ההיסטוריונים החדשים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"ההיסטוריונים החדשים" הוא כינוי למספר היסטוריונים ישראלים, מחברי היסטוריוגרפיה של תולדות היישוב במאה ה-20, שעבודתם עוסקת בסוגיות הציונות והסכסוך היהודי-ערבי, חלקן מנקודת מבט פוסט-ציונית, וכולן ביקורתיות כלפי ישראל ומלוות בהצעות ערעור על מוסכמות בהיסטוריוגרפיה ובציבוריות בישראל.

היווצרות המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושגים "ההיסטוריונים החדשים" ו"היסטוריוגרפיה חדשה" נטבעו על ידי בני מוריס במאמר שכתב בשנת 1988, בכתב העת היהודי הרדיקלי "תיקון",[1] הרואה אור בארצות הברית.[2] באותה השנה יצאו לאור, ללא תיאום מוקדם, ספרו של שמחה פלפן "לידתה של ישראל: מיתוסים ומציאויות", ספרו של אילן פפה "בריטניה והסכסוך היהודי-ערבי", ספרו של בני מוריס "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949", וספרו של אבי שליים "קנוניה מעבר לירדן: המלך עבדאללה, התנועה הציונית וחלוקת פלשתינה", כולם אנשי אקדמיה שתויגו כ"היסטוריונים חדשים".

על פי פרופ' דן מכמן: "מוריס השתמש במושג זה כדי לציין קבוצת חוקרים חדשה, שהוא נמנה עמם, הבוחנים מחדש את ההיסטוריוגרפיה של שלהי שנות ה-40 וראשית שנות ה-50 של המאה ה-20, על סמך תיעוד שנחשף בשנים האחרונות בארכיונים, בלי כל כוונה "לטייח" את הדברים מבחינה אידאולוגית, ומתוך פתיחות רעיונית שמוכנה להתנער מהקו של ההיסטוריוגרפיה הישראלית ה"ישנה". מכמן משייך את ה'היסטוריונים החדשים' לזרם הפוסט ציוני המערער אידאולוגית על הקיום היהודי הלאומי, ועל הלגיטימיות של הציונות ומדינת ישראל כמייצגי הלאומיות היהודית.[3]

לפי חוק הארכיונים, 30 שנה לאחר המאורעות נפתחות התעודות לעיון החוקרים, ולכן במהלך שנות ה-80 עסקו חוקרים צעירים בחקר המסמכים הללו. מחקריהם התפרסמו החל מאמצע אותו עשור בכתבי העת האקדמיים הישראליים, ומאוחר יותר בהוצאות מכובדות בבריטניה.[4] חלק נכבד במחקר ההיסטורי של קבוצה זו עוסק בתקופת מלחמת העצמאות (ו"הנכבה" הפלסטינית) ותקופת מלחמת ששת הימים, וחלקם אף עסקו בראשית ימי הציונות, והעליות הראשונות.

לפי הגדרתו של בני מוריס, נכללו ברשימת "ההיסטוריונים החדשים" גם אורי מילשטיין, שכתב היסטוריה של מלחמת העצמאות, ותום שגב, אולם לפי הגדרתו של אילן פפה, עיתונאים שעוסקים בכתיבה היסטורית לא יכלו להיחשב חלק מקבוצה זו. פפה קבע במאמר מ-1989 שרק הכשרה אוניברסיטאית יכולה להבטיח עבודה היסטוריוגרפית רצינית, וזאת לעומת עבודותיהם של שמחה פלפן ושבתי טבת.[5]

במבוא לספרו "תיקון טעות" (2000), כותב מוריס: "בשני העשורים האחרונים מתחוללת בארץ מהפכה היסטוריוגרפית. המחקר ההיסטורי, על נושאיו וגוניו פורח [...] הפריחה מעידה גם על מפנה מחשבתי. במהלך שנות השבעים והשמונים – כתוצאה מתהליכי התבגרות של החברה והמדינה [...] נפתחו הלבבות והמוחות, ואלה נמשכו לבחון לעומק את תולדות המפעל הציוני ומאבקו בסביבה הערבית [...] בתוך התנופה הזאת צצה וצמחה גם 'ההיסטוריוגרפיה החדשה', אותו זרם שראה לנכון לטפל בעין ביקורתית בפנים שונות של החוויה הציונית". מוריס מציין כי "זרם זה בעיקרו לא צמח בחיק המימסד האוניברסיטאי הישראלי" ובמאמר מוסגר מעיר: "יום יבוא וסוציולוגים של התרבות יצטרכו לתת דעתם לשאלה מדוע האוניברסיטאות בארץ בשלושים־ארבעים שנות קיומה הראשונות של המדינה היוו מבצר של שמרנות, של סגירות רוחנית ולמעשה של טיוח בכל הנוגע לתולדות הציונות ומדינת ישראל". לטענתו, "הופעת הספרים והמאמרים הראשונים של ההיסטוריונים החדשים השפיעה עמוקות על כלל היצירה ההיסטוריוגרפית בארץ בשנים האחרונות, וגם על כאלה שאינם מזדהים עם 'הגל החדש'", וכי "ההיסטוריוגרפיה החדשה תרמה לליבוי העניין בהיסטוריה ובוויכוח ההיסטוריוגרפי, ולהרחבה משמעותית של גבולות המותר ושל השיח בחברה הישראלית".[2]

עם זאת, מוריס כותב במבוא ל"תיקון טעות", כי במבט לאחור "היה גם צדק מסוים בטענות הקובלים למיניהם" וכי מאמרו משנת 1988 "חילק בצורה גסה" בין "היסטוריונים חדשים" ו"היסטוריונים ישנים" ויצר הפרדה שהייתה "אכן בוטה משהו וגרמה עוול מסוים לאחדים... ששנים קודם לכן כבר ערערו על מוסכמות שונות בשיח האקדמי ובזיכרון הקולקטיבי הישראלי", אולם לא הוזכרו כלל במאמר.[6] ב-1994 פרסם מוריס גרסה שלישית של מאמרו, בתוספת נספח שבו סקר את התפתחות הוויכוח ההיסטוריוגרפי הישראלי עד מאי 1993. בתוספת זו עסק גם בהתפלגות בקבוצת "ההיסטוריונים החדשים" לשתי קבוצות, אותן כינה אילן פפה: "פוזיטיביסטים" ו"רלטיביסטים". פפה מנה את עצמו בין הרלטיביסטים, המושפעים מרוח הפוסטמודרניזם, כלומר "פוסט-ציונות".[7] אלא שלאחר מספר שנים בהן הציג עצמו כ"רלטיביסט" התובע זכות שווה של "הנרטיב הפלסטיני", נעשה "פוזיטיביסט", המאמין בקיומה של "אמת מוחלטת ואובייקטיבית".[8]

ההיסטוריון תום שגב טען בספרו "הציונים החדשים" (2001) כי קבוצת "ההיסטוריונים החדשים" מתוארת כך בטעות:

"לדעתי נכון יותר לתאר אותם כהיסטוריונים ראשונים. כי בשנים הראשונות לקיום המדינה לא הייתה בישראל היסטוריוגרפיה. הייתה מיתולוגיה. הייתה אידאולוגיה. הייתה הרבה אינדוקטרינציה. ההיסטוריונים הראשונים שהורשו בראשית שנות השמונים לעיין בתיקים אשר היו חסויים עד אז מצאו עצמם שוב ושוב אוחזים במצחם בהשתאות אין קץ. לא זה מה שלימדו אותם בבית הספר, אמרו לעצמם שוב ושוב והתכוננו למתקפה הבאה: מה לכם המנפצים מיתוסים, אומרים להם, מי שׂמכם. יש הזקוקים למיתוסים; זה לגיטימי. אך יש האומרים שאסור לבחון מיתוסים כי אין זה פטריוטי. זו דרכו של כל פטריוט: לעולם יֵדע מי פטריוט ומי לא".[9]

לדברי שגב, מה שהוליד את "ההיסטוריה החדשה" לא היה "דחף אידאולוגי לקעקע את הציונות", אלא "מפגש, בדרך כלל מהמם קודם כול להיסטוריון עצמו, עם חומר ארכיוני שעד אז לא היה נגיש".[10] לטענתו, ספרי ההיסטוריונים החדשים לא היו אלה שהולידו את הפוסט-ציונות והם "התקבלו בציבור מפני שישראלים כה רבים כבר נוכחו לדעת שאין הם יכולים לסמוך על הממשלה". עבודתם של ההיסטוריונים הללו השתקפה במהירות במספר סרטים דוקומנטריים ועם השנים אף חלחלה אל ספרי הלימוד.[11]

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמר שכתב אבי שליים, הציג את חמשת הטיעונים המרכזיים שמאפיינים את "ההיסטוריונים החדשים"[דרוש מקור]:

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתם של ההיסטוריונים החדשים עוררה ויכוחים סוערים.[11] בין מבקריהם החריפים של "ההיסטוריונים החדשים" נמנים, ההיסטוריון והסופר שבתי טבת, הסופר אהרן מגד, המזרחן אפרים קארש, ההיסטוריונית אניטה שפירא, והמשפטן והשר לשעבר אמנון רובינשטיין.

אהרן מגד ייחס את ההיסטוריוגרפיה החדשה ל"יצר התאבדות ישראלי". במאמר שפרסם במוסף הארץ ב-1994, קבע כי ספרי ההיסטוריונים החדשים משקפים את "רוח אויביה ומתנגדיה" של הציונות.[11]

בספרו, "פיברוק ההיסטוריה הישראלית", טוען אפרים קארש, כי "אחדים מן המיתוסים המרכזיים העומדים ביסוד המאמץ של 'ההיסטוריונים החדשים' [הוא] להוכיח כי מדינת ישראל בחטא נולדה".[12]

לפי קארש, טענותיהם העיקריות של ההיסטוריונים החדשים הן:

  • היישוב התכוון בחשאי לגרש את הפלסטינים.
  • היישוב רקם קנוניה עם המלך עבדאללה מעבר הירדן לנשל את הפלסטינים מאדמתם.
  • היישוב זכה בתמיכת בריטניה במאמץ המשותף עם עבר הירדן לנשל את הפלסטינים.

ההיסטוריון צבי יעבץ, במאמרו "היסטוריה ורוח הזמן", סבור שההיסטוריונים החדשים הם חלק בלתי נפרד מזרם היסטוריוגרפי של "מנפצי מיתוסים" שנפוץ בשנים האחרונות בעולם המערבי.[דרוש מקור] ההיסטוריון אבי בקר מרצה באוניברסיטת תל אביב, טוען במאמרו בהארץ כי בחלוף הזמן, חל שינוי בגישתו של בני מוריס, הבא לידי ביטוי בספריו המאוחרים בהם הוא סותר את גישתו בספריו המוקדמים.[13]

הפרופסורים טוביה פרילינג ויהודה באואר הביעו ביקורת על גישת ההיסטוריונים החדשים במסגרת מאמרם "לא תום ולא שגב" שנכתב כביקורת על ספרו של תום שגב, "המיליון השביעי: הישראלים והשואה" (הוצאת כתר 1991). המאמר הופיע בגיליון 160–161 (מאי-יוני 1993) של עתון 77.

ההיסטוריון יעקב שביט מבקר את האידאולוגיה שבבסיס הביקורת של ה'היסטוריונים החדשים': "בסופו של דבר הביקורת הרדיקלית איננה מיועדת לשנות את 'שדה הכוח' בתוך החברה הישראלית פנימה, לשנות את הערכים או את כללי ההתנהגות הנהוגים בה. מגמתה פשוט לפרק את המסגרת הזאת. זו בדיוק משמעות התביעות שהיא מעלה, במוצהר או במובלע. השאלה שהיא מציגה איננה מה הם הערכים הראויים בחברה פוליטית יהודית ריבונית, אלא האם בכלל ראוי שתתקיים חברה כזאת".[14]

ההיסטוריון יואב גלבר ציין במבוא לספרו "קוממיות ונכבה" לזכותם של ההיסטוריונים החדשים, כי "עוררו דיון ציבורי ער, שחרג אל מעבר לגבולות האקדמיה ותרם להרחבת העניין הכללי בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה הציונית", אך עם זאת, סיכם כי "מדובר בעיקר בתופעה תקשורתית", שחוללה מהומה אך "לא הביאה פריצת דרך היסטוריוגרפית, לא בגילוי אופקים חדשים ולא במקוריות מתודולוגית".[15]

לדעת תום שגב, "תשומת הלב המרובה שקיבלו ההיסטוריונים החדשים חרגה מהמגיע להם".[16]

ההיסטוריון עזרא נשרי, באפילוג לספרו[17] "הסוס הטרויאני הבריטי במלחמת השחרור",[18] עוסק במצב המחקר על "הגורם הבריטי" במלחמה זו ומציג עיון ב"סנט אנתוני קולג' באוקספורד - הרקע המוסדי להיסטוריה החדשה שנכתבה באנגליה". נשרי טוען שסנט אנתוני קולג' הוקם ב-1950 בדרישה פוליטית, וככזה משמש "צינור" לממשלת בריטניה להצגת "היסטוריה בריטית רשמית".[19] תחת כנפי קולג' זה יצאו לאור ספרים ומאמרים בכתיבתם או עריכתם של "ההיסטוריונים החדשים" המרכזיים אבי שליים, אילן פפה ויוג'ין רוגאן, ולטענת נשרי, הללו טשטשו במכוון את מעורבות בריטניה בדחיפת הפלישות של מדינות ערב לארץ ישראל.

ספרים בולטים של "ההיסטוריונים החדשים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמחה פלפן, לידתה של ישראל: מיתוסים ומציאויות.
  • אילן פפה, בריטניה והסכסוך היהודי-ערבי.
  • בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1947-1949, (תרגום מאנגלית: ארנון מגן), מהדורה מורחבת ומתוקנת של המקור האנגלי שהופיע ב-1987, תל אביב : הוצאת עם עובד, תשנ"א 1991.
  • אבי שליים, קנוניה מעבר לירדן: המלך עבדאללה, התנועה הציונית וחלוקת פלסטין.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ B. Morris, The new historiography: Israel confronts it’s past, Tikkun 3/6 (1988), pp.19-23,99-102.
  2. ^ 1 2 בני מוריס, תיקון טעות, מבוא, עמ' 11–12.
  3. ^ פרופ' דן מכמן, מכסחי הציונות עיקרי השקפת העולם של הזרם ה"פוסט-ציוני" בחברה הישראלית העכשווית, בתוך: הנ"ל (עורך), "פוסט ציונות" ושואה, הפולמוס הציבורי הישראלי בנושא ה'פוסט-ציונות' בשנים 1993–1996 ומקומה של סוגיית השואה בו, 1997.
  4. ^ אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, פוליטיקה וזיכרון קולקטיבי – הוויכוח על־אודות "ההיסטוריונים החדשים", עמ' 20.
  5. ^ אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, הערות, הערה 2, עמ' 329.
  6. ^ בני מוריס, תיקון טעות, מבוא, עמ' 13.
  7. ^ בני מוריס, תיקון טעות, מבוא, עמ' 14.
  8. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, מבוא, עמ' 13.
  9. ^ תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 9–10.
  10. ^ תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 104.
  11. ^ 1 2 3 תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 109.
  12. ^ אפרים קארש, פיברוק ההיסטוריה הישראלית: "ההיסטוריונים החדשים", תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999, עמ' 28.
  13. ^ אבי בקרשובה של ההיסטוריה, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2009
  14. ^ 'לאומיות, היסטוריוגרפיה ורוויזיה היסטורית'
  15. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, מבוא, עמ' 14.
  16. ^ תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 113.
  17. ^ על בסיס העבודה לקבלת תואר דוקטור מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב בהנחיית הפרופסור טוביה פרילינג: מהלכי משרד החוץ של הלייבור הבריטי כנגד הקמת מדינה יהודית בת-קיימא, וכגורם חשאי ומכריע בהמרצת פלישות ערביות לארץ-ישראל בשנת-1948 (דצמבר 1946 עד יולי 1948)
  18. ^ עזרא נשרי, הסוס הטרויאני הבריטי במלחמת השחרור הישראלית, אפילוג, 2019
  19. ^ סספורטס, עיון בהיסטוריוגרפיה המזרח תיכונית הקאנונית של אלי כדורי, 2013, עבודה לתואר דוקטור. בחלק הראשון בפרק V במרוכז, ובהמשך לאורך העבודה: Hinsley. British Intelligence, 1986, viii