יואל ברנד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: מקבל את הטיעונים של ברנד עצמו ללא ביקורת, אין מקורות שניוניים ושלישוניים, וכולל גם פרכות שנחשפו מזמן ("מה אעשה עם מיליון יהודים" המיוחס ללורד מוין).
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
יואל ברנד
Yoel Brandt1961.jpg
יואל ברנד, 1961
לידה 25 באפריל 1906
נאסוד, טרנסילבניה
פטירה 13 ביולי 1964 (בגיל 58)
ישראל
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
ידוע בשל הסכם סחורה תמורת דם
בת זוג האנזי ברנד
שותף רודולף קסטנר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יואל ברנד (25 באפריל 1906 - 13 ביולי 1964) היה יהודי-הונגרי, איש מפתח בניסיונות להצלת יהדות הונגריה במהלך השואה מגירוש למחנה ההשמדה אושוויץ, במשא ומתן שכונה "סחורה תמורת דם".

בשנת 1942 הצטרף ברנד לוועדת העזרה וההצלה בבודפשט, קבוצה קטנה שפעלה להצלת פליטים יהודיים שברחו להונגריה מאירופה הכבושה בידי הנאצים, לפני שזו נכבשה על ידי גרמניה הנאצית במרץ 1944.

מעט לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה, נחקר ברנד על ידי קצין האס אס, אדולף אייכמן, שהציע לו לתווך בין האס אס לכוחות הברית. אייכמן אמר לברנד שהוא מוכן לשחרר עד מיליון יהודים הונגרים, שהיו מיועדים להגיע לאושוויץ, אם בעלות הברית יספקו לגרמניה עשרת אלפים משאיות ואספקה גדולה של סבון, תה וקפה. המשא ומתן לא נשא פרי.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנד נולד בשנת 1906 בנאסוד(Naszód) שבטרנסילבניה (כיום רומניה). בשנת 1910 עבר עם משפחתו לארפורט שבגרמניה, שם גדל והתחנך. ברנד היה קומוניסט ועבד בקומינטרן בתפקיד ימאי ובתפקידים כלליים במדינות רבות כגון הפיליפינים, יפן, סין ודרום אמריקה. כשחזר לגרמניה עלה מעמדו בקרב הקומוניסטים. מעמדו הוביל למעצרו באירועי שריפת הרייכסטאג בשנת 1933. ברנד שוחרר מהמעצר בשנת 1934, עזב את גרמניה ועבר להונגריה והתיישב בבודפשט, בה עבד בחברת טלפונים, הפך לציוני, היה חבר הנשיאות של קרן היסוד, היה חבר בהנהגת "איחוד פועלי ציון" ונמנה עם המשרד הארצישראלי. בנוסף, הצטרף לצעירי מפא"י.

בשנת 1935, התחתן עם חברה בתנועה הציונית בבודפשט, האנזי הרטמן, בעלת מפעל לכפפות, גרביים וסוודרים. ביולי 1941, נתפסה אחותה של האנזי וגורשה לאוקראינה בגירוש מרוכז מהונגריה של יהודים שלא הצליחו להוכיח שיש להם אזרחות הונגרית. בין 14,000 ל-16,000 מהמגורשים נורו על ידי האס אס ב-27 באוגוסט וב-28 באוגוסט 1941. ברנד שילם ליוזף קראם, סוכן ריגול הונגרי, כדי להציל את אחותה של האנזי. מקרה זה היה תחילת מעורבתו של ברנד בהברחת פליטים יהודיים מפולין ומסלובקיה לחלקים הבטוחים שבהונגריה.

כשמצב היהודים באירופה התערער, צירף ברנד למאמצי ההצלה שלו את ישראל קסטנר, עורך דין ציוני ועיתונאי במחוז קלוז', ואת שמואל שפרינגמן, יהודי פולני ציוני בעל חנות תכשיטים, שהפך לגזבר הוועדה.

בתחילת שנת 1943 הצטרף לקבוצה אוטו קומוי. קומוי, מהנדס הונגרי, קצין לשעבר, בוגר מלחמה שכיהן כיושב-ראש הפדרציה הציונית בהונגריה שבבודפשט. הצטרפותו של קומוי הביאה לקבוצה את האמינות לה נזקקה. הוא הפך ליושב ראש הקבוצה וכך נוצרה ועדת העזרה וההצלה בבודפשט שכללה כעת את קומוי, קסטנר, יואל והאנזי ברנד, שאנדור אופנבך, אנדריאס ביס, ד"ר משה (מיקלוש) שווייגר (בר צבי), משה קראוס ואויגן פרנקל (שני האחרונים ציונים ואורתודוקסים) וארנו סילאדי (חבר השומר הצעיר). על פי עדותו של ברנד במשפט אייכמן, עד כיבוש הונגריה בידי הגרמנים עזרה ועדת העזרה וההצלה ל-22,000-25,000 יהודים מהשטחים שהיו בשליטת הנאצים להגיע להונגריה, על ידי אספקת תעודות מזויפות, מגורים, ביגוד וכסף.

סחורה תמורת דם[עריכת קוד מקור | עריכה]

יואל ברנד, 1944

המפגש עם אייכמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום ראשון, 19 במרץ 1944, פלשה גרמניה להונגריה ללא התנגדות. ברנד הוחבא אצל יוזף וינינגר, שליח של האבווהר גרמני, שקיבל כסף מברנד בתמורה למתן מידע על הפליטים היהודיים. ברנד עצמו שילם בין 8,000 ל-20,000 דולר בשביל מקום מסתור.

על פי עדותו של ברנד במשפט אייכמן, וינינגר קישר בינו לבין אדולף אייכמן באפריל 1944. ברנד נלקח לבית מלון בו התקיימה הפגישה, בה נכח גם קורט בכר - קצין אס אס ונציג של היינריך הימלר.

על פי העדות, אמר אייכמן לברנד: "היודע אתה מי אני? אני הממונה על המבצע ("Aktion"). באירופה, בפולין, בצ'כוסלובקיה, אוסטריה המבצע הושלם, ועכשיו הגיע תורה של הונגריה". אייכמן הוסיף כי בחן את ברנד כאיש הג'וינט והסוכנות היהודית, וקבע כי הוא "מסוגל לפעול":

הוא אמר כי קרא לי כדי להציע לי עסקה, כי הוא נכון למכור לי מיליון יהודים, ״סחורה תמורת דם, דם תמורת סחורה״. זו היתה אמרתו אז. הוא שאל אותי ותוך כדי כך פלט פליטת פה, שמהדהדת באוזני עד היום הזה׃ ״מה אתם רוצים (להציל)? – נשים כשרות ללדת, גברים כשרים לייצור״ – כך הוא אמר – "לייצור" (erzeugungsfähig) ולא ״להפרייה״ (zeugungsfähig) – ״ילדים, קשישים? דַבֵּר!" [...] "ובכן מה אתה מעדיף, סחורה או דם?" מה יותר ממיליון לא יכול היה לתת לי, לפי דבריו, אולי מאוחר יותר.

עדות יואל ברנד במשפט אייכמן, כרך 2, עמוד 850

ברנד אמר לאייכמן שהוא אינו מוסמך לקבל החלטה זו, ושאל היכן ישיג לו תמורה, כשכל ציוד היהודים הוחרם על ידי הגרמנים. אייכמן השיב כי הוא אינו מעוניין בכסף או בסחורה הונגרית אלא בסחורת חוץ, והציע לנסוע לחו"ל ולדון ישירות עם "אנשיו". בפגישת המשך הודיע לברנד כי הוא מעוניין במשאיות, מיליון יהודים עבור 10,000 משאיות, וכי המשאיות חייבות להיות חדשות, מאובזרות ומצוידות להפעלה בחורף. ברנד הוסיף בעדותו כי אייכמן הציע "להשיב טובה תחת טובה" אם המשאיות יוטענו במצרכים, קפה, תה, שוקולד וסבון.

אייכמן הציע לברנד כמקדמה לשחרר 100,000 יהודים. הוא אמר לברנד: "תיקח אותם מאיפה שאתה רוצה, הונגריה, אושוויץ, סלובקיה - מאיפה שאתה רוצה ואיזה שאתה רוצה". ברנד נשאל איפה הוא מעוניין לבצע את ההסכם והוא בחר באיסטנבול. ברנד שאל מי נותן לו ביטחונות שהיהודים באמת ישוחררו, ולכך ענה אייכמן כי אם יחזור עם תשובה חיובית, הוא יפוצץ את מתקני אושוויץ ויעביר 100,000 יהודים תמורת 1000 המשאיות הראשונות.

על הצעתו של אייכמן העיד ברנד במשפט קסטנר:"כשעזבתי את המבנה, הרגשתי כמו משוגע, מה אנחנו נעשה עם ההצעה המפלצתית הזאת? ... אני הכרתי את הגרמנים והשקרים האכזריים שלהם היטב, אבל המחשבה על 100 אלף יהודים בתור מקדמה עינתה את מוחי, לא הייתה לי שום זכות לחשוב על שום דבר מעבר לזה". ברנד האמין שאם יחזור מאיסטנבול עם הבטחה בלבד, יינצלו לפחות 100 אלף יהודים.

ברנד נפגש עם אייכמן שוב, הפגישה האחרונה ביניהם התקיימה ב-15 במאי 1944. אייכמן אמר לברנד שהמשלוחים לאושוויץ עומדים להתחיל - כפי שאכן קרה - אבל היהודים לא ייהרגו כל עוד השיחות מתקיימות. אייכמן אף הציע לפוצץ את אושוויץ ולשחרר בהתחלה "עשרה, עשרים, חמישים אלף יהודים", כל עוד יקבל מאיסטנבול הסכמה עקרונית להצעה שלו.

המפגש עם הסוכנות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום לאחר המפגש האחרון עם אייכמן, קיבל ברנד גיבוי מלא מהיודנראט ההונגרי, ונסע עם שותף, בנדי גרוס, יהודי הונגרי שהתנצר, (שמו ההונגרי: אנדור גרוז או אנדריי גיאורגי),[1] ואשר על פי היסטוריונים רבים היה סוכן כפול, שריגל עבור הגרמנים, ההונגרים, הבריטים ואף האמריקאים, ונסע תחת כיסוי של מנהל חברת הובלות הונגרית שנוסע למשא ומתן עם שלטונות טורקיה לגבי הסכם הובלות. ברנד יצא ב-15 במאי 1944 עם הרמן קרומיי לווינה. גרוס עזב את בודפשט יומיים לאחר מכן.

בווינה קיבל ברנד דרכון גרמני עם השם אויגן באנד, הוא שלח מברק לסוכנות היהודית באיסטנבול (אז נקראה קונסטנטינופול) להודיע שהוא מגיע. תחילה טס לסופיה ומשם לאיסטנבול, במטוס שנועד לדיפלומטים גרמנים, והגיע ב-19 במאי. במברק שקיבל חזרה נאמר לו שחיים יפגוש אותו באיסטנבול. ברנד התרגש מאוד כיוון שחשב שמדובר בחיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, אבל הכוונה הייתה לחיים ברלס, יושב ראש קבוצה של שליחים ציונים מאיסטנבול.

בהגיעו לאיסטנבול, גילה ברנד שלא רק שאף אחד לא חיכה לו בנמל התעופה, אלא שהוא גם עלול להיעצר ולהיות מגורש וחשב שהסוכנות בגדה בו. בפועל, כשנחת, חיים ברלס עדיין ניסה להשיג לו ויזת כניסה לאיסטנבול. בעיה נוספת הייתה שבדרכון שמו היה אויגן באנד, מה שלא היה ידוע לחיים ברלס. בסופו של דבר בנדי גרוס, שהיה מקושר מאוד, עשה מספר טלפונים והשיג לברנד אישור כניסה לאיסטנבול.

ברנד התעצבן מאוד על התקרית הזאת והגיע נרגש לפגישה עם הנציגים היהודים. הוא אמר להם:

"חברים, אתם מבינים מה כרוך בכך? אנחנו צריכים לבצע משא ומתן, עם מי אני יכול לשאת? יש לכם את הכוח לבצע הסכמים? 12 אלף יהודים מגורשים מדי יום, זה 500 כל שעה, הם צריכים למות כי אין פה אף אחד שיכול לבצע? אני רוצה לשלוח מברק מחר כדי שיהיה הסכם מאובטח, אתם מבינים במה זה כרוך, חברים?"

הנציגים היהודים אמרו לברנד שמשה שרת, יושב ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית ונציג התנועה הציונית מול המנדט הבריטי, יגיע לאיסטנבול לפגוש אותו, דבר שגרם לברנד לקוות שהעניינים מתנהלים בצורה רצינית. הוא סיפר להם על אושוויץ (כנראה מדיווחו של רודולף ורבה) ועל דרישתו לבטל את תאי הגזים. מאוחר יותר אמר ברנד שהם לא ירדו לסוף דעתו, "הם כנראה לא ראו את המוות יום יום, כמונו בבודפשט".

הסוכנות נתנה לברנד דף לכתוב עליו את עיקרי ההסכם שהוא מעוניין בו ושיוסכם על ידי אייכמן. המסמך הבטיח לגרמנים 4,000 דולר על כל 1,000 יהודים שישוחררו לארץ ישראל ומיליון פרנק שווייצרי על כל 1,000 יהודים שישוחררו לספרד. בנוסף בעלות הברית יעניקו ציוד ליהודים במחנות הריכוז ויעניקו לגרמנים ציוד ואספקה. ברנד שלח מסמך זה לאייכמן, בתקווה שלפחות הגירושים לאושוויץ יפסקו זמנית.

המעצר על ידי המודיעין הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מספר ימים באיסטנבול, היה ברור לברנד שמשה שרת לא יגיע, והויזה הבריטית של ברנד עמדה לפקוע. ברנד נשאל אם הוא מעוניין להגיע לחלב שנמצאת על גבול סוריה-טורקיה ושם יוכל לפגוש את שרת. ברנד הסתייג כיוון שהיה זה שטח שנשלט על ידי הבריטים והוא פחד שהם יעכבו את התוכניות שלו ויחקרו אותו. בסופו של דבר הוא הסכים ועלה על רכבת מלווה בשני חברי הסוכנות היהודית.

ברכבת, ברנד היה עוד יותר מתוח, כיוון שניגשו אליו אנשים מברית הציונים הרוויזיוניסטים של זאב ז'בוטינסקי ומאגודת ישראל. הם אמרו לו שהבריטים מתכוונים לעצור אותו בחלב, "הבריטים הם לא בני ברית שלנו בנושא הזה", אמרו לו האנשים והזהירו אותו שהוא לא יורשה לחזור אם ימשיך את המסע שלו.

בעדותו אמר ברנד שהוא נבהל מאוד כשהוא שמע דברים אלה, כיוון שלא לחזור לבודפשט, משמעותו כישלון במשימה וסיכון חיי בני משפחתו ומליון יהודים הונגרים. ברכבת הובטח לו על ידי אחד ממלוויו מהסוכנות שלא ייעצר בחאלב והוא קיווה שזה יקרה. ברנד אמר: "לא יכולתי להאמין שאנגליה, המדינה האירופית היחידה שהמשיכה להילחם (בגרמנים), אותה אנגליה, אשר הערכנו כלוחמת למען החופש, תרצה להקריב אותנו, העניים והחלשים ביותר".

ב-7 ביוני 1944, ברנד הגיע לחאלב ונחטף מיד לג'יפ צבאי על ידי אנשי המודיעין הבריטי.

מידע מהעסקה הנרקמת בין ברנד לאייכמן דלף ללונדון ולוושינגטון. הקבינט לענייני פליטים בלונדון, שכלל את האחראי לקהילה הזרה מטעם הממשלה, אנתוני אידן, ואת אוליבר סטנלי, מזכיר המדינה, דן בהסכם "סחורה תמורת דם" והחליט להתנגד להסכם זה. אם ההצעה הייתה מגיעה ישירות מהאס אס זאת הייתה סחטנות, ואף אחד לא היה שוקל לתת ציוד לחיזוק האויב, אך כיוון שהיה פה ניסיון להציל את היהודים, הוחלט לדון על כך כדי לא לקבל ביקורת פנימית בבריטניה.

אי חזרתו של ברנד לבודפשט תוך שבועיים, כפי שנקבע עם אייכמן, הוערכה כאסון על ידי חברים בוועדת העזרה וההצלה בבודפשט. אייכמן תבע מהם לדעת האם הסכם דם תמורת משאיות הוסכם בבריטניה. ב-9 ביוני אמר להם אייכמן: "אם אני לא מקבל תשובה חיובית תוך שלושה ימים, אני מפעיל את מחנה הריכוז באושוויץ".

המפגש עם משה שרת ושביתת הרעב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנד העיד שהוא נלקח לווילה ערבית, בה היו קצינים רמי דרג בריטים, וב-11 ביוני הוא נפגש עם משה שרת, אתו דיבר לאורך כל היום בשתי פגישות של שש שעות כל פגישה. שרת רשם ביומנו: "אני חייב להסתכל בספקנות קטנה על דבריו (של ברנד): 'בבקשה תאמין לי, הם הרגו שישה מיליון יהודים, נשארו רק שני מיליון חיים'".

לאחר הפגישה השנייה, שרת דיבר עם הקצינים הבריטים, חזר לברנד ואמר לו: "יואל היקר, אני צריך להגיד לך משהו מר כעת", הוא אמר לברנד לנסוע דרומה, לא לבודפשט, כי כך הבריטים דורשים. ברנד החל לצעוק עליו: "אתה יודע מה אתה עושה? זה פשוט רצח! זה רצח המוני. אם אני לא אחזור, האנשים הטובים שלנו יישחטו! אשתי! אמא שלי! הילדים שלי יהיו הראשונים! ... אני בא לכאן תחת דגל הפסקת האש. הבאתי לך מסר, אתה יכול להסכים איתו או לסרב לו, אבל אין לך שום זכות להחזיק את השליח".

למרות מחאתו, ברנד נלקח לקהיר, שם נחקר על ידי הבריטים בין 10 ל-12 שעות ביום. ביום העשירי, ברנד החל לשבות רעב, וכתב מכתב לסוכנות היהודית: "ידוע לי כעת שאויב של העם שלנו מחזיק אותי ולא מתכוון לשחרר אותי בעתיד הקרוב. החלטתי להתחיל שביתת רעב שוב ואעשה את מירב היכולת כדי לפרוץ את הכידון אשר שומר עלי". ביום ה-17 קיבל ברנד פתק, מאיש הסוכנות היהודית שהיה איתו בחאלב, שהמליץ לו לא להיות קשה.

ברנד העיד כי לורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, וחבר קרוב של ראש הממשלה, וינסטון צ'רצ'יל, חקר אותו, לורד מוין אמר לו: "מה אני אעשה עם מיליון יהודים? איפה אני אשים אותם?".[2] ב-6 בנובמבר 1944, אליהו בית צורי ואליהו חכים מהלח"י התנקשו בלורד מוין.

במהלך שיחות עם משה שרת, ב-6 ביולי 1944, אנתוני אידן הביע "סימפטיה עמוקה" כלפי היהודים, אך הוא אמר כי הוא צריך לעבוד בתיאום עם האמריקאים והסובייטים, שלא יכלו לשאת ולתת עם האויב.

הדליפה לתקשורת וסיום ההצעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המודיעין הבריטי הדליף מידע ממשימתו של ברנד לתקשורת. ב-19 ביולי 1944, רדיו BBC פרסם סיפור אשר שני נציגים מהממשלה ההונגרית הגיעו לטורקיה והציעו שכל היהודים שעדיין בהונגריה יורשו לעזוב לבריטניה ואמריקה תספק כמות מסוימת של תרופות ומשלוח כולל משאיות ותקבל הבטחה שבציוד לא ישתמשו במערכה המערב אירופית. הצעה זאת, שכונתה על ידי ה-BBC "סחטנות הומניטרית", הייתה ניסיון גס לפצל את בעלות הברית (על פי ה-BBC), ובדיווח הוסיפו שלא ברור מה התוכניות של השלטונות הגרמנים והונגרים. לאחר שידור זה, יואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ הגרמני, ביקש לדעת האם זה נכון. לאחר פרסום זה, יצא לאור פרסום נוסף על ידי הטיימס הלונדוני אשר כינה את הסיפור כ"אחד הנתעבים" ביותר שהמלחמה סיפקה.

ההדלפות חיסלו את כל מה שנשאר מהיוזמה, אף על פי שהגירוש ההמוני של יהודי הונגריה הופסק כבר על ידי הממשלה ההונגרית ב-7 ביולי.

הבריטים שיחררו את ברנד באוקטובר 1944 אבל אסרו עליו לנסוע להונגריה, ואילצו אותו לנסוע לארץ ישראל. בארץ ישראל ניסה ברנד ליצור קשר עם חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ויצמן הגיב למכתבו של ברנד כשכתב לו שהוא מוזמן לתאם עמו פגישה מול המזכיר שלו. לטענת ברנד הפגישה לא התקיימה מעולם.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבודפשט, הוועדה חיכתה לחזרתו של ברנד ולחדשות מבעלות הברית. הוועדה לא באמת האמינה שבעלות הברית יסכימו לתת הטבות לנאצים, אבל היא קיוותה שתהיינה מחוות אשר יעכבו את הנאצים עד להגעת הצבא האדום. כשלונו של ברנד להגיע לבודפשט הוביל את אנשי הוועדה לדכדוך כתוצאה מחוסר הדאגה כלפי יהודי הונגריה.

הטעות של הוועדה (ואף של אייכמן) הייתה שהיא אימצה אמונה טוטאלית כלפי הכוח היהודי. הוועדה האמינה שמנהיגי היהודים יוכלו לעבור באופן חופשי בעולם בזמן המלחמה ולשכנע את בעלות הברית לעשות מה שצריך בשביל להציל את יהודי הונגריה. הם האמינו ברצון הטוב של בעלות הברית, למרות שבעלות הברית התעסקו במערכה בנורמנדי ולא היה סביר שייענו ליוזמה שתסייע לגרמנים בזמן מלחמה.

ב-27 במאי 1944 האנזי ברנד נעצרה ועונתה, אך לא היה כל מידע לגבי בעלה.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שברנד שוחרר מהמעצר הבריטי, הוא הצטרף ללח"י. המשימה באיסטנבול יצרה סדק בינו לבין אשתו.

ברנד נפטר מהתקף לב ב-13 ביולי 1964, בעת שנפש בגרמניה לאחר עדותו במשפטו של הרמן קרומיי.[3] הוא נטמן בבית העלמין נחלת יצחק והותיר אחריו את רעייתו ושני ילדים. בשנת 1965 כתב המחזאי הגרמני היינר קיפהארט (Heinar Kipphardt) הצגה בשם "סיפור יואל ברנד". לפני כן יצר המחזאי סרט טלוויזיה בנושא. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה 2017 הוענק לו "אות המציל היהודי" מטעם המרכז העולמי של בני ברית.[4]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יואל ברנד, בשליחות נידונים למוות, הוצאת עיינות, תל אביב תשי"ז
  • יואל והאנזי ברנד, השטן והנפש, הוצאת לדורי, 1960

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יואל ברנד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]