לא תום ולא שגב
לא תום ולא שגב הוא מאמר בן ארבעה עמודים שנכתב על ידי הפרופסורים טוביה פרילינג ויהודה באואר, כביקורת על ספרו של תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה (הוצאת כתר 1991). המאמר הופיע בגיליון 160–161 (מאי–יוני 1993) של עתון 77. המאמר מאוזכר לעיתים בספרות המשנית העוסקת בפולמוס "ההיסטוריונים החדשים" בישראל (ראו כתביהם של אניטה שפירא, משה צימרמן[1], אפרים קארש ויואב גלבר).
רקע למאמר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרו של תום שגב עוסק בשואה, תוך בחינה ביקורתית של יחסם של ישראלים כלפיה הן במהלכה והן בעשרות השנים שלאחריה. המאמר, לעומת זאת, בוחן אך ורק את הדרך בה טיפל שגב בפרשת יואל ברנד, הידועה גם כפרשת "סחורה תמורת דם": ניסיון להצלת יהודי הונגריה, בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. במשתמע, ביקרו פרילינג ובאואר את הספר במלואו, ואף את עמדתם הכללית של חברי הקבוצה המכונה "ההיסטוריונים החדשים". המאמר נכתב בהמשך למאמר קודם, בן כחמישים עמודים, של פרילינג שעסק בספרו של שגב[2].
תיאור המאמר
[עריכת קוד מקור | עריכה]המאמר מציג תיזה, לפיה בינות ל"מגוון רב של נושאים השייכים... לעניין המרכזי: יחס הישראלים לשואה, לישראל ולעצמם", מציע המחבר פרשנות שיטתית לציונות:
"מפתח אחד מוצע לקורא המבקש להבין את הצלחת המפעל הציוני: הצלחות - יד המקרה, כשלונות - אווילות ו/או זדון. שני מניפולטורים - בן-גוריון ובגין, והרבה 'אנשים קטנים', והרבה הרבה 'פוליטיקה' של הגיבורים"
— פרילינג ובאואר, לא תום ולא שגב, עתון 77, גיליון 160–161, עמ' 24
פרילינג ובאואר מציגים מספר "שיטות" ששגב (לשיטתם הם) עושה בהן שימוש:
- שימוש באמצעים ספרותיים: "הוא מצרף אלה לאלה נתונים וסיפורים אישיים ורוקם מהם, עבור קורא שאינו מתמצא ברזי הפרשות המתוארות, פשר ומשמעות" (שם, עמ' 24)
- תיאור חלקי של עדויות מכריעות: "אזכורים תמימים לכאורה - 'כתוב באחד הפרוטוקולים' או 'כפי שמובא באחד הפרוטוקולים' מובאים בלי לבאר את משקלם או את הקשרם" (שם, שם)
- שיפוטיות אגבית: "יש הרבה חריצות משפט... אולם בלי... להתייצב מאחורי אבחנות עובדתיות ברורות, שהקורא יוכל לשופטן" (שם, שם)
- הכפשת מחקרים אחרים: "את המחקר המקיף ביותר שנתפרסם בסוגיה זו ואת המחברת שלו, דר' דינה פורת רואה שגב כלא אובייקטיויים... בלי להזדקק לבדיקה עניינית" (שם, שם)
- שימוש חלקי במקורות משניים: "שגב דווקא מסתמך הרבה על דינה פורת... מי שטורח ללכת לספרה, מוצא לעיתים קרובות שמסקנותיה... אחרות לגמרי ממסקנותיו של שגב. אין הסבר, העיקר שמספר העמוד נכון." (שם, שם)
לאחר פרישׂה של "שיטות הטעיה" אלו, מתארים פרילינג ובאואר מנגנון ביקורתי מרכזי לשיטתם אצל שגב:
כאשר הוא מביא פרשה שממנה עולה בבירור שההנהגה, או 'הציונות' נהגו כשורה או באורח הגיוני - הוא מציב אחריהן סימן שאלה: ושמא יכלו לעשות טוב יותר, אחרת?
שאלה לגיטימית מאד, כביכול, הבעיה היא, שהתשובה היא תמיד אותה תשובה - המסקנה הנחרצת שאנשי ההנהגה היו קטנים, עלובים, שלומיאלים, או גרוע מזה. זוהי שיטה קלאסית של סילוף ההיסטוריה על ידי מי שיודע את המלאכה של כתיבת ההיסטוריה.
— שם, עמ' 24-25
לב המאמר עוסק בניתוח מפורט של פרשת ברנד, וטוען כי לפחות בפרשה זו, מסקנתו של שגב שגויה באופן שלא ניתן לקבלו כפרשנות לגיטימית. הכותבים מתארים כיצד זימנה הנהלת היישוב דיון חירום ב-24 במאי 1944 לנוכח הגעתו ארצה של השליח וניה פומרנץ (לימים פרופ' זאב הדרי), ותוך התגברות על מגוון מכשולים, הגיעו לפגישה עם נציגי הגרמנים ועם יואל ברנד עצמו, בתוך פחות משלושה שבועות, ב-11 ביוני 1944. הכותבים מסיקים, אם כן, כי "עד כה מזים הסיפור את טענותיו של שגב... מאחר שד"ר שגב עבר על רוב החומר המובא כאן, מתעוררת השאלה, האם אין כאן הטעיה מכוונת." בהמשך הניתוח, המתאר את המשא ומתן שכשל, בחלקו בגין אדישות המערב והתערבותה של ברית המועצות, מציעים הכותבים כי לא הייתה, למעשה, אפשרות סבירה לממש בהצלחה את המשא ומתן, ועל כן טענתו של שגב בדבר טעויות עקרוניות כנגד הנהגת היישוב מוטעית מיסודה: ההנהגה והיישוב פעלו באופן קרוב למיטבי, והכישלון נבע ממצב שלא ניתן היה להצליח בו: "בן-גוריון וחבריו היו מודעים למה שנעשה באירופה, והקדישו מאמצים ניכרים ביותר לניסיונות הצלה. ובעיקר בעניין שליחות ברנד".
בסיכום חריף במיוחד, טוענים הכותבים לכלליות הניתוח שהציגו בעניין פרשת ברנד, לגבי הספר כולו, ולגבי ההיסטוריונים החדשים ככלל:
שגב מצטרף ללא קושי למקהלת התוקפים את ההנהגה ההיא... ספרו של שגב הוא ניסיון ברור של שכתוב ההיסטוריה ברוח הרוויזיוניזם ההיסטורי. אצל אנטישמים הדבר מקבל צורה של הכחשת השואה, או סילופה. אצלנו הדבר מופנה נגד ההנהגה של אותם ימים. אין אצל שגב בדיקה עניינית. יש אצלו גישה מתנשאת ומלגלגת, הבוחרת עובדות על פי נוחיות המחבר. ההיסטוריה הרי אינה מדע, ובוודאי שאינה מדע מדויק. ... בדקנו רק פרשה אחת כדי להראות את דרכי הסילוף, לא רק של שגב, אלא של אסכולה שלמה. בחרנו בה כי עליה ועל פרשות ההצלה האחרות בנוי כל הספר. עם התמוטטות הטיעון הבסיסי, תישאל השאלה מה עוד נותר ממנו. זהו ספר מרתק, מסלף, שמעיד הרבה יותר על מחברו מאשר על העניינים שבהם הוא דן. אין בו תום. ודאי שאין בו שגב.
— שם, עמ' 28
הערכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפולמוס ההיסטוריה החדשה למאמר מקום ייחודי, שכן הוא מתפלמס לא על מה שרלוונטי לפעולות ותוצאות אלא על היעדר פעולה או ביתר דיוק היעדר תוצאה. בנוסף, המאמר אינו יוצא כנגד תיאור של מלחמת העצמאות או הנכבה, המהווה את לב הפולמוס, אלא דן בתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה. בעוד אשר היסטוריונים חדשים אחרים, כדוגמת אילן פפה, תיארו את הציונות ובמשתמע את היישוב היהודי בתקופת המנדט כשלוחה פעילה של קולוניאליזם אירופאי, הרי שגב כתב תיאור המהווה במידה מסוימת גרסה של אסכולת הפלסטינוצנטריות שהועלתה במקור על ידי שבתאי ב. בית-צבי בספרו "הציונות הפוסט אוגנדית במשבר השואה": זו אינה עולה בקנה אחד עם תפיסת הציונות כקולוניאליזם, המשויכת בדרך כלל להיסטוריונים החדשים.
גלגולי המאמר
[עריכת קוד מקור | עריכה]יחד עם המאמר הקודם של פרילינג, שימש המאמר כתשתית עובדתית למאמר נוסף - "פוסט ציונות - תהליכי הבכרה בזהות סדוקה", שפורסם על ידי פרילינג באסופה "תשובה לעמית פוסט ציוני" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2003). "תהליכי הבכרה" הוא המאמר הפותח את האסופה, ומשמש לה כעין מבוא כללי. ב"תהליכי הבכרה" מציע פרילינג הסבר לתהייה בדבר מקור ההטיה השיטתית של שגב ושל ההיסטוריונים החדשים, כמעין שילוב של תהליכים פנימיים לישראל והעלייה בדומיננטיות של הגישה הפוסט-מודרנית כטכניקה היסטוריוגרפית.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ משה צימרמן, אל תגעו לי בשואה - השפעת השואה על הקולנוע והחברה בישראל, הוצאת זמורה ביתן, תל אביב 2002, עמ' 22–27 (ההקדמה).
- ^ טוביה פרילינג, 1992, "המיליון השביעי כמצעד האיוולת והרשעות של התנועה הציונית", עיונים בתקומת ישראל, כרך 2, עמ' 317–367.