במסחר, בעיקר בתחום הביגוד, המזון, כלי העבודה ומוצרי החשמל. עשרות אלפים מיהודים אלו באו עם כספם, כפליטים, במהלך תקופת המהפכה באיראן בה'תשל"ט (1979), והיו לגל ההגירה העשיר ביותר שהגיע לארצות הברית.

כמה מדענים מפורסמים בני העדה היגרו לארצות הברית בעקבות המהפכה, וביניהם פרופסור שמואל רחבר, מגלה HbA1c ההמוגלובין מזהה הסוכרת, כיום בקליפורניה. כך גם אנשי עסקים מפורסמים היגרו לארצות הברית ביניהם יצחק לריאן, מנכ"ל חברת הסרטים MGM - מטרו-גולדן-מאייר יועץ ההשקעות יוסף פרנס ורבים מבני משפחת נזאריאן, משפחה עשירה שחלקה חי בישראל (מייסדי קוואלקום נמנים עם בניה).

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי איראן השתלבו בישראל וחלק ניכר ממובילי התרבות במדינה היו ממוצא זה. החל באייבי נתן מקים קול השלום דן חלוץ ושאול מופז שניהם בתפקיד רמטכ"ל צה"ל, הזמרת ריטה, נשיא המדינה והשר לשעבר משה קצב, איתן בן-אליהו מפקד חיל האויר וחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. פרופסור אבשלום (כורש) אליצור - שנטש את הלימודים בגיל 16, ועבד כטכנאי במעבדה לפיזיקה במכון ויצמן, ומעולם לא למד באוניברסיטה אף הוא מיוצאי איראן.

ארגון איחוד עולי פרס מטפל עד היום בנושא הקשר עם בני משפחה שנותרו באיראן וההגירה משם, וכן עוסק בטיפול בעולים חדשים או ותיקים בני העדה. פעילות נוספת למען הקהילה מתקיימת כיום באמצעות קרן מיראז' ישראל, למען קהילת יוצאי איראן - קרן הנמצאת בבעלות משפחת מיראז' היהודית אשר היגרה מטהרן לארצות הברית לפני שנים רבות. ומזה למעלה מעשור תורמת עבור קהילת יוצאי איראן בישראל תוך עידוד עשרות פרויקטים ופעילויות בתחומי העצמה נשית, יזמות ותעסוקה, חינוך ותרבות. מטרת הקרן היא לחזק את הערבות ההדדית בין אנשי הקהילה, להעמיק את תחושת ההשתייכות והגאווה בלהיות חלק מקהילה ממנה הגיעו, ובאמצעות כך לקדם ולהקנות ליוצאי איראן בישראל איכות חיים טובה. כל פעילויות הקרן מתקיימות ביחד עם שותפים מהמגזר הציבורי והפרטי ומופעלת באמצעות מתנדבים רבים.

העדה מקיימת לקראת סוף פסח את "חגיגות יום הגן" ("רוזה-באק") התכנסות חגיגית הכוללת ריקודים, נגינה ואוכל פרסי, בדומה לאופן הפומבי בו נחוגה המימונה כיום. עקב אופי החגיגה הכולל נסיעה, אש ושימוש בחשמל, הועברה החגיגה משביעי של פסח - המהווה יום טוב ואסור במלאכה, לאחד מהימים האחרונים של חול המועד פסח.

יחסי ישראל-איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל איראן

למרות שאיראן התנגדה בתחילה להקמת מדינת ישראל ב-1948, נרקמו בין שתי המדינות יחסים טובים עם הזמן. בראשית שנות החמישים נשלח ציר מאיראן לשמש כנציג המדינה בישראל והתקבל על ידי נשיא המדינה חיים ויצמן. לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 הוזרם בעזרת קו צינור אילת-אשקלון (קצא"א) נפט איראני רב לשוקי אירופה. באיראן גם פעלו חברות בנייה ישראליות.

לאחר עליית האייתוללה ח'ומייני לשלטון והצהרתו שהוא תומך בכיבוש ירושלים מידי הציונים, נותקו היחסים בין שתי המדינות והוחלפו בעוינות גלויה. ח'ומייני טבע את המונח "השטן הקטן" עבור ישראל (תואר "השטן הגדול" יוחס לארצות-הברית). את הרוח העוינת הזו הביא לידי ביטוי מלא בהוצאתם להורג של יהודים בגלל קיום קשרים עם בני משפחתם בישראל. הנשיא אחמדינג'אד ערך ב־27 באוקטובר 2005 וועידה בטהראן שכותרתה "עולם ללא ציונות", בה הצהיר כי "יש למחוק את ישראל מהמפה", וכי הקמת מדינת ישראל הייתה צעד תוקפני כלפי האסלאם. מדינות שונות כמו ארצות הברית, צרפת, קנדה ובריטניה הגיבו בגל גינויים על דבריו.

בשנת 2013 עלה לשלטון חסן רוחאני הרפורמיסט לאחר שזכה ברוב קולות בבחירות. הוא הצליח להגיע להסכם עם מעצמות העולם בנוגע להסרת סנקציות כלפי המדינה בתמורה להקפאת תוכנית הגרעין ל-15 שנה. ישראל הדגישה כי על איראן לעמוד בהתחייבותיה בהסכם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים סעדון (עורך), איראן, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, 2006.
  • אמנון נצר, יהודי אירן : עברם, מורשתם וזיקתם לארץ ישראל, הוצאת בית כורש, 1988.
  • חנינא מזרחי, תולדות יהודי פרס ומשורריהם, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1966.
  • Habib levy, Comprehensive history of the Jews of Iran, Mazda Publishers, 1999.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 "Iranian Jews Living in U.S. Have Complex Feelings About Mideast Crisis". Fox News. 7 באוגוסט 2006. 
  2. ^ Why are people going to Iran?
  3. ^ מערכת, מפקד אוכלוסין באיראן: 8,700 יהודים בלבד, באתר nrg‏, 29 ביולי 2012
  4. ^ ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 12-13.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 עזריה לוי, יהודי איראן במאה הי"ט. ירושלים: תשנ"א. עמ' 73-75.
  6. ^ עזריה לוי, יהודי איראן במאה הי"ט. ירושלים: תשנ"א. עמ' 77.
  7. ^ עזריה לוי, יהודי איראן במאה הי"ט. ירושלים: תשנ"א. עמ' 75-76, 117.
  8. ^ ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 47-48.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 15-16.
  10. ^ ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 19-20.
  11. ^ ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 3-31.
  12. ^ 12.0 12.1 ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 17-19.
  13. ^ עזרא שפייזהנדלר (1974), יהדות איראן, קיומה ובעיותיה, המכון ליהדות זמננו, מדור שפרינצק, האוניברסיטה העברית. עמ' 36-38.
  14. ^ 14.0 14.1 ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 33.
  15. ^ עזרא שפייזהנדלר (1974), יהדות איראן, קיומה ובעיותיה, המכון ליהדות זמננו, מדור שפרינצק, האוניברסיטה העברית. עמ' 12-16.
  16. ^ יהודי מוצא להורג באיראן של חומייני, באתר הארץ, 9.5.1979
  17. ^ 40% מהתושבים הם יהודי פרס, ראו למשל אתר ארגון יוצאי איראן בניו יורק ואתר מרכז יהודי פרס (שניהם באנגלית)
  18. ^ יש לציין שבקליפורניה ואף בבברלי הילס ישנם קבוצות מהגרים לא יהודים מפרס, לעומת הקהילה בגרייט-נק ניו יורק שהיא רובה ככולה יהודית.