יהדות איראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהדות איראן
Kalimi iran.jpg
יהודי איראן 1917
אוכלוסייה
בסביבות 300,000-350,000 (הערכה)
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים

ישראלישראל  ישראל 200,000[1]-250,000[2]
ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית 60,000-80,000[1]
איראןאיראן  איראן 8,700[3]
האיחוד האירופיהאיחוד האירופי  האיחוד האירופי 6,000
קנדהקנדה  קנדה 1,000
אוסטרליהאוסטרליה  אוסטרליה 740

שפות
פרסית, פרסית יהודית, כורדית, ארמית חדשה צפון-מזרחית, ארמית, גאורגית, עברית ישראלית, ערבית, אנגלית, צרפתית
דת
יהדות (כלימי)
נוסח תפילה
נוסח פרס

יהדות איראן (או קהילת יהודי פרס) היא אחת הקהילות היהודיות הנותרות הגדולות מבין הקהילות היהודיות באסיה - קהילה יהודית מזרחית המתקיימת בשטחה של איראן המודרנית. גם כיום יהודי איראן נקראים במוסדות שונים יהודי פרס ומנהגיהם "מנהג יהודי פרס", על שם הממלכה הפרסית והשפה הפרסית.

יש המקדימים את הימצאותם של בני ישראל בפרס עוד בראשית המאה השמינית לפנה"ס, בגלות ממלכת ישראל, והגליית בני ישראל לח'וראסאן בידי סנחריב. כורש מלך פרס נתן את ההרשאה לשובם של היהודים מבבל לארץ ישראל ולמעשה פתח את תהליך הקמתה המחודשת של הממלכה היהודית בימי בית שני. תולדות יהודי פרס נמתחת על פני רצף בלתי פוסק של מעל 2,500 שנה. נכון לשנת 2005, הקהילה היהודית באיראן היא הקהילה היהודית הגדולה ביותר במזרח התיכון מחוץ לגבולות מדינת ישראל. כשבישראל עצמה קהילה גדולה של יהודים שעלו מאיראן. מגילת אסתר בתנ"ך מתארת את חיי היהודים בפרס בעת העתיקה תחת שלטון המלך אחשוורוש, וחג הפורים הוא ביטוי לסיפור זה. יש הטוענים כי תושבים איראנים רבים התגיירו לאחר סיפור אסתר ומרדכי, על מנת להתקרב ולמצוא חן בעיני המלך ואשתו. אך מצד שני גם טוענים שאברהם בכלל הגיע מאזור מסופוטמיה, ומשם בכלל התחילה ההיסטוריה היהודית. כשלפי מילון דה-ח'דא המן היה אחיו של אברהם ונשרף יחד עם האלילים באש.[4] באיראן על פי המסורת נמצאים קבר דניאל הנביא, וקברי מרדכי היהודי ואסתר המלכה.

מבנה הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרסית יהודית

יהודי פרס שמרו על שפתם היהודית-ארמית גם לאחר הגלות וגם לאורך הכיבושים השונים.[5] עם זאת השפה הפרסית יהודית זכתה לכינוי "לא תורה".[6] היהודים באיראן התפרשו על פני מרחב גאוגרפי רחב והתחלקו לעשרות קהילות שונות. פיזור זה הקשה על יצירת מבנה המאגד ומקשר בין הקהילות. בנוסף, פיזור זה הביא לכך שלא הייתה הנהגה מרכזית ליהודים אלא אוסף של הנהגות מקומיות. בהיעדרה של הנהגה מרכזית מוסדרת נכנס ארגון כל ישראל חברים (כי״ח) כמתווך מול מוסדות השלטון וכמגן אל מול התנכלויות מצד האוכלוסייה השיעית במדינה.[7]

היהודים חיו עוד מימי קדם במעין גטו "מחנה ישראל" שבו היו להם כל מיני מוסדות יהודיים: בית הכנסת, תלמוד תורה, בית הדין, אולם לשמחות ולהכנסת אורחים. לעתים נמצאו המוסדות האלה בבניין אחד, ולעתים תלמוד התורה היה נמצא בביתו של המלמד. השכונה היהודית, ברוב הערים, הייתה סמוכה לבזאר, לכיכר השוק. סמיכות זו נועדה לצורכי הגנה מפני התקהלות האספסוף על הסוחרים והרוכלים היהודים, כדי שיכולו למצוא מפלט בבתיהם במקרה של תקיפה.[8] מבנה הקהילה הפרסית יהודית הורכבה משילוב הנהגה חילונית והנהגה דתית. ההנהגה החילונית הורכבה מעשירי הקהילה, שבאחריותם היה לייצג את הקהילה בפני השלטון ועל איסוף המסים. היהודים שילמו לשלטונות מס גולגולות ובנוסף הוטלו עליהם מסים מטעם הקהילה כגון מס שחיטה ומס נישואין.[8] בראש הקהילה עמד נשיא השכונה ה"קאתכודה", שנבחר על ידי מועצת זקנים וגבירים. עוזריו כונו "עיני העדה" והיו אחראים על ביצוע ההחלטות, על המוסדות הציבוריים, על החינוך והשחיטה. ההנהגה הדתית הורכבה מרב, מולא, דיין וגבאי. המולא והרב היו אחראים על בקיאות בענייני הלכה ותורה, על הנהגת התפילה והדרשות. הדיין היה אחראי על הרכבת בית הדין ועריכת טקסי הנישואין והגירושין וכן טיפל בסכסוכי אישות ורכוש. הגבאי היה אחראי על גיוס תרומות ועל קופת בית הכנסת, על דרכי ההוראה במוסדות החינוך הדתיים וכן על תמיכה בציבור. לדוגמה, עזר הגבאי לעניים ולמתקשים בהשאת ילדיהם.[8]המנהיגות הכפולה אף שימשה אמצעי להגנה מפני מאסר פתאומי של אחד המנהיגים.[8]

לפי עדויות וכתבים שונים מהמאה ה-19 ואחריה, יהודי איראן נהגו לארס את בנותיהן כבר בהגיען לגיל עשר לנער המבוגר ממנה ולעתים גם כבן שמונה עשרה, בעזרת שדכנית, קרובים ומכרים ולעתים גם ישירות דרך ההורים. לרוב בנות הקהילה האיראנית קיבלו את החינוך מאם המשפחה, לעתים בסיוע קרובת משפחה. בנות הקהילה היהודית איראנית לרוב היו אדוקות ושמרניות יותר בדתן מבני הקהילה, אף על פי שגם אלו נמצאו אדוקים בדתם. לאחר שראו נערים צעירים כבני 13–14 מלווים בנות צעירות כשבנות 7–8 לבית הספר היהודים וגילו כי האחרונים הנם ארוסיהם או חתניהם של הבנות, ביקשו אנשי כי"ח, החל מאמצע המאה ה-19, להעלות את גיל אירוסי בנות הקהילה לחמש עשרה. דבר שפגע בפרנסתם של רבני הקהילה ולאור כך פיצו אנשי כי"ח את רבני הקהילה כספית על הצמצום בפרנסתם. לפי סעדון ולוי לעומת הקהילות המוסלמיות האיראניות בהם היה ניתן למצוא מקרים של נישואים זמניים(אנ'), קיומו של מנהג זה לא נמצא בקרב קהילות יהודי איראן.[6]היה נהוג שעניי הקהילה היו מחתנים בינם לבין עצמם את ילדיהם בארוחות. כמו היו חותמים על כתובות של 200–300 טומאן, ומתחתנים ומתגרשים פעמים רבות על מנת ליצור לרבנים עבודה. רבני הקהילה העשירים ועשירי הקהילה לא הסכימו לתרום לעניי הקהילה, ולעתים אף העדיפו להינשא למוסלמיות עשירות.[9] לפי שפייזהנדלר בקרב יהודי איראן היו מקרים של עזיבת היהודות ונישואים למוסלמים, אך היו גם מקרים של נישואים לנוצריות.[10] לאחר מלחמת העולם השנייה חלה עליה ברמת החיים של הקהילה היהודית באיראן, כשרבות מבנות הקהילה התמקצעו בתחומים שונים ובעיקרם: רפואה, הוראה ועסקנות ציבורית. ואילו הבנים בתחומי המסחר העצמאי והתעשייה, ובתוך כך בתחומי הבנקאות, צורפות ותכשיטנות, יהלומנות, נפט, מלונאות, נדל"ן וסחר בבדים. מספר חוקים שיעיים הגבילו את היהודים ולכן רוב היהודים שהייתה להם השכלה לא יכלו לעבוד בעבודות טובות יותר. היו מקומות שהיהודים היו יכולים לעסוק במסחר בשכונתם בלבד.[8]

לקראת סוף המאה ה-19, עם חדירת גופי כל ישראל חברים לקהילות היהודיות באיראן, נשאו אנשי "כל ישראל חברים" וההג'וינט ברבים ממטלות ניהול הקהילה האיראנית.[6]

כלכלת יהודי איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבנת הפעילות הכלכלית של יהודי איראן חורגת מנתונים כמותיים ומתיאור עיסוקיהם המקצועיים. ראשית, עיסוקיהם ביטאו את מעמדם החברתי ואת מידת השתלבותם בחברה האיראנית. שנית, פעילותם הכלכלית השליכה על חוסנם של מוסדות הקהילה: קהילות אמידות יכולות היו לממן פעילויות קהילתיות מגוונות. שלישית, מצבם הכלכלי הושפע מהשכלתם. נערים רבים הצטרפו לכוח העבודה המשפחתי והפסיקו ללמוד. ייסוד בתי הספר של "כל ישראל חברים" פתח בפני הצעירים אפיקים מקצועיים וכלכליים חדשים. השינויים בעיסוקיהם של יהודי איראן חלו בעקבות תהליכים כלכליים, פוליטיים וחברתיים. במקומות מסוימים הייתה התמורה מהירה יותר מאשר במקומות אחרים. בפרספקטיבה נראה שהשינוי הכולל בבסיס הכלכלי של יהודי איראן במרוצת 150 השנים האחרונות היה משמעותי, ושיקף את השיפור במצבם הכלכלי שעלה עם השנים ועד לנפילת השאה. מנתונים משנת 1966 חל שיפור מרשים בהרכב המעמדי של הקהילה בשל שני גורמים: (1) עלייתן של השכבות הנחשלות לישראל. (2) השפע הכלכלי שפקד הגדול שפקד את טהראן בתקופת השאה. כשהחלוקה המעמדית של יהודי איראן לתקופה זו נחלקה בצורה הבאה: בין 3%-5% עשירים גדולים, בין 8%-10% אמידים, בין 40%-45% מעמד בינוני, בין 30%-35% מעמד של משתכרים ו-5% מעמד של נזקקים לסעד. רבים מיהודי איראן עסקו בתחומי המלונאות, הנפט, והמזון והשתכרו טוב. באותה השנה גם חלה עליה בקרב השכבות הכלכליות החלשות באיראן לישראל שהביאה אחוז אנאלפביתים בשיעור דגול מהממוצע שלהם בקרב יהודי איראן וכורדיסטן. כשדווקא את עולים אלו, שהכי זקוקים לטיפוח, שיכנו בערי הפיתוח וכפרים, מקומות בהם רמת החינוך, רמת בתי הספר והמורים נמוכה בממוצע מהרמה הכללי של בתי הספר בערים הוותיקים בישראל. כלומר, אלו הזקוקים ליותר זוכים לפחות, דבר המרחיב ומעמיק את הפער בין הקבוצות השונות. בעוד באיראן, בקרב אלו שנותרו אחוז האקדמאים בין אלו שנותרו שם הרבה יותר גבוה מאלו שעלו לישראל. בעיקר משום שאלו שנותרו באיראן לא נאלצו לעבור את המשבר התרבותי והנפשי שעוברים היהודים מאיראן בישראל.[10]

בהיעדר נתונים מהימנים אודות מצבם הכלכלי של היהודים שנותרו באיראן לאחר מהפכת 1979 ניתן להניח כי מצבם נפגעו בעקבות המשבר הכלכלי שליווה את הולדת הרפובליקה האסלאמית ומלחמת איראן-עיראק שהובילו לאינפלציה חמורה. תעשיינים יהודים הוצאו להורג בהאשמות שונות, כגון שיתוף פעולה עם השאה, ארצות הברית או "האויב הציוני", ורכושם הוחרם לטובת איראן. חלק מיהודי פרס עסקו בהלוואת כספים לסוכני ממשלת אנגליה ותושבי המקום, דבר שהוביל לתפיסת ההמון אותם כסוכנים סמויים של סוכנות הריגול הבריטית.[11] יהודים רבים עזבו את איראן טרם המהפכה, במהלכה ובשנים שלאחריה ושמעטים הצליחו להציל חלקים שונים מרכושם. חלק מאלו שברחו נאלצו להשאיר או למכור בזול את רכושם ליהודים שנשארו מאחור ובכך שיפרו את מעמדם הכלכלי של אלו שנותרו במדינה.

קיימת הקבלה עצומה בין המטבח הפרסי מסורתי לבין המטבח היהודי הפרסי-מסורתי, כשלעתים אף מתקיימת חפיפה עם המאכלים הבוכרים. בין המאכלים הפופולרים נמצאים: גורמה-סבזי, אש-פולו, גונדי, קופטה, עדס-פולו, פולובאגושט, קינוחים פופולרים: גז, סוהנג, פולקי, גנד, תה עם מי ורדים, קפה עם הל.[דרוש מקור]

תפוצות יהודי איראן בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילה גדולה של יהודי פרס חיה כיום בלונדון. קהילות קטנות אך משמעותיות קיימות גם בפריס (משם במאית האופרה הנודעת מרים קלמנט), במלבורן בטורונטו ובבואנוס איירס. לקנדה היגרו בני משפחת גרמזיאן, בעלי רשתות מרכולים ומרכזי קניות, ומהמשפחות העשירות בעולם.

בארצות הברית יש כיום (2012) בין 60-80,000 יהודים שמוצאם מיהודי פרס. הקהילות הגדולות נמצאות בגרייט-נק שבמדינת ניו יורק[12] וכן בלוס-אנג'לס רבתי. בשנת ה'תשס"ז (2007) חיים (ג'ימי) דלשאד, יהודי פרסי שהיגר לארצות הברית בה'תשי"ח, נבחר פעמיים לראשות עיריית בברלי הילס בה כ-26% מהתושבים ממוצא איראני ורוב רובם של אלו - יהודים. דוד נחאי היה ראש מחלק המים בלוס אנג'לס.[13]

רבים מיהודי איראן בארצות הברית עוסקים במסחר, בעיקר בתחום הביגוד, המזון, כלי העבודה ומוצרי החשמל. עשרות אלפים מיהודים אלו באו עם כספם, כפליטים, במהלך תקופת המהפכה באיראן בה'תשל"ט (1979), והיו לגל ההגירה העשיר ביותר שהגיע לארצות הברית. רוב יהודי איראן לפני ואחרי המהפכה העדיפו לעבור לארצות אירופה או לארצות הברית, שכן רוב העולים מאיראן לישראל המליצו לקרובי משפחותיהם שלא לעלות לישראל לאור הגזענות כלפי המזרחיים, ומניעת אפשרויות הקידום מצד האשכנזים. לעתים לאחר תקופה מסוימת במדינות ארצות אירופה או ארצות הברית וצבירה מסוימת של הון עברו אלו לישראל מטעמים ציוניים. אלו שלא קיבלו אשרה לארצות הברית או אירופה עברו מחוסר ברירה לישראל. המעטים שעלו ארצה בטיסת אל על האחרונה בטיסה ישירה מאיראן לישראל הזמינו את הטיסה עוד טרם התחילו הפגנות המהפכה, וכשגילו על המהפכה בעידוד קרובי משפחתם נשארו ארצה. כשאלו העמיסו על המטוס את שטיחיהם וחפציהם, כשהיתר שנשארו מאחור נשלחו אליהם יותר על ידי קרובי משפחותיהם.

כמה מדענים מפורסמים בני העדה היגרו לארצות הברית בעקבות המהפכה, וביניהם פרופסור שמואל רחבר, מגלה HbA1c ההמוגלובין מזהה הסוכרת, כיום בקליפורניה. כך גם אנשי עסקים מפורסמים היגרו לארצות הברית ביניהם יצחק לריאן, מנכ"ל חברת הסרטים MGM - מטרו-גולדן-מאייר יועץ ההשקעות יוסף פרנס ורבים מבני משפחת נזאריאן, משפחה עשירה שחלקה חי בישראל (מייסדי קוואלקום נמנים עם בניה).

יהודי איראן השתלבו בישראל וחלק ניכר ממובילי התרבות במדינה נמצאו משויכים לקהילה זו. החל באייבי נתן מקים קול השלום דן חלוץ ושאול מופז שניהם בתפקיד רמטכ"ל צה"ל, הזמרת ריטה, נשיא המדינה והשר לשעבר משה קצב, איתן בן-אליהו מפקד חיל האויר וחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. פרופסור אבשלום (כורש) אליצור - שנטש את הלימודים בגיל 16, ועבד כטכנאי במעבדה לפיזיקה במכון ויצמן, ומעולם לא למד באוניברסיטה אף הוא מיוצאי איראן.

ארגון איחוד עולי פרס מטפל עד היום בנושא הקשר עם בני משפחה שנותרו באיראן וההגירה משם, וכן עוסק בטיפול בעולים חדשים או ותיקים בני העדה. פעילות נוספת למען הקהילה מתקיימת כיום באמצעות קרן מיראז' ישראל- למען קהילת יוצאי איראן. קרן הנמצאת בבעלות משפחת מיראז' שהיגרה מטהרן לארצות הברית לפני שנים רבות. ומזה למעלה מעשור תורמת עבור קהילת יוצאי איראן בישראל תוך עידוד פרויקטים ופעילויות בתחומי העצמה נשית, יזמות ותעסוקה, חינוך ותרבות.

העדה מקיימת לקראת סוף פסח את "חגיגות יום הגן" ("רוזה-באק") התכנסות חגיגית הכוללת ריקודים, נגינה ואוכל פרסי, בדומה לאופן הפומבי בו נחוגה המימונה כיום. עקב אופי החגיגה הכולל נסיעה, אש ושימוש בחשמל, הועברה החגיגה משביעי של פסח - המהווה יום טוב ואסור במלאכה, לאחד מהימים האחרונים של חול המועד פסח.

בקרב יהודי קוצ'ין מסופר על רב מיהודי פרס שביקר אצלם, לימד אותם את מנהגיהם, ואיחד במידה מסוימת בין שתי קהילות יריבות שהיו שם. גם אצל היהודים האזארים, היהודים הכורדים, יהודי בוכרה עיקר המנהגים הלחנים ונוסח התפילה נמצא לפי הנהוג בקרב יהודי פרס. הקהילה האיראנית מקיימת שיתוף עם הקהילה הכורדית שנחשבות לכמעט זהות, כשהקהילה מקיימת שיתוף גם עם קהילות בוכרה, הקווקז, וגיאורגיה.

מסורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב יהודי איראן מגדירים עצמם כמסורתיים. בקרב יהודי איראן ישנם מספר מנהגים הקשורים למסורת, נימוסים והליכות:

  • פניה בתואר - בקרב יהודי איראן נהוג לקרוא לכל דוד או דודה בתואר לפני השם הפרטי: אמו- לאח מצד האב, אמה- לאחות מצד האב. דעי- לאח מצד האם, חלה - לאחות מצד האם.
  • חגים - בחגים קיימים מנהגים ייחודים ליהודי איראן: כמו הכאה עם בצל ירוק אחד בשני בליל הסדר, בנוסף לקיום חגים שניים. כמו פסח שני, למרות שחזרו לישראל וחובה זו אינה קיימת. לעתים אף משלבים מספר מסורות מדתות אחרות, כמו בודהיזם, זוראסטריזם ונצרות.
  • אירוח והכנסת אורחים - לרוב משפחת המארחים שולחים מישהו על-מנת לזמן וללוות את המוזמנים לבית המארח ולפתוח להם את הדלת. ומלווים את האורחים חזרה למכונית ומוודאים כי הגיעו בשלום הביתה.
  • דורה - לרוב מתקיים אירוח תמורת אירוח בסבבים בין המשפחות השונות, פעם משפחה מסוימת מתארחת אצל משפחה מסוימת ופעם אחרת וההפך וכו'.
  • כבוד המשפחה - נאמוס - קיימת חובה לכבד את המשפחה וההורים טרם קבלת החלטה לצאת או להתחתן עם מישהו. לעתים אף ההורים שולחים אחים או אחיות לדייטים של בנותיהם, על מנת להגן עליהן. לרוב אבות המשפחה אינם מתירים לבחורים לצאת עם בנותיהם ללא כוונת חתונה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדת השיעית באיראן מורכבת משילוב בין האסלאם שיעי והדת האיראנית זוראסטרית, הקדם איסלאמית. כשהמיזוג בין האסלאם ללאומיות הדתית האיראנית הובילה לקיצוניות דתית המשולבת נטיות קיצוניות ואמונה בשובו של האימאם הנעלם. רעיון טומאת הלא-מאמינים התגבש במאה ה-16 בחוקת "ג'אם עבאסי", על שם עבאס שאה, שאסר על היהודים להגדיל את רכושם. חוקה זו התקיימה הלכה למעשה עד שנת 1925. כשעד המאה ה-19 היהודים זכו להטיית הדין במשפטם מול המוסלמים, ובמקרה של רצח יהודי על ידי מוסלמי, עונשו של המוסלמי היה תשלום כופר-נפש סמלי. לעומת מקרה של רצח מוסלמי על ידי מוסלמי או יהודי בו הדין היה עונש מוות לרוצח. עם תחילת המהפכה החוקתית של 1909 בו הוענק ליהודי פרס נציבות בפרלמנט, חלו שיפורים מסוימים במעמד היהודים, אך מבחינה חברתית המצב נותר כשהיה, בנוסף לשמירת המצב הקיים בבתי הדין המקומיים. לאחר שעלה רזא חאן לשלטון ב-1925 הוחל מפנה במעמד היהודים כשמס הגולגולת בוטל וזכויותיהם בדין הוחל כשווה.[14]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המקרא, העברים הראשונים שהגיעו לאזור פרס היו חלק מבני עשרת השבטים שהוגלו על ידי האשורים, לאחר חורבן ממלכת ישראל בשנת 722 לפנה"ס לחבל ארץ שנקרא מדי, בו חיו שבטים דוברי שפה הודו-איראנית. אמונת אנשי מדי הייתה הדת הזורואסטרית ובמקדשיהם לא נמצאו פסלים או תמונות, דבר שסייע בשפה המשותפת ליהודים שהאמינו באל אחד והזורואסטרים שהאמינו בכוחות הטבע. בשנת 586 לפנה"ס, לאחר חורבן ממלכת יהודה גל חדש של יהודים הוגלה לאזור פרס על ידי צבאות בבל. נראה, לפי המסורת היהודית, כי היהודים הקימו קהילות חזקות. דוגמה לכך ניתן למצוא במסורת שאיספהאן נקראה בעבר "יהודייה" ונטען כי היא הוקמה על ידי גולי יהודה. אסמכתה נוספת לטיעון זה ניתן למצוא בתיאור מגילת אסתר, שלפיו התקיימה בשושן הבירה קהילה יהודית גדולה שנהנתה משוויון זכויות. שינוי דרמטי במצבם של היהודים קרה בשנת 538 לפנה"ס כאשר התיר כורש מלך פרס ליהודים לחזור למולדתם, ודריווש קיים את הבטחת קודמו ובנה את בית המקדש השני מכספו ומכספי אוצר המדינה. גם לאחר שיבת ציון נשארה קהילה יהודית בפרס, והפרסים שלטו בארץ ישראל כמאתיים שנה. במישור המדיני בני מדי וישראל מצאו שפה משותפת נגד אויביהם, בני אשור המיליטנטיים. כשישנם חוקרים הטוענים כי שבטי ישראל הגולים סייעו למדיים בחיסול ממלכת אשור בשנת 612, נגד אויבם המשותף.[15]

עד המאה ה-7, נהנו היהודים משלטונות נוחים יחסית, וקיימו קשרים רוחניים וכלכליים עם היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל, וכן עם היישוב בבבל, תוך העמדת קשרים עם ראש הגולה בבבל ועם מרכזי התורה בסורא, נהרדעא ופומבדיתא, שפרחו תחת השושלת הפרתית. בשנת 225 עם עליית הסאסאנים לשלטון, מעמד כוהני הדת הזרתוסטרית התחזק ומצבן של הקהילות היהודיות התערער. הם סבלו מגזירות ורדיפות ורבים מתו על קידוש השם. בין השנים 459 ו-484 לספירה נערכו פרעות רבות ביהודי איראן בעת שלטונו של המלך פירוז הראשון.

עבאס שאה הראשון העביר אוכלוסיות גרוזיניות ומתוכם גם יהודים לאזור דרום הים הכספי, וזאת על מנת לפתח את האזור ובכלל זה את הערים פרח אבאד, מאזנדרון, דילמן, קזווין וגילאן. נאדר שאה(אנ') מאוחר יותר העביר יהודים מאזורי קזווין, דילמן, גילאן ועוד לאזור משהד, על מנת לחזק את האזור ומינה את היהודים לשומרי אוצרותיו. יהודי גילאן דיברו בשפה הגילכית, שלפי חוקרים מסוימים מהווה להג מסוים משפת מדי. יהודים מסוימים בישראל שעלו מאזור אפגניסטן עודם מדברים בשפה זו.[16]

בשלטון המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיונות מרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – אבו עיסי, דוד אלרואי

לאחר הכיבוש המוסלמי-ערבי בשנת 636 של איראן מידי הסאסאנים איראנים רבים התאסלמו בין אם מרצון, שכן הדת הזוראסתרית הייתה דרשנית וקשה, או מאונס. במקביל חלה הרעה במצבה של הקהילה היהודית אשר קיבלה על עצמה את תשלום מס הג'זיה. בתקופה זו נודעה לקראים השפעה על הקהילה לאורך תקופה ארוכה. במאה השמינית הופיע בקרב יהודי פרס משיח שקר, החייט אבו עיסא מאספהאן, שניסה לדחוק ביהודים להצטייד בנשק ולמרוד בערבים המוסלמים. בסופו של דבר המרד יצא אל הפועל, אולם נכשל והיהודים סבלו רבות בעקבותיו.[17]

בתקופה המונגולית-האילח'אנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה המונגולית לאיראן נחשבה לשואה לעם האיראני, שכן הייתה הרסנית ורבים מבני העם האיראני נהרגו, כשבתוכם גם יהודים רבים. בנוסף, המונגולים הרסו, בזזו ומחקו יישובים יהודים רבים בפרס וגרמו להשמדת יצירות תרבותיות ורוחניות רבות של קהילה זו מהתקופה של לפני הפלישה.[18] עם זאת היו גם ימי שגשוג תרבותי וכלכלי תחת השלטון המונגולי, כשבימי השליט ארג'ון חאן (1291-1284) הועמדו היהודים והנוצרים, תוך הדרת המוסלמים, לעמדות בכירות במערכת הכלכלית והמדינית המונגולית. בתקופה זו סעד אל-דוולה בן משה, רופא יהודי מהעיר אבהר, מונה לדרגת הגיע לדרגת "הווזיר הגדול", כממונה על הכנסות המדינה – מונה על אזורים מהקווקז ועד האוקיינוס ההודי ומאפגניסטן עד המדבר הסורי. אל-דוולה חיזק את איראן והעלה את מעמד היהודים באימפריה ומינה מושלים ופקידים יהודים בבגדאד וסביבתה, תבריז-אזרבייג'ן ופרס וסביבתה.[17] שלטונו כיהודי על מוסלמים, עורר התנגדות חריפה בקרב המוסלמים, זאת אף על פי שהעמיד משטר על בסיס עקרונות הצדק והמשפט וזאת על יסוד ותוך הסתמכות על חוקי המשפט המוסלמי והשריעה. המוסלמים ראו בשלטון יהודי עליהם כבסיס המשפיל את מעמדם והעלילו על אל-דוולה שהציע להפוך את הכעבה במכה למקום עבודת אלילים. כשהמלך המונגולי חלה ואל-דווה לא הצליח לרפאו העלילו על אל-דוולה כי הרעיל את המלך, ואל-דווה הוצא להורג ב-1291. לאחר ההוצאה להורג המוסלמים רצחו, שדדו ובזזו יהודים רבים ברחבי כל הממלכה.[18] שליט מונגולי נוסף עזאן חאן, מינה יהודי מומר בשם רשיד א-דין המדאני, ששימש גם כרופא המלך, לסופר חצר המלך, הממונה לכתוב על תולדות המונגולים, האסלאם והיהדות. בסופו של דבר מתנגדיו המוסלמים של אדין העלילו עליו כי הרעיל את המלך והאחרון הוצא להורג ב-1318.[18]

לפי ראובן עמרם, במאה ה-14 מעמד היהודים היה ירוד, רבים נהרגו על קידוש השם, ספרי גאונים רבים נשרפו ונאבדו והיה חשש לאיבוד ידע השפה העברית, לאור זאת הוחלט כי מולאנא שאהין יתמנה על חיבור שירי תורה בשפה הפרסית, וזאת על מנת שלא ישכחו.[19] שאהין נחשב לגדול המשוררים היהודים בפרס. האחרון חיבר שירה אפית רחבת היקף על סיפורי התנ"ך. שירתו של שאהין כתובה על פי מיטב המסורת הפואטית הפרסית ומזכירה בראש ובראשונה את האפוס הפרסי הקלאסי ה"שאהנאמה". את יצירותיו חיבר שאהין בלשון הפרסית יהודית (ניב יהודי של פרסית הנכתב באותיות עבריות). מספר משוררים יהודים-פרסים הלכו בעקבותיו של שאהין ובהם עמראני (1454-1536), אלישע בן שמואל (המאה ה-17) ואחרים.

"ספר פתרון תורה" חובר בשנת 1328 על ידי יוסף בן שמואל, בעיר סמבאדגאן באיראן. בשנת 1978 זכה לתרגום על ידי פרופ אפרים א. אורבך. הספר כולל מדרשים ופירושים ומתפלסף נגד הקראות, הנצרות והאסלאם. הספר כולל מעשיות מוכרות ולא מוכרות ממקורות אחרים.[20]

בשושלות השיעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי פרס סבלו רבות מצד קנאים שיעים שלא פעם ניסו להמיר אותם לדת האסלאם. רבות קרה שהמוסלמים סגרו את בתי-הכנסת ואילצו יהודים להיכנס להתפלל במסגדים תוך הצהרה בקול רם כי הם מאמינים בקוראן ובנביא מוחמד. יהודי פרס סבלו מחוקים מפלים רבים ושונים לאורך הדורות ובמיוחד בימי שלטון עבאס שאה הראשון (1629-1588) עבאס השני (1667-1642), ושאה צפי (1642-1629).[21] בספר כתאב-י אנוסי (ספר האנוסים), מתאר באבאי בן לטף מכאשאן את הרדיפות מהם סבלו יהודי איראן בין השנים 16131662, ובתוך כך את מקרי אניסת יהודים להמרת דתם, רצח, שדידה והתרוששות כלכלית. תוך תיאור הרבנים היהודים שידעו להגן ולהנהיג את קהילותיהם, לעתים תוך מות לשם קידוש השם. בספר כתאב-י סרגדשת-י כאשאן (ספר קורות כאשאן) מתאר באבאי בן פרהאד מכאשאן את הפלישה האפגאנית (1722–1730) ואת הרדיפות מהם סבלו היהודים.[22] בין השנים 1501 ל-1736 הורע מצב היהודים באיראן לאחר שהשושלת הספווית השתלטה על איראן והשליטה את הזרם השיעי כדת המדינה, תוך עידוד פרעות אלימות נגד האוכלוסייה היהודית. בין יתר המנהגים השיעים שאומצו בשנים אלו בקרב העם בהתייחס ליהודים היה רעיון טומאתם של היהודים שיכולה לעבור למוסלמי. יהודים לא כובדו בחנויות של מוסלמים, נאסר עליהם לגעת במוסלמים, נאסרה עליהם הכניסה לבתי רחצה מוסלמים, נאסר עליהם ללכת ברחוב ביום גשום, נדרשו לתת כבוד למוסלמים ולהנמיך קומה, נאסר הלימוד בבתי ספר ממשלתיים והשיבה לצד מוסלמים.[10]

בימי עבאס השני גורשו יהודי אספהאן ורבים הוכרחו להמיר את דתם לאסלאם. תלמידי חכמים מקומיים שהתווכחו עם חכמים מוסלמים טענו כי אין טעם בהמרה באונס, כי הם תמיד ימשיכו להאמין בליבם בדת משה, סופם היה שהוצאו להורג. יהודי כאשאן סירבו לקבל את האסלאם גם אם דמם יישפך כנהרות. בסביבות שנת 1881 העלילו אנשי העיר על יהודייה כי הרגו ילד מוסלמי למטרות פולחן. המוסלמים שדדו, הרגו והשמידו כמעט את הקהילה כולה. לאחר שהתגלתה גופת אישה מוסלמית בבאר בחבל מאזנדראן הואשמו היהודים ברצח האחרונה. קנאים מוסלמים הגיעו לרובע היהודי, הרגו כל יהודי שנקרה בדרכם, נכנסו לבית-הכנסת והרגו את הרב ומתפללים, השחיתו ספרי תורה ושרפו את בית הכנסת כולו. לאחר מכן שרפו עוד שני בתי-כנסת. 100 משפחות יהודים התאסלמו וניצלו ממות בטוח. בנוסף, לאור חוקי הקנאות הדתית היו יהודים שהמירו למראית עין לאסלאם והמשיכו לקיים את היהדות בסתר. בעוד אחרים עזבו את האזורים הקנאים דתית ועברו לבוכרה או אפגניסטן.[21]

בשנת 1747 התיישבו היהודים הראשונים בעיר הקדושה משהד. חמישים שנה לאחר מכן נחרבה קהילת תבריז. בשנת 1839 החל תהליך שבו אסלמו בכוח את יהודי משהד - רבים נרצחו ונפצעו בפרעות שנלוו לכך.[23]התוקפים המוסלמים הרגו עשרות ועמדו לכלות את יהודי העיר, באמתלה שיהודי משהד לעגו לזכרו של חוסיין- האימאם השלישי של השיעים. כדי להינצל ממוות בטוח התאסלמו כל יהודי העיר. כמאה שנים חיו אנוסי משהד כמוסלמים כלפי חוץ וכיהודים בסתר. היהודים במשהד שמרו על יהדותם בסתר עד שנות ה-30 של המאה ה-20. כיום קהילה זו מפוזרת בין היתר בישראל, ארצות הברית, איטליה, גרמניה והממלכה המאוחדת.

גם בטהארן לא זכו היהודים לחיים שקטים. ב-1897 הקיפו מוסלמי העיר את השכונה היהודית בעיר ובטענות שווא הכו רבים ואילצו אותם לשאת טלאי אדום על חזיהם. נציג כי״ח שהגיע לעיר שנה לאחר מכן נדהם לראות את היהודים האומללים נושאים טלאי ופנה לשלטונות. מאמציו לפני השלטונות כשלו עד שלבסוף הושגה פשרה- במקום טלאי נשאו היהודים את סמל המתכתי של כי״ח (יד אוחזת יד), כדי שאפשר יהיה לזהות אותם.

מאז אמצע המאה ה-19, עם יסוד התנועה הבהאית, יהודים רבים ובעיקר מאזור המדאן וכאשאן עברו להדת הבהאית, ממספר סיבות: (1) היחס הגרוע השנאה מצד המוסלמים והערבים ליהודים, בעוד בבהאאים נתפסו כאנשים מכובדים ונכבדים. (2) הציעו ליהודים שיהפכו לבהאאים ויתחתנו עם בההאים ובהאאיות מלא כסף. לפני זה בתקופות העתיקות יותר ובקופת ראשית האסלאם אך גם לאורך כל הדורות וההיסטוריה הציעו ליהודים, ובמיוחד לצאצאי הכהנים והלווים, כסף ותכשיטים רבים לחתונתם. זאת בנוסף להבטחה לקידום והנהגה במעמד של בני מוחמד אם יתאסלמו, רבים מהם הסכימו,כשלרוב נדרשו יהודים אלו להינשא למוסלמית על-מנת להוכיח שאכן התאסלמו.

בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ששלחו יהודי איראן מכתב בקשה לוועד שליחי הקהילות ולארמון המלוכה הבריטי בשנת 1871 בבקשה להקל על מעמדם המופלה לרעה באיראן. הצהיר נאצר אל דין שאה על כוונותיו לפרוס את חסותו תחת כל נתיניו ללא הפרשי מעמדות, דתות או אמונות. תקופה קצרה לאחר מכן הגיע הברון רוטשילד לביקור אצל נאצר אל דין בבקשה להשתדל למען היהודים באיראן. אל דין בתגובה העלה בפני רוטשילד את הרעיון:[24]

"שמוע שמעתי כי בידיכם האחים אלף קורור כסף, נראה בעיני לטוב ביותר אם תתנו חלק מזה למדינה אחת גדולה או קטנה, ותנו בזה מחוז (ממלכת) לכנס בו את יהודי כל העולם ואתה בעצמך תהיה נשיאם ותמשול על כולם בשלום ולא יהיו עוד גולים ופזורים"..

בעקבות השיחות שופר מצב היהודים והוסכם על פתיחת בתי ספר של "כל ישראל חברים" באיראן.[24] בשנת 1884 התבצע טבח אכזרי ביהודי בארפורוש. בערך באותה התקופה החלה הגירה יהודית מאיראן לארץ ישראל, בערך בשנת 1884, במקביל לעלייה הראשונה מאירופה ולעליית אעלה בתמר מתימן. בשנות השלושים העלייה מאיראן התחזקה. עם השנים, לקראת סוף המאה ה-19, השתפר מצב היהודים במדינה, והם החלו לקבל זכויות בדרכם לאמנציפציה. בשנת 1898 נפתח בטהראן בית הספר של "כל ישראל חברים". זיקתם של יהודי פרס לארץ ישראל באה לידי ביטויים רבים. שלוחי ארץ ישראל פקדו מאז ומתמיד את איראן והתקבלו בהערצה, ויהודים מאיראן עלו לרגל לירושלים (קיבלו את התואר חאג'[דרוש מקור]). פעילות ציונית במובנה המודרני החלה בתחילת המאה ה-20.

כתובה מאירן

במאה ה-20 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת השושלת הפהלווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיתון "החיים" (טהרן, 1921-1925), עיתון בפרסית ובפרסית יהודית בעריכת העיתונאי והפעיל הציוני שמואל חיים (לימים חבר הפרלמנט האיראני)

בימי רזא ח'אן, מייסד שושלת המלוכה (שושלת פהלווי) האחרונה ששלטה בפרס, הוגדר היסוד החוקי בהתייחס למעמד המיעוטים באיראן, ובהם היהודים. לפיו היהודים נהנו מאותן זכויות משפטיות שפעם היו נתונות רק למוסלמים. עם זאת נשמרו מספר מגבלות פוליטיות ודתיות; רק מוסלמי יכול לשמש בתפקיד המעניק לו סמכות על מוסלמי אחר; כמו למלוך, לשמש כשר, שופט, סנטור, ראש מחוז, ראש עיר... לכל קבוצת מיעוט, ובכך גם ליהודים, הוקצב נציג במג'לס, בתוך כך הוענקה הזכות לבחור את אותו נציג למג'לס כעדה, אך לא ניתנה הזכות לבחור כיחידים נציגים כללים בבחירות הכלליות. רזא ח'אן התנגד לציונות ובסוף שנות השלושים צמצם את מספר עובדי שירות המדינה היהודים. רזא ח'אן שאף להשתחרר מהשפעה בריטית ולכן ראה בעין טובה את עלייתו לשלטון של הרייך השלישי ככח נגד לבריטים. שכן השקפת הנאצים קסמה לו לאור זאת שאיראן היא ארץ הארים. בתחילת המאה ה-20 פורסמו מספר ספרים ועיתונים ציוניים בשפה הפרסית. בשנת 1953 הופיעו מספר נציגי הקהילה היהודית באיראן בפני ראש הממשלה האיראני, בנושא הסתה אנטי-יהודית בשילוב אלמנטים דתיים קיצונים. בתקופתו של רזא שאה מונו יהודים ונשים לעמדות שופטים ואופשר להם לעבוד במשרות ממשלתיות. בסתיו 1967 לאחר סכסוך שנבע מניצחון נבחרת איראן בכדורגל על נבחרת ישראל 2:1, נערכה הפגנה אנטי-יהודית ואנטי-ישראלית בחוצות איראן. בנוסף, לאחר כל סכסוך ישראלי-פלסטיני או מלחמה בישראל, המוסלמים המקומיים התנקלו ליהודים המקומיים. עם עליית ההשפעה האמריקאית באיראן החליפו המוסדות האמריקאים את המוסדות האירופאים באיראן. אך עם עזיבת החיילים הסובייטים את איראן ב-1946 לטובת האמריקאים נותרה איראן לאחר הפלת שלטון מוחמד מוסאדק כולה תחת השפעת וושינגטון. בשנות ה-20 הג'וינט הקים בתי-ספר, בתי-חולים, מרפאות ובתי החלמה ליולדות, גנונים והפעיל תוכניות השלמה בתחום החינוך, ההזנה, ההלבשה והרפואה. בנוסף כיסה 70% מתקציב בתי החולים, ומימן את כל פעולות התברואה בבתי הספר ואת כל הפעולות הסניטאריות במחלות השונות.[25]

בשנת 1923 נבחר שמואל חיים כנציג הקהילה היהודית במג'לס. אך בהמשך הואשם בקשירת קשר נגד המשטר והוצא להורג. ערב הקמת מדינת ישראל היו באיראן כ-100,000 יהודים, וכ-20,000 יהודים פרסיים בארץ ישראל. עד לשנת 1968 עלו ארצה עוד כ-70,000 מיהודי איראן, ומתוכם כ-10,000 יהודים חזרו לאיראן.[דרוש מקור]

בתקופת המדינה האסלאמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז המהפכה האסלאמית ועלייתו לשלטון של האייתוללה ח'ומייני, התערער מצבה של הקהילה היהודית באיראן.[26] עד לשנת 1990 עזבו את שטחה כ-55,000 יהודים: כ-30,000 יהודים לארצות הברית, כ-20,000 לישראל וכ-5,000 לאירופה. עם זאת מקבלת הקהילה אוטונומיה תרבותית יחסית, ולרוב אינה סובלת מפרעות והתנכלויות מצד המוסלמים. לקהילה יש נציג בפרלמנט האיראני - מוריס מותמד. בנוסף הקהילה מחזיקה במרכז הצדקה ובית החולים ד"ר ספיר שהוא מרכז הצדקה הגדול ביותר בקרב המיעוטים באיראן.

נכון ליולי 2012 נותרו באיראן כ-8,756 יהודים. בנוסף ישנן קהילות מוסלמיות ובהאיות הידועות בהיותן כצאצאי יהודי פרס שהמירו את דתם.

יחסי ישראל-איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל איראן

אף על פי שאיראן התנגדה בתחילה להקמת מדינת ישראל ב-1948, נרקמו בין שתי המדינות יחסים טובים עם הזמן. בראשית שנות החמישים נשלח ציר מאיראן לשמש כנציג המדינה בישראל והתקבל על ידי נשיא המדינה חיים ויצמן. לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 הוזרם בעזרת קו צינור אילת-אשקלון (קצא"א) נפט איראני רב לשוקי אירופה. באיראן גם פעלו חברות בנייה ישראליות.

לאחר עליית האייתוללה ח'ומייני לשלטון והצהרתו שהוא תומך בכיבוש ירושלים מידי הציונים, נותקו היחסים בין שתי המדינות והוחלפו בעוינות גלויה. ח'ומייני טבע את המונח "השטן הקטן" עבור ישראל (תואר "השטן הגדול" יוחס לארצות-הברית). את הרוח העוינת הזו הביא לידי ביטוי מלא בהוצאתם להורג של יהודים בגלל קיום קשרים עם בני משפחתם בישראל. הנשיא אחמדינג'אד ערך ב־27 באוקטובר 2005 וועידה בטהראן שכותרתה "עולם ללא ציונות", בה הצהיר כי "יש למחוק את ישראל מהמפה", וכי הקמת מדינת ישראל הייתה צעד תוקפני כלפי האסלאם. מדינות שונות כמו ארצות הברית, צרפת, קנדה ובריטניה הגיבו בגל גינויים על דבריו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים סעדון (עורך), איראן, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, 2006.
  • אמנון נצר, יהודי אירן : עברם, מורשתם וזיקתם לארץ ישראל, הוצאת בית כורש, 1988.
  • חנינא מזרחי, תולדות יהודי פרס ומשורריהם, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1966.
  • Habib levy, Comprehensive history of the Jews of Iran, Mazda Publishers, 1999.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 "Iranian Jews Living in U.S. Have Complex Feelings About Mideast Crisis". Fox News. 7 באוגוסט 2006. 
  2. ^ Why are people going to Iran?
  3. ^ מערכת, מפקד אוכלוסין באיראן: 8,700 יהודים בלבד, באתר nrg‏, 29 ביולי 2012
  4. ^ פירוש המילה "המן" לפי מילון דה-ח'דא
  5. ^ ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 12-13.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 עזריה לוי, יהודי איראן במאה הי"ט. ירושלים: תשנ"א. עמ' 73-75.
  7. ^ נמרוד זגוגי, איראני הסתם, לא ידוע, 2010, עמ' 15
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 לוי עזרה, הגות עברית בארצות האיסלאם, ברית עברית עולמית והקונגרס היהודי העולמי, 1981
  9. ^ חיים סעדון, קהילות ישראל במזרח: איראן, יד בן צבי, 2006
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 עזרא שפייזהנדלר (1974), יהדות איראן, קיומה ובעיותיה, המכון ליהדות זמננו, מדור שפרינצק, האוניברסיטה העברית. עמ' 36–39, 44-45.
  11. ^ עזריה לוי, יהודי איראן במאה הי"ט. ירושלים: תשנ"א. עמ' 77.
  12. ^ 40% מהתושבים הם יהודי פרס, ראו למשל אתר ארגון יוצאי איראן בניו יורק ואתר מרכז יהודי פרס (שניהם באנגלית)
  13. ^ יש לציין שבקליפורניה ואף בבוורלי הילס ישנם קבוצות מהגרים לא יהודים מפרס, לעומת הקהילה בגרייט-נק ניו יורק שהיא רובה ככולה יהודית.
  14. ^ עזריה לוי, יהודי איראן במאה הי"ט. ירושלים: תשנ"א. עמ' 75–76, 117.
  15. ^ אמנון נצר, בתוך: חיים סעדון, קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: איראן, מכון בן צבי. עמ' 10.
  16. ^ ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 47-48.
  17. ^ 17.0 17.1 אמנון נצר, בתוך: חיים סעדון, קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: איראן, מכון בן צבי. עמ' 11-12.
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 15-16.
  19. ^ ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 19-20.
  20. ^ ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 3-31.
  21. ^ 21.0 21.1 ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 17-19.
  22. ^ אמנון נצר, בתוך: חיים סעדון, קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: איראן, מכון בן צבי. עמ' 12-13.
  23. ^ אמנון נצר, יהודי איראן, בית כורש - המרכז העולמי של יהודי איראן בישראל, 2008
  24. ^ 24.0 24.1 ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 33.
  25. ^ עזרא שפייזהנדלר (1974), יהדות איראן, קיומה ובעיותיה, המכון ליהדות זמננו, מדור שפרינצק, האוניברסיטה העברית. עמ' 12-16.
  26. ^ יהודי מוצא להורג באיראן של חומייני, באתר הארץ, 9.5.1979