פוסטמודרניזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף פוסט-מודרניזם)
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
דוגמה לעיצוב של "קבוצת ממפיס (אנ')". בהשפעת הפוסטמודרניזם, צמח סגנון האדריכלות הפוסטמודרנית, פירוקו של מושג ה-"אמת" גם באדריכלות אפשר עיצוב אקלקטי, צבעוני, הומוריסטי ומצועצע.

פוסטמודרניזם הוא מונח מקובל בקרב חוקרים והוגים רבים לציון מגמות פילוסופיות, חברתיות ותרבותיות רחבות שהחלו בשנות ה-60 של המאה ה-20.[1] בבסיס התפיסה הפוסטמודרנית ישנה ביקורת על התקופה המודרנית, על ערכיה ועל המודרניזם. הפוסטמודרניזם קורא תיגר על האידאולוגיות הגדולות שאפיינו את תחילת המאה ה-20,[1] במקום "סיפור העל" שאפיין את התקופה המודרנית לפיו האנושות כולה מתקדמת אל עתיד טוב יותר, מציע הפוסטמודרניזם מבט חלופי של נרטיבים, סיפורים אישיים, שנקודת מבטם סובייקטיבית.[2] הרעיונות הפוסטמודרניים ספגו התנגדויות באקדמיה ובשיח הציבורי, אך מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 זוכה הרעיון הפוסטמודרני להכרה הולכת וגוברת, בעיקר באקדמיה.[3]

התפיסה הפוסטמודרנית מפרקת את המושגים המוחלטים של המודרניות.[4] בין השאר, הפוסטמודרניזם חותר תחת יכולתו של המדע לגלות את האמת, מפורר מוסדות סמכותיים וחברתיים, מערער על מושג האובייקטיביות, מייחס משמעות רבה לשפה ולטקסט, תוהה על קיומן של "תרבות גבוהה" ו־"תרבות נמוכה", מדגיש את הסגנון על פני התוכן, מעלה אי בהירות בנוגע לזמן ומרחב ועוד.[5] השפעתו של הפוסטמודרניזם רחבה והשלכתו ניכרת באדריכלות, באומנות, בהיסטוריה, במדע, בסוציולוגיה ובתחומים רבים נוספים.

הרעיון הפוסטמודרני כולל בתוכו הנחה או אמירה על תקופה היסטורית חדשה, הבאה לאחר המודרניות (נקראת לעיתים "פוסטמודרניות", "התקופה הפוסטמודרנית" או "העידן הפוסטמודרני"), על תפיסה תאורטית חדשה או שיח חברתי חדש של העולם החברתי (הנקרא לעיתים "שיח פוסטמודרני") ועל מוצרי תרבות ומוצרי צריכה חדשים. אולם הפוסטמודרניזם אינו יריעה אחת וישנו שוני בין ההוגים הפוסטמודרניים, כמו כן, הרעיון הפוסטמודרני אינו מייצג תאוריה שלמה ומהודקת, אלא מכלול רעיונות, הקשורים למסגרת שיח כללית מאוד בתחומי דעת שונים במדעי החברה ובמדעי הרוח.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית, יש להבחין בין התקופה הפוסטמודרנית שהיא התקופה ההיסטורית העוקבת לתקופה המודרנית ובין המונח "פוסטמודרניזם" שמתאר תנועה רעיונית ותרבותית,[2] על אף החלקים החופפים בין שני המושגים. כרונולוגית, את תחילת תקופת הפוסטמודרניזם מקובל לציין בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20,[1] אולם ניצנים מן ההגות הפוסטמודרנית הופיעו עוד קודם בכתביהם של פילוסופים שונים. יש למשל שיראו את ראשון הפוסטמודרניסטים בעמנואל קאנט שעיקר פעילותו הייתה בשלהי המאה ה-18 וטען שיש להפריד בין האובייקט עצמו לדרך בה אנו חווים אותו בחושינו. אחרים יראו בפרידריך ניטשה את הפוסטמודרניסט הראשון או כמבשר הפוסטמודרניזם,[6] כשעוד בסוף המאה ה-19 העלה ביקורת כלפי החשיבה המודרנית, למשל כשראה במדע סוג של פעילות פרימיטיבית שלא שונה במהותה ממנהגי המאגיה והדת,[א] ולטענתו, החברה הרגה את האל, אך היא לא נפטרה ממנו, אלא הפנימה את אותו.

גם בראשית המאה ה-20 היו הוגים שעסקו בהיבטים שונים של הסוגיות שיהיו במרכז המחשבה הפוסטמודרנית, ביניהם ניתן למנות את הפילוסופים הגרמנים הוסרל והיידגר עם הפילוסופיה הפנומנולוגית שבבסיסה הדגש על התודעה של האדם כשהוא חווה את העולם, את ולודוויג ויטגנשטיין עם הפילוסופיה של השפה ואת דה סוסיר שהניח את היסודות לבלשנות המודרנית, אלו, אף על פי שהיו מודרניסטים בחשיבתם - יצרו את הבסיס לתפיסה הפוסטמודרנית. דמויות משמעותיות נוספות, צרפתיות כולן, היו המבקר וחוקר הספרות רולאן בארת, הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן והפילוסוף ז'ורז בטאיי.

כאמור, תחילת הפוסטמודרניזם מיוחסת לראשית שנות ה־60, בעיקר באזור צרפת. בשנות השישים והשבעים למשל, פעלו פילוסופים צרפתים פוסט-סטרוקטורליסטים חשובים כמו מישל פוקו ועמנואל לוינס. ז'אק דרידה, אבי זרם הדקונסטרוקציה, החל גם הוא לפרסם את כתביו בנושא גם באותה התקופה. ניתן למנות בין ההוגים הפוסטמודרניסטים החשובים את ז'אן פרנסואה ליוטר, שהמושג "פוסטמודרניזם" מופיע בצורה ברורה ומודעת בספרו "המצב הפוסטמודרני" (1979)[7], וכן הוגים כז'אן בודריאר, ז'יל דלז ופליקס גואטרי. תאורטיקנים של התקשורת כמו החוקר הקנדי מרשל מקלוהן תרמו גם הם את תרומתם לשיח הפוסטמודרני, כמו גם חוקר הספרות וההוגה האמריקאי הנאו-מרקסיסטי, פרדריק ג'יימסון, אשר עוסק רבות בפילוסופיה פוסטמודרנית, אם כי מנקודת מבט ביקורתית.

בנוסף לכל זאת, במחצית השנייה של המאה ה-20 התפשטו המחשבה הפוסטמודרנית ועקרונותיה מהשיח הפילוסופי וההגותי לעבר תחומים נוספים ומגוונים. בעולם האקדמי, ניתן לציין כדוגמה את עליית הזרם "ההיסטוריציזם החדש" שקרא תיגר על ההיסטוריציזם המסורתי, בתחומי האומנויות החלו תופעות כאדריכלות פוסטמודרנית, ספרות פוסטמודרנית, וכך גם בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה.[8] בשלב מסוים החלה לצמוח גם אתיקה פוסטמודרנית מותאמת לערכים ולהגות הפוסטמודרניים.[9]

עקרונות הפוסטמודרניזם (השיח הפוסטמודרני)[עריכת קוד מקור | עריכה]

העמדה הפוסטמודרנית במהותה כופרת ביצירתן של הגדרות מוחלטות ואובייקטיביות, ועל כן מתוך כך עולה הקושי להגדיר את עקרונות הפוסטמודרניזם עצמו.[10] אולם, ניתן בכל זאת לתאר אפיון משותף לרעיונות העולים בשיח הפוסטמודרני, כמו דרך ההשוואה בין התפיסה המודרנית והביקורת הפוסטמודרנית עליה. כך לדוגמה עושה הפילוסוף וההיסטוריון עדי אופיר כשבמאמר בו הוא מפרט תשעה אפיונים של הפוסטמודרניזם הוא מדגיש את הקשר בין שתי התפיסות:

אני מבקש לשרטט דיוקן פילוסופי של עמדה תרבותית פוסטמודרנית. אעשה זאת בסדרת אפיונים של הבדל בין עמדה מודרניסטית לפוסטמודרניסטית, שיאשרו את היזקקותו הקבועה של הפוסטמודרני למודרני.[11]

עם כן, ההגות הפוסטמודרנית טומנת בחובה ביקורת קשה על עקרונות המודרניזם ועל מערך הנחות יסוד (כמעט אקסיומטיות) אשר נמצאות בבסיסו. התודעה המודרנית החלה להתגבש עוד במאות ה־17 וה־18, במעבר בין ימי הביניים והרנסאנס. ההתקדמות הטכנולוגית המואצת, עליית הנאורות ותהפוכות חברתיות כמו המהפכה הצרפתית הביאו את החשיבה המודרניסטית לצדד בדבר בסיס אוניברסלי, רציונלי וא־היסטורי של החברה האנושית, כלומר, המודרניזם קידש את תבונת האדם והרציונליות האנושית וטען, בהתאם לעליית הנאורות, על גאולתו של המין האנושי כולו ושחרורו, זאת כשתנועת ההיסטוריה היא למעשה התקדמות ושחרור התודעה.[12] החשיבה הפוסטמודרנית נוטה לתפיסה רלטיוויסטית, אי־רציונלית וניהיליסטית של המציאות האנושית. היא מעלה על נס את עקרון ריבוי הקולות ודוחה את המטא-נראטיבים.

ביקורת על תפיסות מודרניסטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת על תפיסת הקדמה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגניקה היא דוגמה בה נעשה שימוש במדע כדי להצדיק תורות גזעניות ודילול אוכלוסייה. שימוש מנוגד לתפיסה המודרניסטית הרואה במדע ככלי לשחרור האדם.

אירועי המאה ה-20, ובראשם השואה ומלחמות העולם, ערערו את יסודות התפיסה שהאנושות בהכרח מתקדמת בכל המובנים, הן טכנולוגיים והן מוסריים. בשם "רציונליות" ו־"מדעיות", מושגים חשובים בתפיסה המודרנית, נעשו עוולות קשות ורחבות היקף, ועל כן טוענים הפוסטמודרניים כי יש להתייחס למושגים אלו בחשדנות. השיח הפוסטמודרני מבקר את רעיון הקדמה המערבית ודוחה את המוסכמה המודרנית לפיה האנושות תמיד נעה קדימה. החשיבה הפוסטמודרנית מבקרת באופן קיצוני את פרויקט עידן הנאורות ואת המטאפיזיקה, שכוללת באופן ספציפי טקסטים מכוננים של פילוסופים כאפלטון, רוסו והוסרל, אך גם טקסטים מסוג אחר, כולל ספרות.[דרוש מקור]

בפועל, רוב ההוגים המרכזיים הנמנים עם הזרם הפוסטמודרני, ביקרו אמנם את הנאורות והמודרנה, אך הודו כי לא ניתן לעשות זאת אלא מתוך ועל גבי ההבנות שיצרה המודרנה. בדרך זו, טוען למשל מישל פוקו, שהפוסטמודרניזם הוא הפניית הביקורת שכוננה את המודרניזם כלפי המודרניות עצמה.[13] בכך, נבדלת הביקורת הפוסטמודרנית מביקורת מוקדמת יותר של המודרניזם דוגמת זו הרומנטית (למשל בעבודתו המוקדמת של ניטשה) המבקשת לחזור לאידיליה פרה־מודרנית.[6]

זרם הדקונסטרוקציה, המזוהה עם החשיבה הפוסטמודרנית, מעלה ביקורת על עצם דרך החשיבה המערבית, זאת כשהוא מבקש לחשוף את מבני הכוח הקיימים בתוך הידע ומזהה במסורת הפילוסופיה המערבית מה שמכונה "מטאפיזיקה של נוכחות"[14] (הידועה גם כ־"לוגוצנטריות"), כלומר ערעור האמונה שניתן על ידי ה־"לוגוס", על ידי שימוש בשפה והיגיון, לייצג משמעות שלמה, קיימת ונוכחת של דבר מה.[15]

קץ האידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה המודרנית הביאה לעלייתן של אידאולוגיות רחבות, מוחלטות וטוטליות, אשר בבסיסן הייתה המחשבה שיש ביכולתו של האדם לארגן את המציאות וליצור עולם אוטופי,[16] אידאולוגיות מעין אלו היו למשל המרקסיזם או הנאציזם, ולהגשמתן קמו בראשית המאה ה־20 משטרים פוליטיים דיקטטוריים, המכונים משטרים טוטליטריים.[17] תקופת האידאולוגיות הגדולות הייתה אירוע טראומתי עבור האנושות[18] כשבמהלכה פרצו שתי מלחמות עולם ומיליונים של בני אדם עונו או קיפחו את חייהם ברצח והשמדה. ההשלכות הקשות של הליכה טוטלית אחר רעיון מסוים הביאו לרתיעה מרעיון האידאולוגיה כולו.[19][20] הסכנות שעלולות להתפתח מתוך הליכה אחר אמונה מסוימת והניסיון להגשימה הביאו את האדם המערבי לפיתוח חשש עמוק מפני תופעות דומות ולמניע פסיכולוגי מכונן של המחשבה הפוסטמודרנית.[2] המונח עצמו, "קץ האידאולוגיה",[21] הוא כותרת ספרו של הסוציולוג דניאל בל משנות ה־60, בו מתאר כיצד זנח המערב את האידאולוגיות הגדולות.[22][23][24]

הפטיש והמגל, סמל קומוניסטי. הקומוניזם הוא דוגמה לאידאולוגיה הנושאת עמה אמת מוחלטת אך יישומה כשל וגרם למותם של מיליונים.

התמוטטות האידאולוגיות הישנות מותירה את האדם הבודד ללא כלים מוסריים ואידאולוגיים על מנת לנסח את השינוי אותו הוא מבקש לממש בעולמו, וללא הכוחות לבצעם. קץ האידאולוגיה הוא בראש ובראשונה ניתוק בין החיים הפרטיים לבין חיי הכלל. במונחים של מחשבה שלאחר מות האידאולוגיה, הפרט נתפס כאדם בודד, העומד עם מכריו ומעגליו המצומצמים כנגד "המערכת", הגדולה והבלתי ניתנת להשפעה.[ב][25] על פי רוב, נוטים החוקרים להצביע על טראומה מהמשטרים הדמוקרטיים והטוטליטריים כאחת.[דרוש מקור]

שיח של יחסיות ולא של אמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנערות מהאמת המוחלטת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך תולדות הפילוסופיה המערבית נערך הדיון עד כמה יש באפשרותנו להכיר את המציאות ולדעת על קיומה של אמת אובייקטיבית ומוחלטת (תורת ההכרה). בנושא זה, החשיבה הפוסטמודרנית מתנערת מן האמת המוחלטת ומפנה את תשומת הלב אל הרלטיביזם. בבסיס הרעיון הרלטיביסטי (בתרגום: "יחסי") עומדת ההשקפה שהפילוסופיה איננה יכולה לשקף את הקיים במציאות ולמעשה אמיתות של דבר תהיה תלויה בתפיסה, נסיבות וערכים משתנים.[ג] משמעות האמת היחסית היא שאין כל נקודת שיפוט תקיפה אפריורית, כלומר אין עובדה או בסיס במציאות שעליהם ניתן לומר בוודאות מוחלטת שהם נכונים. משום כך, אם מאמין אדם באמת מסוימת אין לו את הבסיס לשאוף שאותה אמת תהיה תקיפה בצורה כלשהי על אדם אחר. רעיון זה טוען כי על כל אדם למצוא מכלול אמונות התקפות אך ורק לדידו, וכי לא ניתן להשליך כלל מוסרי כלשהו על פרט אחר.

פוסט-קולוניאליזם, פלורליזם וריבוי קולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה לאימפריאליזם (כרזה צרפתית על כיבוש מדגסקר). המעצמות האירופיות כבשו שטחי ענק ברחבי הגלובוס ושלטו במיליונים של בני אדם מתוך אמונה על עליונותו של האדם המערבי.

במהלך התקופה המודרנית, במקביל להתקדמות הטכנולוגית המואצת, החלו המעצמות באירופה המערבית במסע לגילוי שאר חלקי העולם, זאת תוך כיבושם של השטחים החדשים והעצומים שנמצאו. התהליך, המכונה אימפריאליזם, כלל השתלטות ונישול של האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה הכובשת, לעיתים תוך מסע של דיכוי, רצח המוני ומחיקת התרבות המקומית (קולוניאליזם). לאימפריאליזם ניתן צידוק אידאולוגי על פיו ישנה עליונות לאדם הלבן, ולמעשה, הקולוניאליזציה מאפשרת את ההתפשטות המבורכת של התרבות המערבית האירופית.[ד][26]

התפתחות רעיון האמת היחסית ליווה את שקיעת האימפריאליזם עת פרצו ברחבי העולם מאבקים לעצמאות מהשלטון הקולוניאליסטי. במקביל, סביב שנות ה־70, החל הפוסט-קולוניאליזם לצבור תאוצה, הוגים שונים החלו לבקר את המסורת הקולוניאלית, את האמונות שבבסיסה ואת השלכות מעשיה. זרם זה, שהעלה את התפיסה כי דווקא בשל עליונותו הטכנולוגית והארגונית הביא "האדם הלבן" למלחמות שמד.[דרוש מקור] הביקורת הפוסט-קולוניאליסטית הצביעה על הנטייה של האדם המערבי לאתנוצנטריות, כלומר, תפיסת תרבות המערב כמועדפת על פני תרבויות אחרות, תוך מבט גזעני וסטריאוטיפי עליהן.[27][28]

באופן זה, כתחליף לרעיון ההגמוני המודרניסטי המערבי הוצב ערכי הסובלנות, הרב-תרבותיות והפלורליזם ככאלו המקיימים את אורח המחשבה הפוסטמודרני, בשל הגישה ההטרוגנית שבבסיסם.[29] דפוס מחשבה זה הוא תאורטי בלבד, שכן בפועל, העימותים בין בני האדם לא חדלו, מה גם שהוא פרדוקסלי משום שהסובלניים, בסופו של דבר, נלחמים בפנאטים, עם זאת, דפוס מחשבה זה מבטא את קוד המחשבה הכללי של הרוח הפוסטמודרנית.[דרוש מקור]

שלילה של הסבר מאחד וכללי של המציאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנערות מסיפורי העל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מהשלכות המושג "קץ האידאולוגיה" היא התנערות ההוגים הפוסטמודרניים מסיפורי העל.[30] השיח הפוסטמודרני מצביע על כך שהמודרנה ביקשה למצוא הסברים כוללניים לכאוס הסובב אותנו. תפיסה זו הביאה הוגים רבים לייצר תאוריות-על או פרדיגמות אשר באמצעותן ניתן להבין את המציאות. הפוסטמודרניסטים דוחים את הניסיון הזה ומביעים חוסר אמון ב־"סיפורי-העל" (מטא-נרטיבים) של המודרניסטים. הגישה הפוסטמודרנית רואה את ריבוי הקולות, את הרב-גוניות ואת הסתירות שבמציאות האנושית, בשל כך היא מנסה להימנע מהכפפה אדנותית וכוחנית של תאוריות מסוימות על חברות אחרות, חלשות יותר, באצטלת טענות נוסח קאנט בדבר האנושיות האוניברסלית הכוללת כל אדם באשר הוא אדם. מכאן, הפוסטמודרניזם מוותר על מבט פאן-אנושי ומעדיף פתרון מקומי ויחסי נטול יומרות מסוכנות להצלת העולם.[דרושה הבהרה]

דחיית הרצף ההיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשיבה הפוסטמודרנית דוחה את הרעיון המודרני בדבר תהליך היסטורי רציף, כוללני ורציונלי או בדבר מגמה היסטורית אחת או תאוריה כוללנית המשתמשת בשפה של סיבה ותוצאה. פוסטמודרניסטים רבים טוענים שבידינו טקסטים על העבר, וכל מה שנותר לעשות זה להפיק טקסטים נוספים על אותם טקסטים.[דרוש מקור] התוצאה היא ערבוב של רעיונות מבלי אפשרות להגיע לאמת היסטורית. אחד העוגנים המרכזיים לחשיבה זו הוא רעיון הדקונסטרוקציה, שתואר לראשונה על ידי הפילסוף ז'אק דרידה.[30]

מות הסובייקט המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושג מרכזי לאורך הפילוסופיה המודרנית הוא הסובייקט, ששורשיו בהגותו של הפילוסוף רנה דקראט[31] וניתן על פי הפילוסופיה המודרנית לתארו כישות שהיא בעלת חוויה והוויה,[32] ישות חושבת, הפוכה לעולם הדומם שמחוץ להכרתה.[33] התפיסה הפוסטמודרנית מערערת על החלוקה החדה (האופיינית לחשיבה המודרנית) בין הסובייקט ובין מה שסביבו ומבקשת לטשטש את ההבדלים.[33] על כן, סוגיית עליית הסובייקט המודרני מצויה בבסיס הביקורת הפוסט מודרנית,[34] וקיבלה ביטוי מרכזי הן בחקירתו של מישל פוקו על המצאת הסובייקט,[35] ועל כמיהתו להיעלמותו של מושג זה,[36] והן בכתיבתו של רולאן בארת על מות המחבר, כאשר הוא מבקש להתייחס לטקסט ללא קשר ישיר לאדם שחיבר אותו.[36]

החברה בעידן הפוסטמודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיצד נראית חברה על פי ההשקפה הפוסטמודרנית? שאלה זו מכילה בתוכה סוגיות טכניות ומעשיות בתחומים רבים. לדוגמה, ההתנערות מהאמת המוחלטת היא גם שלילה של ערכים או תרבות "נכונים" ועלייתו של הדיון מה נכון ללמד את התלמידים בבתי הספר. הוגים פוסטמודרניים מתארים את החברה הפוסטמודרנית, ובדרך כלל[ה] מציירים מציאות קודרת ונטולת תקווה. הפוסטמודרניזם מערער את הרציונליזם המערבי, וכך למעשה גם מערער את היסודות הפילוסופיים של הממסד המדעי. הגות פוסטמודרנית רבה מבררת ומפרקת יחסים שונים כמו ידע וכוח, מציאות ודימוי, אליטיסטי ועממי, צורה ותוכן ועוד ועל ידי כך גם מנתחת ומשפיעה על החברה הפוסטמודרנית.

מאפייני החברה הפוסטמודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניהיליזם, אינדיווידואליזם, ייאוש וניכור[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שעיקר יצירתו הייתה טרום התקופה הפוסטמודרנית מהווה צ'ארלי צ'פלין דוגמה לייצוג של החברה המודרנית, הקפיטליסטית, המנוכרת והאטומה. בתמונה, פריים מהסרט "זמנים מודרניים" (1936)

ההגות הפוסטמודרנית מחברת פעמים רבות בין השינויים הכלכליים, החברתיים והתקשורתיים שעברה החברה המודרנית והרעיונות הרלטיביים והספקניים של הפוסטמודרניים. חברת ההמונים של התקופה הפוסטמודרנית מתוארת פעמים רבות כצינית, מנוכרת, אטומה ואדישה.[ו][37] פירוקם של המבנים החברתיים והאנושיים המאפשרים תחושות של שייכות ויציבות, משאירים את האדם הבודד תלוש ומנותק,[38] והמציאות בה הוא חי הופכת לסתמית וחסרת משמעות.[39] על אף שלכאורה האדם בעידן הפוסטמודרני הגיע לחירות מוחלטת לאחר שהשתחרר מכבלים חברתיים, כמו דת או אידאולוגיה, הוא נותר במצב של חרדה מהעצמאות הגדולה שזכה לה פתאום. הפילוסוף ז'אן פול סארטר היטיב לנסח זאת:

האדם נידון לחופשי: נידון מכיוון שהוא לא ברא את עצמו; וחופשי, בכל זאת, מכיוון שמרגע שהוא הושלך לעולם הוא אחראי לכל מעשיו[40]

מאפיין מקביל של החברה המודרנית הוא הניהיליזם, זאת משום שהתפיסה הניהליסטית שוללת את אמתותם של ערכים, אמונות ואת קיומם של המוסדות המסורתיים.[41] בבסיס הניהיליזם ישנו העיקרון שאין אמת אובייקטיבית, ומשום כך אין מטרה או כיוון יחידים ליקום, בוודאי לא הגעה למימוש או לגאולה כלשהם. רעיונות ניהיליסטיים היו קיימים עוד לפני העידן הפוסטמודרני (ניטשה לדוגמה), אך השלילה הפוסטמודרנית המוחלטת של ערכים אוניברסליים וההתנערות מסיפורי העל מדגישים את התפיסה הניהיליסטית בבסיס הרעיון הפוסטמודרני, שמשאיר את האדם היחיד בבדידותו.

באופן זה, תשומת הלב הציבורית מתמקדת יותר ויותר בפרט ובצרכיו על פני האינטרסים החברתיים, תוך דגש על פילוסופיה אינדיבידואליסטית. ההיסטוריון כריסטופר לאש תיאר בספרו "תרבות הנרקיסיזם" (1979)[42] תופעה תרבותית חברתית בה גוברת ההתמקדות הציבורית עד כדי פולחן הפרט והנאותיו.[43][44][45][46]

טשטוש הבחנות היררכיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרם הפופ ארט, שצמח החל משנות ה־50, ביקש בין השאר להצביע על היחסים שבין האומנות הנחשבת "גבוהה" ובין התרבות הפופולרית. בתמונה, יצירה של האומן ג'יימס גיל (אנ').

ההגות הפוסטמודרנית נוטה לקרוא תיגר על ההיררכיה החברתית ועל החלוקה הדיכוטומית האופיינית למודרניזם.[1] אובדן האמונה בערכים אוניברסליים משותפים או בתפיסות עולם מוחלטות הביא בהכרח לתפיסה שיש נקודות מבט רבות ושונות ללא עדיפות בין אחת לשנייה.[47] השיח הפוסטמודרני המבקש לחשוף את מוקדי הכוח החל מערער את מוקדי הסמכות האנושיים תוך התמקדות בשיח פוסט-סטרוקטורוליסטי המדבר על דיכוי והכפפה, ובמילים פשוטות יותר, מתפתחת הטענה שתבניות המחשבה ותפיסות העולם שלנו אינן הדרך בה גילינו את העולם אלא תוצר של תהליך הבנייה חברתי שאין אנו מודעים אליו, הפילוסוף לואי אלתוסר מדגים זאת על התיאטרון:

הפילוסופיה והתיאטרון מוגדרים מיסודם על ידי הפוליטיקה, ואף על פי כן הם עושים כל מאמץ למחוק את הקביעה הזאת, להכחיש את הקביעה הזאת, להעמיד פנים כי הם חומקים מן הפוליטיקה. בלב הפילוסופיה ובלב התיאטרון, לעולם הפוליטיקה מדברת;[48]

באופן זה, מתפרקות ההגדרות המודרניות על האמת, הנכון, המוסרי, הראוי וכדומה. היציבות של המחשבה ההגמונית המערבית באשר לדיון מהו העיקר ומהו הטפל הזדעזעה, וקולות חדשים החלו קוראים להפנות את הזרקור אל מה שנחשב כ־"אחר", כשוליים.[49] התופעה בולטת במיוחד בעולם האומנות, שנטה לבצע חלוקה בין "גבוה" ו־"נמוך", בספרו משנת 1979, La Distinction: Critique sociale du jugement[50], מפרט ומנתח הסוציולוג פייר בורדייה את הקשר בין תרבות הנחשבת גבוהה לבין השתייכות למעמד חברתי מסוים (הון תרבותי), בהגותו הוא מרחיב היריעה בטענה שהיררכיה החברתית, בכל תחום ותחום, הוא למעשה הבנייה ומשחקי כוחות (שדה, הביטוס).[51]

פקפוק באובייקטיביות המדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה מעניינת לערעורו של סמכות המדע בציבור היא מודל כדור הארץ השטוח, תיאוריית קשר שתחילתה מאמצע המאה ה־20. על אף הוודאות המדעית באשר להיותו של כדור הארץ עגול, טיעונים פסאודו-מדעיים, האשמות קונספירטיביות ושימוש רחב במדיה חברתית אפשרו התפשטות של התיאוריה אל אלפי מאמינים.

על אף שכיום מידע אמין ומקצועי נגיש לכל אדם מבכל תקופה היסטורית אחרת, מתפתחת תופעה בה האמון בממסד המדעי פוחת[52] ואילו תפיסות פסאודו-מדעיות ואנטי-מדעיות[53] צוברות קהל.[ז] ניתן לקשר זאת אל ירידת קרנה של הסמכות הקורית באופן כללי בזמן הפוסטמודרני, כשבנוסף, עליית הרשתות החברתיות והשימוש הגובר באינטרנט מקשים על היכולת להבדיל בין מידע נכון לבין מידע כזב.[54] ערעור האמת הפוסטמודרני, יחד עם גישות שרואות במדע חלק ממערך חברתי של שליטה וכוח מפחיתים את אמינותו ואת תפיסת האובייקטיביות לגביו.[55] גם האסטרונום האמריקאי, קרל סייגן, בספרו "עולם רדוף שדים: המדע כנר בעלטה" (1997)[56] מצביע על כוחותיו המצטברים של הפסאודו-מדע בסוף המאה ה־20.

בשנת 1962 פרסם ההיסטוריון והפילוסוף תומאס קון את ספרו "המבנה של מהפכות מדעיות",[57] שם העלה ספקות על הרציונליות המדעית ועל האובייקטיביות של הידע המדעי.[58] קון מתאר את התהליך המדעי כתהליך מחזורי, ומשתמש במונח "פרדיגמה" לשם כך. הפרדיגמה היא רעיון חדש ומהפכני המאפשר לעולם המדעי הסתכלות מגובשת וכוללת על העולם, והמחקר המדעי נעשה תחת תפיסה זאת. בשלב מסוים, יורדת קרנה של הפרדיגמה הנוכחית, בשל סתירות רבות וגוברות בין הפרדיגמה לבין הניסויים שמבצעים המדענים, זהו שלב "משבר" אשר לאחריו יקום רעיון חדש ויהיה לפרדיגמה החדשה.[58]

עולם של "היפר מציאות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סימולאקרה
דוגמה לסימולאקרה: רחבה ממבנה המתחם "די סיטי" בעיר מעלה אדומים שעיצובה הוא הרכב של דימויים וייצוגים חוזרים ומוכרים, העתקים לאובייקט מקורי שאינו קיים במציאות. שכפולם של ההעתקים שוב ושוב זהו ה־"היפר מציאות".

ז'אן בודריאר תיאר בספרו "סימולקרות וסימולציה" (1981)[59] כיצד תרבות הצריכה וטכנולוגיות המדיה החדשות בעולם הפוסט תעשייתי החליפו את המציאות ומשמעויותיה בסימנים ובסמלים (סימולאקרות) המחקים את המציאות עד להיווצרותה של מציאות חדשה, אותה הוא מכנה "היפר מציאות".[60] ז'אן בודריאר משתמש במושג "סימולאקרה" כדי לתאר את המציאות כתחליף לעולם שאיננו קיים - כהעתק ללא מקור. מושג זה הודגם בסרט "המטריקס" בו בני האדם חיים בתוך תוכנת מחשב ללא ידיעה על העולם המציאותי.

תהליכים חברתיים רלוונטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקפיטליזם המאוחר והגלובליזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא במקרה ניתנת תשומת לב רבה בהגות הפוסטמודרנית על שלב הקפיטליזם המאוחר,[ח] מונח שנטבע בתחילת המאה ה־20 על ידי הכלכלן הגרמני ורנר זומבארט וצבר תאוצה עם התרגום לאנגלית של הספר "קפיטליזם מאוחר" (1975)[61] מאת הכלכלן ארנסט מנדל. השיטה הקפיטליסטית, שהחלה לפרוח יחד עם המהפכה התעשייתית באמצע המאה ה־18, הושתתה על יסודות של ליברליזם[62] וראיית האדם כאינדיבידואל רציונלי, הטענה היא שאם ניתן לשוק לפעול על פי כוחות של היצע וביקוש, יצמחו בהתאם הייצור, המסחר והרווחה הכלכלית של כלל הציבור[63] - "עושר שמייצר יותר עושר". הביקורת הנוקבת על הדומיננטיות של הקפיטליזם, ועל התבססות החברה הבורגנית בעקבותיו, נשמעה לרוב מכיוונם של חוגים נאו-מרקסיסטיים.

שלב הקפיטליזם המאוחר, שתחילתו מתוארכת לאמצע המאה ה־20,[64] מתואר במאמרו של חוקר הספרות וההוגה פרדריק ג'יימסון: "פוסטמודרניזם: ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר" (1984).[ט][65] על פי ג'יימסון, הפוסטמודרניזם הוא למעשה איגוד המרכיבים התרבותיים של עידן הקפיטליזם המאוחר: הכלכלה בתקופה זו היא גלובאליסטית, השוק הוא רב-לאומי, הגבולות הטריטוריאליים מאבדים כך את משמעותם והסחורות הנמכרות מאבדות את השיוך המקומי.[66][67][63] הגאוגרף דייוויד הארווי הצביע על "דחיסת המרחב והזמן" משום שכל העת מתקיימות ברחבי העולם פעילויות כלכליות-תרבותיות שמשפיעות אחת על השנייה באותו הרגע בזכות אמצעי התקשורת המודרניים.[68] היבט נוסף של התופעה הוא עלייתם של התאגידים הרב-לאומיים, שבהם הן השליטה והן הייצור אינם מרוכזים יותר במדינה אחת, ומיקומם תלוי בשורת הרווח של החברה.

אם בתחילה התעסק הקפיטליזם הקלאסי בייצור הסחורה הרי שהקפיטליזם המאוחר מתעסק דווקא בצריכה.[66] במובן זה הסחורה הנמכרת לצרכנים היא "דימוי" ולאו דווקא מוצר ממשי, דוגמה לכך הוא המותג,[69] שפעמים רבות איננו קונים אותו בשל ערכו הפיזי אלא בשל הדימוי התרבותי שלו.[64] בדומה לכך, העיסוק הדומיננטי הוא דווקא במראה ופחות בתוכן, הפרסום מקבל לשם כך תפקיד משמעותי בכדי לשכנע את הצרכנים לקנות את המוצר, גם אם אינם זקוקים לו. השיח על המשמעות החברתית-תרבותית של הקפיטליזם המאוחר והשלכותיו הוא רחב יריעה, כדוגמאות נוספות ניתן לציין את הסוציולוג גי דבור שדיבר על החברה כ־"חברת הראווה",[70] על אחרים שהשתמשו בביטוי "תרבות הצריכה"[71][72] או על תיאוריות שהדגישו את הפן הרגשי בכלכלה הקפיטליסטית על פני הצד הרציונלי.[64][73]

החברה הפוסט־תעשייתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חברה פוסט-תעשייתית

מונח שזכה לפופולריות בעקבות ספרו של הסוציולוג האמריקאי דניאל בל משנת 1974, The Coming of Post Post Industrial Society.[74] זהו שלב ההתפתחות של החברה בו מגזר השירותים מייצר יותר עושר מאשר מגזר התעשייה. הגדרה אחרת, אך דומה במאפייניה לחברה הפוסט-תעשייתית, היא המונח חברת המידע משום שזאת חברה בה הבעלות על ידע מקנה עוצמה, כוח והשפעה.[75][76] בניגוד לתקופה הקודמת, בה הסחורות היו בעיקר תוצרים של ייצור תעשייתי, בעידן הפוסט-תעשייתי מתרחב המסחר במוצרים "מופשטים" כמו מידע ודימוי.[77] בשל עלייתו של ערך הידע, התמקצעות בנושא מסוים[י] הופכת לבעלת ערך ומשמעותית בייצוב מעמדו החברתי של אותו מומחה בתחום,[78] והוא נקרא מקצוען.[79][80] החברה הפוסט־תעשייתית היא חברת שפע, מונח שהגה הכלכלן ג'ון קנת גלבריית ומהווה כותרת ספרו משנת 1958,[81] בחברה כזאת ניתן דגש על הצריכה של המוצר, ולא על הייצור, בחברה כזאת, מונעים הצרכנים לקנייה של מוצרים שאינם מוצרי צריכה בסיסיים, מוצרי מותרות. במקביל, ככל שטכנולוגיה חדשה, רובוטית ואוטומטית מאפשרת החלפה של עבודת בן האנוש, מתווסף לו זמן לפעילויות פנאי וכך ליצירתה של "תרבות פנאי".

החברה הפוסט תעשייתית היא תוצר של ההתפתחויות טכנולוגיות, שאפשרו בתורן גם ביסוס של תרבות חברתית חדשה.[82] במהלך המאה ה־20 התרחשו בהליכי הייצור תמורות משמעותיות, לדוגמה, הפילוסוף אנטוניו גרמשי מייחס חשיבות לפיתוח שיטת הסרט הנע על ידי התעשיין הנרי פורד בתחילת המאה־20, [י"א] מה שכונה על ידו "פורדיזם". גרמשי הצביע על הניתוק בין הפועל או היוצר לבין המוצר כולו, דוגמה להמחשה היא תהליך ייצור של נעליים, אם בתקופות קודמות היה נתון תהליך הייצור מתחילתו ועד סופו בידי הסנדלר הרי שפס הייצור החדש מורכב מעובדים רבים, חסרי מומחיות, המבצעים שוב ושוב את אותה המשימה וכך מתאפשר הייצור התעשייתי ההמוני רחב ההיקף. תהליך זה למעשה מחליש את כוחו של העובד, אך מחזק את מעמדם וכוחם של בעלי ההון ובעלי הידע.[83][84]

שגשוגן של טכנולוגיות תקשורת חדשות, ובראשן האינטרנט, שינה לחלוטין את הדרך בה בני האדם מתקשרים וצורכים מידע,[85] ואף הניע תהליכים חברתיים נוספים. הקלות לתקשר בין חלקי העולם אפשרה את המעבר של פסי הייצור ממדינות המערב אל מדינות העולם השלישי, בעלות כוח עבודה זול, מהלך נוסף אשר חיזק את שרשרת הניהול ומגזר השירותים בשל הניתוק בין תהליך הייצור, שכבר אינו כרוך במיקום גיאוגרפי, לבין הבעלות על ההון. באופן זה, ניתן להביט על תהליכים חברתיים אשר החלו במחצית המאה ה־20 והמשיכו אל תוך המאה ה־21 כמו: ההגירה מהכפרים אל הערים, הגלובליזציה הנרחבת, הפרטות נרחבות והתרחבות הפערים המעמדיים.

"העידן החדש"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העידן החדש

העידן החדש, או בשמו האחר ניו-אייג', גם הוא תופעה פוסטמודרניסטית.[86] השימוש במושג "עידן חדש" החל בארצות הברית בשנות השמונים של המאה העשרים על ידי התקשורת האמריקאית וכוונתו היא לתרבות חדשה בעלת מגוון רחב של תורות ואמונות רוחניות או דתיות, שהתפתחה בעולם המערבי ומתאפיינות באי-התבססות על מחקר מדעי שיטתי, ועוסקות בעיקר בגישות אקלקטיות לחקירה רוחנית ולאורח חיים אלטרנטיבי, בדגש על חיבור גוף ונפש.

פוליטיקה של פוסט אמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוליטיקה של פוסט-אמת
לקראת משאל העם הבריטי על היציאה מהאיחוד האירופי, נערך קמפיין בו נאמרו עובדות שקריות באופן מכוון והצהרתי, כמו בשלט המופיע בתמונה. מאפיין לתופעת פוליטיקה של פוסט-אמת.

הטיית האמת לצרכים פוליטיים אינה דבר חדש והייתה קיימת גם טרום העידן הפוסטמודרני,[87] אולם הייחוד של הפוסטמודרניזם, בשונה מתקופות קודמות, הוא ערעור קיומה של האמת עצמה, וקריסת האמון כלפי אלו שתפקידם "לספר" את האמת, כמו אנשי המקצוע.[88] הדגש שניתן בתפיסה הפוסטמודרניסטית על נקודת המבט הסובייקטיבית, פרץ את הדרך לתפיסה שלא ניתן לדבר כלל על אמת אובייקטיבית מבוססת עובדות משום שתמיד תהיה מידה של פרשנות אישית, באופן זה, עומד המדע תחת סימן שאלה על יכולתו לבצע מחקר אובייקטיבי.[88][89][90] במובן זה, הבחירה בין שתי עובדות גם היא תהליך סובייקטיבי, ושיקול הדעת יהיה נקודת המבט האישית ולאו דווקא בסיס עובדתי.[88]

תהליך התרחבות הפוסט-אמת קשור להתקדמות הטכנולוגית והתקשורתית של תחילת המאה ה־21, עלייתו של האינטרנט ופריחת הרשתות החברתיות אפשרה לכל אדם להיות יוצר תוכן, ואפשרה לכל אחד לבחור לקבל מידע מכמויות עתק של מקורות שונים.[91] המונח פוסט אמת ("Post-Truth") נקשר לתהליך הפוליטי כשחלק ניכר מהשיח הציבורי מבוסס על פנייה אל הרגש ועל דעות אישיות, במקום שהאמת והעובדות יעצבו את דעת הקהל, ובלי להתייחס באופן קונקרטי לפרטיה של המדיניות הציבורית. בדרך זאת פורחת בעידן הפוסטמודרני תופעת הפצת הפייק-ניוז אשר לרוב משלבת פנייה אל הרגש יחד עם הפצה רחבת היקף ברשתות החברתיות.[92][93]

מקומה של התקשורת בחברה הפוסטמודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הנושאים העיקריים בחקר העולם הפוסטמודרני הוא ביקורת על התרבות המערבית. על ציר אחד, תרבות הצריכה הביאה ליצירה של קשת מוצרים רחבה אל הבית הסטנדרטי. על ציר שני, החברה הפוסטמודרנית מאופיינת בטכנולוגיות תקשורתיות עשירות בעלות תפוצה רחבה, ושוק תקשורתי הולך וגדל.

פרסום ומיתוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפגש בין שני הצירים, תרבות הצריכה והתפתחות התקשורת, יצר את עולם הפרסום והמיתוג, כתופעה חסרת תקדים. בהשוואה לכלכלה של העידן המודרני, בעידן הפוסטמודרני משקל רב ביותר לפרסום ולמיתוג ובתאגידים הגדולים (קוקה-קולה, נייקי ועוד), עיקר התשומות הושקעו במיתוג, ולא בייצור עצמו. תופעה זו יצרה, כתוצר לוואי של מנגנוני השווקים, עומס רב של מידע פרסומי, בעיקר בדמות סיסמאות קליטות ותמונות המושכות את העין. מלבד העומס הרב, הפך עולם הפרסום גורמים רבים, כגון רשויות השידור, עולם הספורט, חנויות, עיתונות, מוסדות ציבוריים ועוד, לתלויים בתקציבים הזורמים מהפרסום. גורם זה, בשילוב עם תחרותיות הולכת וגוברת בשוק תקשורתי גדל, יצרו את הצורך בפופולריות מידית, בכל מחיר אפשרי. ירידת משקלה של המדינה וחוסר היכולת התודעתית של הפרט להשפיע על החברה, הפכו תהליכים אלו לבלתי מבוקרים על ידי מרבית הפרטים.

בידור ופופולריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת השוק התקשורתי, נוצרה תרבות אמנותית המתבססת על פופולריות וסיפוק מיידי, שהפכה למדד העיקרי להצלחתן של יצירות ותוכניות. הדוגמה המובהקת ביותר היא תעשיית הקולנוע של הוליווד, אשר מהווה סמל לקולנוע פופולרי במכוון. תחומים נוספים הם מוזיקה פופולרית, תוכניות טלוויזיה אופנתיות, ועוד. תופעה זו, שעיקרה התפתחות מואצת של עולם הבידור, הביאה ליצירה של עולם מושגים אוטונומי המבוסס על גיבורי תרבות ופולחני תרבות, הלקוחים מעולם הקולנוע, האופנה וכו', על חשבון גיבורים לאומיים, יצירות מופת קלאסיות וכו'. ערכי התרבות החדשה שנוצרה מבוססים על עולם הזוהר והפרסום, כשמודל הגיבור בו הושתת על שחקן קולנוע, זמר, להקה וכו', בעלי פרסום עולמי ועושר. במיוחד בלט העולם ההוליוודי, שסימל את עולם הפרסום הנוצץ. מלבד האמנות, מקובל להאמין כי גם העיתונות, הכתובה והמשודרת, הפכה את שאיפתה לסיפוק מיידי של צורך בבידור, ושמה את הפופולריות בראש סדר העדיפויות. גם עבור העיתונות, נוצר עולם מושגים מלאכותי, המבוסס על תקשורת סלקטיבית המעוניינת בסיפוק מיידי של סקרנות הצרכנים. כך, לדוגמה, עימותים ממושכים בין עמים (רואנדה, סרביה, אלבניה ועוד), אינם מוזכרים כלל מלבד קטעי תוקפנות ממוקדים שזכו לסקירה תקשורתית נרחבת למשך זמן קצר ובלא העמקה. דוגמה נוספת היא החלפת עימותים פוליטיים בין זרמים אידאולוגיים של שמאל וימין, לעימות אישי בין מועמדים ראשיים, שאופיים האישי הפך למגדיר העיקרי של שיקולי ההצבעה.

תרבות הצריכה, בשילוב עם התפתחות התקשורת, הפרסום והמיתוג, הפכו את עיצוב התרבות לנובע מצורכי פופולריות של ארגונים כלכליים. השליטה התרבותית למטרות רווח של עולם התקשורת, המיתוג והצריכה, הפכה את האוכלוסייה למושא פסיבי לעיצוב נפשי מתמיד, בעיקר באופן לא-מודע. נוצרו תהליכים שונים של פגיעה נפשית בצרכן התרבות המשובשת, במובן הפשוט של העמסת המוח האנושי במגוון מניפולציות ומצבים בלתי אפשריים מבחינה קוגניטיבית. תהליכים אלו זכו לשם זיהום נפשי, על משקל זיהום הסביבה שנוצר על ידי מפעלים כתוצר לוואי של פעילותם. זיהום נפשי כולל, בין היתר, רעש, הפצצת מסרים, הגברת העוצמה והתדירות של הפחד והמין בתקשורת, שטיפת מוח בלתי-מודעת (במובנה הגס), עליית סף הרגש, עומס מידע תלוש מהמציאות ועוד. (ראו: שיבוש תרבות).

התרבות הפוסטמודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדריכלות פוסטמודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אדריכלות פוסט-מודרנית

חלוצי תנועת הפוסטמודרניזם הם האדריכלים מייקל גרייבס, צ'ארלס הרברט מור ורוברט ונטורי. האדריכלות הפוסטמודרנית מייצגת עושר ושפע, מושרשת ברעיונות בתרבות המערבית, עונה לצורכי המקום אפילו במחיר ביטול הצורה הטהורה והנקייה של המבנה, דוגלת ב"פחות הוא משעמם" (Less is a Bore) בניגוד לרעיון המודרני "פחות זה יותר" (Less is More), אדריכלות כוללנית ומרובת סגנונות, מסחרית ואקלקטית.

אומנות פוסטמודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת על הפוסטמודרניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפוסטמודרניזם עומד בפני ביקורת חריפה הן במישור הפילוסופי-מדעי והן במישור המוסרי-ערכי.

במישור הפילוסופי-מדעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורת העיקרית על הפוסטמודרניזם ושלילת האמת היא שהיא פוגעת במחקר המדעי המתיימר לגלות את האמת על המציאות, ופותחת פתח לשרלטנות מדעית המתבססת על להטוטים לשוניים וניסיון לרצות את הקוראים/מאזינים. המבקרים מונים את הטיעונים הבאים כנגד המדע הפוסטמודרני:

  • בהיעדר אמת אובייקטיבית מוחלטת אין משמעות ל"נכון" או "לא נכון" ואם הכול יחסי והכל תלוי-שפה, אין משמעות לעובדות וכל תעלול לשוני קביל.
  • למרות נטייה לדחות את הנרטיבים הגדולים, התאוריה הפוסטמודרנית לעיתים מנוסחת בצורה של תאוריה גדולה, למשל במקרה של ג'יימסון[דרושה הבהרה] והגרסה שלו למרקסיזם.
  • המודרניסטים רואים בתאוריות הפוסטמודרניות שיח שאינו ניתן להפרכה, וככזה הוא אינו מדעי. המודרניסטים פועלים מתוך מחשבה שקיימת מציאות ושניתן לומר משהו אמיתי עליה. הפוסטמודרניזם דוחה רעיון זה.
  • השיח הפוסטמודרני הוא תאוריה אידאולוגית ולא מדע.
  • הפוסטמודרניזם אינו מגביל עצמו לרטוריקה המאופקת של איש המדע המודרני אלא מלהטט במילים וברעיונות ומשתמש בהפרזות מילוליות.
  • הרעיונות הפוסטמודרניים עמומים ומופשטים ולכן בלתי ניתנים להבנה. לעיתים משמעויות מושגיות משתנות לאורך העבודות הפוסטמודרניות מבלי שהקוראים יוכלו להבחין בכך.

פרשת סוקל, בה פיזיקאי בשם אלן סוקל כתב מאמר מדעי מלא שטויות בסגנון פוסטמודרני שזכה לפרסום בכתב עת מדעי התומך באידאולוגיה הפוסטמודרנית, ממחישה את הביקורת על המדע הפוסטמודרני, שבשם דחיית עקרון האמת, מקבל כל שטות ללא בדיקה כל עוד ניסוחיה מתאימים לאידאולוגיה של הגוף המבקר את המאמר. עקב פרסום זה התחוללה שערורייה רבתי באקדמיה, סביב השאלה מדוע פורסם המאמר מלכתחילה, ומה אומר פרסום המאמר על אמות המידה של כתבי האקדמיה של ימינו. סוקל עצמו הכריז במפורש שמטרת המאמר הייתה להדגים את הטיפשות שבפוסטמודרניזם ואת הניוון המחשבתי שהוא גורם לאקדמיה.

פרשה חמורה יותר של מדע פוסטמודרני נמצאת בתחום ההיסטוריה והיא עבודת התזה של תדי כ"ץ שטענה שחטיבת אלכסנדרוני ביצעה טבח בתושבי הכפר טנטורה במלחמת העצמאות. מרכיבים עקרוניים בהערכת המחקר של כ"ץ נגעו לכך שהוא בחר לשלב בעבודה גם טכניקה חדשה של ראיונות מוקלטים והיסטוריה שבעל פה (Oral History), ולקבל עמדה פוסטמודרנית מובהקת לגבי מושג האמת ההיסטורית, תוך שהוא כותב במפורש כי עבורו, כל האמיתות נכונות בעת ובעונה אחת. בסופו של דבר, בעקבות תביעה משפטית של ותיקי החטיבה כנגד כ"ץ, הוכחה התזה כשקרית ולבסוף נפסלה בידי אוניברסיטת חיפה.

במישור המוסרי-ערכי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בהיעדר אמת מוסר אובייקטיבית מוחלטת אין משמעות ל"טוב" או "רע" ואם הכול יחסי והכל תלוי-תרבות, אין משמעות לערכים וכל מעשה קביל.
  • הפוסטמודרניזם מבטל את הסובייקט ומקדם גישה אנטי-הומנית.
  • הפוסטמודרניזם, כתורה שמחייבת ודוגלת ברלטיביזם מוסרי היא גישה אנטי-מוסרית, מאחר שהיא לא שופטת ערכית אידאולוגיות ומסורות תרבותיות המנוגדות לליברליזם. כך שהפוסטמודרניזם איננו עוסק בזכויות אדם, שאלת הייצוג, מעמד ואינדיבידואליזם. מתנגדי הפוסטמודרניזם מבקשים להגן על הנורמות המודרניות כגון, רציונליות אוניברסלית של המוסר והפוליטיקה.
  • העמדה הפוסטמודרנית משקפת עמדה ניהיליסטית בעוד שהעמדה המודרניסטית, המאמינה בקיום האמת המוחלטת, מעודדת ויכוח פילוסופי ומדעי באשר למהי האמת (ואדם המאמין בקיום האמת תמיד יחפש לשמוע דעות ורעיונות חדשים, מהאפשרות שהם קרובים יותר אל האמת מקודמיהם), הפוסטמודרניזם אינו מעודד ויכוח ושיח. אדם שאינו מאמין בקיום האמת לא ינסה לברר את מהותה ולא יהיה חשוף לרעיונות חדשים, אלא יפתור באלימות ויכוחים (כי אין אמת מוחלטת, והוא מאמין ב"אמת שלו"). לכן, הפוסטמודרניזם ששואף להיות ליברלי וסובלני מהיותו מקבל את כל הדעות כאמת, בעצם אינו כזה כלל.

פוסטמודרניזם ויהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה הפוסטמודרנית, ככלל, לא מאמינה באמת אובייקטיבית, ולא תומכת באידיאלים גדולים ומטא - נרטיבים, דבר שלכאורה מעמיד אותה במצב של ניגוד ליהדות, שהיא במבט ראשוני בעלת מערכת אמיתות מסודרת.

עם זאת, באופן כללי התגובות בקרב היהדות כלפי הפוסטמודרניזם משתנה בהתאם לזרמים ולתת-זרמים בעולם היהודי, ונעות מדחייה מוחלטת בדרך כלל ועד קבלה מלאה.[94]

אחד המיצגים הבולטים של קבלה מסוימת של הפוסטמודרניזם, הוא הרב שג"ר, בספריו "כלים שבורים" ו"לוחות ושברי לוחות". גישה המבוססת על דבריו רואה את הפוסטמודרניזם כנוח יותר ליהדות ולשמרנות לעומת "התודעה המודרנית המאוחרת" שקדמה לו. לפי גישה זו, הפוסטמודרניזם מאפשר לכבד את "האמת התרבותית" מכל סוג ובכלל זה את הדת. בנוסף, בעוד "התודעה המודרנית" התעמתה עם היהדות באמצעות ערכים אוניברסליים שלעיתים מנוגדים לעקרונות דתיים (כגון שוויון), הפוסטמודרניזם מאפשר לפקפק בנכונות של אותן ערכים אוניברסליים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P La Liberte.png

פורטל היסטוריה הוא שער לחקר ההיסטוריה ומדע ההיסטוריוגרפיה. הפורטל פורש תמונה של אירועים ותהליכים היסטוריים בפרספקטיבה רחבה ומציג את המחקר המדעי העדכני והשתקפותו בערכי ויקיפדיה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוסטמודרניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוסט מודרניזם ויהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב ד"ר מיכאל אברהם, שתי עגלות וכדור פורח - על יהדות ופוסטמודרניזם, הוצאת בית אל, ה'תשס"ב.
  • גילי זיוון, דת ללא אשליה (נוכח עולם פוסט-מודרני), מסדרת יהדות ישראלית בהוצאת מכון שלום הרטמן, 2005.
  • חיים נבון, מכים שורשים: ביקורת יהודית על הפירוק הפוסטמודרני, הוצאת ידיעות אחרונות, 2018.
  • הרב יוסף קלנר, פלורליזם, פנטיזם, כלליות הוצאת מדרשת נצרים.
  • אבינועם רוזנק, גבוליות וסטייה באורתודוקסייה: פסיקה קונסרווטיבית ואורתודוקסייה פוסט-מודרנית, י' סלמון, א' רביצקי וא' פרזיגר (עורכים), אורתודוקסייה יהודית: היבטים חדשים, מאגנס, ירושלים תשס"ז, עמ' 113 - 177.
  • סמדר שרלו, מי הזיז את היהדות שלי?: יהדות, פוסטמודרניזם ורוחניות עכשווית, רסלינג, 2016.
  • הרב שג"ר, כלים שבורים - על ציונות דתית ופוסטמודרניזם, הוצאת ישיבת שיח יצחק, 2003.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו המדע העליז ובפרט סוגיית "מות האלוהים".
  2. ^ להרחבה על מרכזיות האידאולוגיה בחיי האדם ראו: צבי לם, אידאולוגיות ומחשבת החינוך, מתוך "לחץ והתנגדות בחינוך, מאמרים ושיחות", ספריית פועלים, 2000.
  3. ^ לדוגמה, הרעיון שהשפה יוצרת את המציאות ולא להפך - "משחקי שפה" על פי ליוטאר בהשראת ויטגנשטיין.
  4. ^ דוגמה ידועה הממחישה את אווירת התקופה היא השיר "מסע האדם הלבן" שחובר בשנת 1899 על ידי המשורר האנגלי רודיארד קיפלינג
  5. ^ פרדריק ג'יימסון, למשל, יוצא דופן
  6. ^ יצירות מדע בדיוני רבות מציגות באופן זה את החברה העתידית.
  7. ^ ניתן לתת כדוגמאות את ההתנגדות לתורת האבולוציה, הכחשת שינוי האקלים וההתנגדות לחיסונים.
  8. ^ באנגלית: "Late capitalism" או "Late-stage capitalism"
  9. ^ http://xroads.virginia.edu/~DRBR/JAMESON/jameson.html
  10. ^ מִקְצוֹעָנוּת (פרופסיונליזם)
  11. ^ יש לציין שגרמשי נפטר בשנת 1937, לפני התקופה הפוסט־תעשייתית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 האנציקלופדיה של הרעיונות - פוסטמודרניזם (בפילוסופיה), האנציקלופדיה של הרעיונות
  2. ^ 1 2 3 אז מה זה פוסטמודרניזם, ולמה אין מה לפחד מהחיה הזו?, lib.cet.ac.il
  3. ^ מה זה פוסט מודרניזם?, באתר אאוריקה!
  4. ^ ויליאם א' דול, השקפה פוסט-מודרנית על חינוך: מבט חדש על תכנית הלימודים, רעננה: ספרית הפועלים, 1999
  5. ^ לאפי, דן., סוגיות מפתח בתאוריית המדיה, האוניברסיטה הפתוחה, 2012, עמ' 169-170, ISBN 978-965-06-1311-2
  6. ^ 1 2 ניטשה מערער המוסכמות, אלכסון, ‏2015-12-14
  7. ^ Lyotard, Jean-François, La condition postmoderne: rapport sur le savoir, 1979, ISBN 978-2-7073-0276-2
  8. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - פוסטמודרניזם (באמנויות), האנציקלופדיה של הרעיונות
  9. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - פוסטמודרניזם (אתיקה), האנציקלופדיה של הרעיונות
  10. ^ היסטוריה נרטיבית: על גישה פוסטמודרנית לאמת היסטורית, זווית אחרת, ‏2018-03-03
  11. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרים [ מתוך הספר, עורך ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    עדי אופיר, פוסטמודרניזם: עמדה פילוסופית, 1997
  12. ^ הגל: מתודעה סופית לעצמית - וחזרה, ynet, ‏2006-10-31
  13. ^ פוקו והנאורות - התבוננות חדשה
  14. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - מטאפיזיקה של נוכחות, האנציקלופדיה של הרעיונות
  15. ^ סים, סטיוארט, דרידה וקץ ההיסטוריה, ספרית פועלים, 2002, עמ' 39-43
  16. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - אוטופיה, האנציקלופדיה של הרעיונות
  17. ^ סגל, לאה., דמוקרטיה וביקורת, מכון מופ"ת, תשס"ז 2007, עמ' 42-48, ISBN 965-7182-81-6
  18. ^ סניידר, טימותי., על הרודנות : עשרים לקחים מהמאה העשרים, הקיבוץ המאוחד, 2019, פרק אפילוג: היסטוריה וחירות
  19. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - אידאולוגיה, האנציקלופדיה של הרעיונות
  20. ^ גילי זיוון, דת ללא אשליה: נוכח עולם פוסט-מודרניסטי, מכון שלום הרטמן, 2005
  21. ^ Bell, Daniel, The end of ideology: on the exhaustion of political ideas in the fifties, 1960
  22. ^ "מת הסוציולוג דניאל בל, מחבר "קץ האידיאולוגיה"". הארץ (בעברית). בדיקה אחרונה ב-4 בספטמבר 2021. 
  23. ^ לעבוד ביום ולבלות בלילה: פרידה מדניאל בל, ynet, ‏2011-01-26
  24. ^ כן בבית ספרנו: מאמרים על חינוך פוליטי, עריכה: מיכאלי, ניר, עמ' 60, ISBN 978-965-02-0741-0
  25. ^ גדי טאוב, המרד השפוף : על תרבות צעירה בישראל, הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 150-154
  26. ^ ג'יניאו, רות, הקולוניאליזם האירופי: אידיאולוגיה, מדיניות, התנגדות, האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ב 2012, פרק מבוא: קולוניאליזם מהו?
  27. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - פוסט-קולוניאליזם, האנציקלופדיה של הרעיונות
  28. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - אוריינטליזם, האנציקלופדיה של הרעיונות
  29. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - רב-תרבותיות, האנציקלופדיה של הרעיונות
  30. ^ 1 2 סטיוארט סים, דרידה וקץ ההיסטוריה, תרגום: אריה בובר, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 2002
  31. ^ נועם ויסמן, מיהו האדם?, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2015, עמ' 28
  32. ^ שם, עמ' 13
  33. ^ 1 2 האנציקלופדיה של הרעיונות - אובייקט/סובייקט, האנציקלופדיה של הרעיונות
  34. ^ רוזן-באר, אילנה, הסייבר-סובייקט, עמ' 41-46
  35. ^ גיאטרי צ׳קרוורטי ספיבק, כלום יכולים המוכפפים לדבר?, תיאוריה וביקורת 7, 1995
  36. ^ 1 2 "המחבר מודיע על מותו". הארץ (בעברית). בדיקה אחרונה ב-30 באוגוסט 2021. 
  37. ^ גדי טאוב, המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל, הקיבוץ המאוחד, 1997, פרק המרד השפוף, עמ' 47-137
  38. ^ הרב שג"ר, לוחות ושברי לוחות: הגות יהודית לנוכח הפוסטמודרניזם, מכון כתבי הרב שג"ר, ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2013
  39. ^ גדי טאוב, המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל, הקיבוץ המאוחד, 1997, פרק חלק ראשון, עמ' 12-163
  40. ^ ציטוט מתוך הספר "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" (1946)
  41. ^ האקדמיה ללשון העברית - המוסד העליון ללשון העברית, האקדמיה ללשון העברית
  42. ^ Christopher Lasch, The Culture of Narcissism: American Life in an Age of Diminishing Expectations, United States: W. W. Norton, 1979, ISBN 0-393-01177-1
  43. ^ "תרבות הנרקיסיזם" של כריסטופר לאש – היכרות עם ספר – פוסט פוסט
  44. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - תרבות הנרקיסיזם, האנציקלופדיה של הרעיונות
  45. ^ טלי שמיר, ניו יורק, השראה: עידן המגיע לי, כלכליסט - www.calcalist.co.il, ‏2009-06-25
  46. ^ חניתה עשתאי, כריסטופר לאש ושחיקת מעמד הביניים האמריקני בעידן הקפיטליזם המאוחר
  47. ^ סגל, לאה, דמוקרטיה וביקורת, מכון מופ"ת, תשס"ז 2007, עמ' 89-92, ISBN 965-7182-81-6
  48. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרים [ תרגום מצרפתית: ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    לואי אלתוסר, על ברכט ומרקס, מטעם 27
  49. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - שוליים (פריפריה) / מרכז, האנציקלופדיה של הרעיונות
  50. ^ Bourdieu, Pierre., La distinction: critique sociale du jugement, ISBN 978-2-7073-0275-5. (בצרפתית)
  51. ^ מוטי רגב, סוציולוגיה של התרבות : מבוא כללי, האוניברסיטה הפתוחה, 2011, פרק 6: הון תרבותי ושדה הייצור התרבותי: עבודתו של פייר בורדייה, ISBN 978-965-06-1282-5
  52. ^ לקראת קץ העידן המדעי השני?, הידען, ‏2001-05-31
  53. ^ העוינות למדע מרימה ראש, הידען, ‏2012-10-25
  54. ^ עורך ומגיש: נדב נוימן, אורח: פרופ' שאול קציר, התנגדות לחיסונים ופקפוק במדע, הפודקאסט "גבוהה גבוהה" באתר כאן, החל מדקה 9:30
  55. ^ למה קיימת התנגדות לאבולוציה ולדארוויניזם?, הידען, ‏2000-03-01
  56. ^ Carl Sagan, The Demon-Haunted World: Science as a Candle in the Dark, תרגום: עמנואל לוטם, הוצאת הד ארצי (1997), United States: Random House, 1995/1997, ISBN 0-345-40946-9
  57. ^ Thomas S. Kuhn, The Structure of Scientific Revolutions, תרגום: יהודה מלצר, הוצאת ידיעות ספרים (1977, 2005), United States: University of Chicago Press, 1962, ISBN 9780226458113. (באנגלית)
  58. ^ 1 2 בועז מילר, תומס קון והרציונליות של המדע, גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה 88 (דצמבר 2005), עמ' 34-41
  59. ^ Baudrillard, Jean, Simulacres et simulation, תרגום: אריאלה אזולאי, הקיבוץ המאוחד (2007), Galilée, 1995, ISBN 2-7186-0210-4
  60. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - היפר-ריאליזם, האנציקלופדיה של הרעיונות
  61. ^ Gintis, Herbert, Zur Dialektik der Bewusstwerdung im Spätkapitalismus, Merve, 1974, ISBN 3-920986-64-4. (בגרמנית)
  62. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - קפיטליזם, האנציקלופדיה של הרעיונות
  63. ^ 1 2 רוזן-באר, אילנה, הסייבר-סובייקט, פרק הזיקה שבין הסייברספייס לגלובליזציה הקפיטליסטית, עמ' 59-62
  64. ^ 1 2 3 האנציקלופדיה של הרעיונות - קפיטליזם מאוחר, האנציקלופדיה של הרעיונות
  65. ^ Jameson, Fredric, Postmodernism, or The Cultural Logic of Late Capitalism, New Left Review, 1984
  66. ^ 1 2 פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר (חלק א'), www.haayal.co.il
  67. ^ לאור, יצחק (10 במאי 2002). "למה לשקר? הרי אין אמת". הארץ (בעברית). בדיקה אחרונה ב-5 בספטמבר 2021. 
  68. ^ מוטי רגב, סוציולוגיה של התרבות: מבוא כללי, האוניברסיטה הפתוחה, 2011, עמ' 203
  69. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - מותג, מיתוג, האנציקלופדיה של הרעיונות
  70. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - חברת הראווה, האנציקלופדיה של הרעיונות
  71. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - צריכה, תרבות צריכה, האנציקלופדיה של הרעיונות
  72. ^ גדי טאוב, המרד השפוף : על תרבות צעירה בישראל, הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 79-80
  73. ^ אילן גור-זאב, מודרניות, פוסט-מודרניות וחינוך, 1999, חינוך וחברה, עמ' 98
  74. ^ Bell ,Daniel, The Coming of Post-Industrial Society, New York: Harper Colophon Books, 1974
  75. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - מידע, ידע, האנציקלופדיה של הרעיונות
  76. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - חברת הידע, חברת המידע, האנציקלופדיה של הרעיונות
  77. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - חברה פוסט-תעשייתית, האנציקלופדיה של הרעיונות
  78. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - פרופסיה, פרופסיונליזם (מקצוע, מקצוענות), האנציקלופדיה של הרעיונות
  79. ^ מקצועי ומקצועני, האקדמיה ללשון העברית
  80. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - פרופסיה, פרופסיונליזם (מקצוע, מקצוענות), האנציקלופדיה של הרעיונות
  81. ^ Galbraith, John Kenneth, 1908-2006., John Kenneth Galbraith : the affluent society and other writings, 1952-1967 : American capitalism, the Great Crash, 1929, the affluent society, the new Industrial state, Library of America, 2010, ISBN 978-1-59853-077-3
  82. ^ יגיל לוי, אתי שריג, השלטון המקומי - בין המדינה, הקהילה וכלכלת השוק: כרך ב, האוניברסיטה הפתוחה, 2014, פרק העידן הפוסט־תעשייתי והחברה שנוצרה בו, עמ' 722-725
  83. ^ שם, עמ' 716-721
  84. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - פורדיזם/פוסט-פורדיזם, האנציקלופדיה של הרעיונות
  85. ^ סוגיות מפתח בתיאוריית המדיה
  86. ^ תומר פרסיקו, סדר חדש של עידנים, ‏3.7.2006
  87. ^ טימותי סניידר, על הרודנות: עשרים לקחים מהמאה העשרים, תרגום: אברם קנטור, הקיבוץ המאוחד, 2019, פרק 10: האמינו באמת
  88. ^ 1 2 3 פילוסופיה של פוסט־אמת, www.inss.org.il
  89. ^ עוז ותמר אלמוג, כל שקרי האקדמיה : מה התקלקל במודל האוניברסיטאי ומה יחליף אותו, עמ' 399-416, ISBN 978-965-564-948-2
  90. ^ האנציקלופדיה של הרעיונות - עובדה, האנציקלופדיה של הרעיונות
  91. ^ ענת זוהר ועודד בושריאן, התאמת תוכניות הלימודים וחומרי הלימוד למאה ה-21 : סיכום עבודתה של ועדת המומחים, תמונת מצב והמלצות, יוזמה - מרכז לידע ולמחקר בחינוך, 2020, עמ' 20
  92. ^ טים הארפורד, "פייננשל טיימס", עוּבדוֹת לא יכולות לנצח שקרים, כלכליסט - www.calcalist.co.il, ‏2017-03-24
  93. ^ איך עובדים עלינו?, איך עובדים עלינו?, ‏2019-03-28
  94. ^ גילי זיוון, דת ללא אשליה (נוכח עולם פוסט-מודרני), מסדרת יהדות ישראלית בהוצאת מכון שלום הרטמן, 2005.


פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשפילוסופיה של הפסיכולוגיהתאולוגיהפילוסופיה של המשפטפילוסופיה של המוזיקהפילוסופיה של הקולנוע
P philosophy1.png
זרמים/אסכולות
דאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטיתמוהיזםלגליזםנטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזםפילוסופיה של הדיאלוגנאו-קונפוציאניזםפנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסט-סטרוקטורליזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזהמנציוסשו'ן קואנגג'ואנג דזהנגרג'ונה
פילוסופים של ימי הביניים שנקרהאוגוסטינוסג'ון סקוטוס אריגנהאבן סינאאבן רושדג'ו שידוגןרמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג וילהלם פרידריך הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלברטראנד ראסללודוויג ויטגנשטייןמרטין היידגררודולף קרנפקרל פופרישעיהו ליבוביץקרל המפלז'אן-פול סארטרחנה ארנדטעמנואל לוינססימון דה בובוארוילארד ואן אורמאן קווייןאלבר קאמיג'ון רולסתומאס קוןז'יל דלזמישל פוקויורגן הברמאסז'אק דרידהמרתה נוסבאוםג'ודית באטלר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהרצון לעוצמההשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאם
פורטל פילוסופיה