לדלג לתוכן

הנכבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פליטים ערבים פלסטינים עושים דרכם החוצה מהגליל, 1948

הַנַּכְּבָּה (בערבית: النَّكْبَة, בתעתיק מדויק: א-נכבה, בתרגום מילולי: "האסון" או "הקטסטרופה") היא עזיבתם, מנוסתם או גירושם של כ־650 אלף עד 760 אלף ערבים פלסטינים במהלך מלחמת העצמאות (1947–1949), והפיכתם לפליטים.[1] מרבית הפליטים עברו למדינות ערב השכנות, לאזור יהודה ושומרון (הגדה המערבית) או לרצועת עזה, שנותרו בתום המלחמה תחת שליטת ירדן ומצרים בהתאמה. אירועים אלו עומדים בבסיס יצירתה של בעיית הפליטים הפלסטינים והדרישה לזכות השיבה שלהם.[2]

הגורמים לעזיבת האוכלוסייה הם נושא למחלוקת היסטוריוגרפית עמוקה הנחלקת בין גישות שונות המפרשות באופן שונה את שאלת האחריות לאירועים. לפי הנרטיב הציוני-ממסדי, מרבית העזיבה הייתה בריחה מרצון שנבעה מהתמוטטות המוסדות החברתיים הפלסטיניים, פחד מפעולות מלחמה, ולעיתים אף קריאות של מנהיגים ערבים להתפנות כדי לאפשר לכוחותיהם לפעול בשטח.[3] מנגד, חוקרים המזוהים עם זרם ההיסטוריונים החדשים טוענים כי בעיית הפליטים הייתה תוצר של המלחמה עצמה, וגורמים כגון פעולות צבאיות ישירות, לוחמה פסיכולוגית ומעשי גירוש מקומיים, כמו אלו שהתרחשו בלוד ורמלה, תרמו לעזיבה ההמונית, גם אם לא הייתה קיימת תוכנית-אב פוליטית מוקדמת לגירוש כולל.[4] לצד גישות אלו, ההיסטוריוגרפיה הפלסטינית וחוקרים בגישה הביקורתית רואים באירועים תהליך שיטתי ומכוון של טיהור אתני, וטוענים כי תוכנית ד' שיזמו מנהיגי היישוב שימשה כמסגרת אסטרטגית להבטחת מדינה בעלת רוב יהודי באמצעות ריקון יישובים ערביים מתושביהם.[5]

החל משלהי שנות ה-90 מציינים הפלסטינים ורבים מערביי ישראל את יום הנכבה, לרוב ב-15 במאי, יום סיום המנדט הבריטי והתאריך הלועזי הסמוך להכרזת המדינה. בשנת 2023 ציין האו"ם לראשונה באופן רשמי את יום השנה לנכבה בעצרת הכללית, אירוע שהוחרם על ידי ישראל ו-31 מדינות נוספות.[6]

המונח "נכבה"

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שרידי כנסיות במקום בו היה מצוי הכפר אל-באסה, כיום פאתי העיירה שלומי
הצבת השלט "אליקים" במקום בו היה הכפר הערבי אום א-זינאת, 1950
מסגד העיר מג'דל המשמש כיום כמוזיאון לתולדות אשקלון

המונח "נכבה" בהקשר הערבי-פלסטיני נטבע לראשונה על ידי קונסטנטין זורייק (אנ') (قسطنطين زريق), פרופסור סורי למזרחנות באוניברסיטה האמריקנית בביירות, בספרו, שיצא לאור באוגוסט 1948 "מענא א-נכבה" (معنى النكبة, "משמעות האסון").[7] במקור כיוון זורייק, שכתב את ספרו במהלך מלחמת העצמאות, לכישלונן הצבאי של מדינות ערב, שהתבטא לדעתו בהסכמתן להפוגה הראשונה:[8]

"מפלת הערבים בארץ-ישראל אינה סתם כישלון או רעה חולפת. זהו אסון במלוא מובן המילה ואחד הקשים ביותר שנחלו הערבים במהלך ההיסטוריה הארוכה שלהם. שבע מדינות ערביות מכריזות מלחמה על הציונות בארץ ישראל, עוצרות חדלות-אונים וסובבות על עקביהן. שבע מדינות מבקשות לבטל את החלוקה ולהכריע את הציונות, אך הן נוטשות את הקרב לאחר שהפסידו חלק נכבד מאדמת ארץ ישראל, אפילו אותו החלק ש"ניתן" לערבים. הן נאלצות לקבל הפוגה שאין בה לא יתרון ולא רווח מבחינתן".

בין הפלסטינים הראשונים שהשתמשו במונח "נכבה" היה ההיסטוריון עארף אל-עארף, שהסביר בספרו: "איך לא אקרא למאורע הזה 'נכבה' אחרי האסון הכבד שפקד אותנו בצורה שכמוה לא ידענו מאות רבות של שנים? מולדתנו נגזלה, גורשנו מבתינו, איבדנו רבים מבנינו ומעל הכול הוכינו מכה אנושה בכבודנו".[9][10] בעקבות ספריו של עארף אל-עארף הפך המונח "נכבה" למזוהה עם הפליטים הפלסטינים.

על פי אילן פפה, המונח נכנס לשימוש כניסיון לאזן את "העומס המוסרי" של השואה.[11] לעיתים נעשה שימוש במוטיבים שונים המדמים את הנכבה לשואה.[10]

במסמך שפרסמה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2011 ניתנה התייחסות לפירוש המילה "נכבה" בשפה הערבית ולמשמעותה בהקשר הפלסטיני: "בלשון הספרותית, נהוג להתייחס למילה 'נכבה' כאל אסון טבע כמו רעידת אדמה עזה, התפרצות קטלנית של הר געש או סופות חזקות. לעומת זאת, הנכבה של פלסטין היא תהליך של טיהור אתני המלווה בחורבן ובעקירה חמושה ושיטתית של עם מארצו, כדי שאת מקומו תתפוס אומה אחרת... הנכבה הפלסטינית התרחשה כחלק מתוכנית צבאית דקדקנית מעשה ידי אדם, שלקחו בה חלק מדינות גדולות – והביאה לטרגדיה הגדולה שפקדה את העם הפלסטיני".[12]

לאחר מלחמת ששת הימים שימש המונח "נכבה" גם בהוראה של מאורעות מלחמה זו, כגון "שואת העולם הערבי" (זורייק היה גם מחלוצי מינוח זה: "הייתה זו שואה ולא מפלה, ומה שפגע בנו עתה דומה לה, ואפילו גרוע הימנה").[13]

אירועי הנכבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פקודת גירוש והריסת כפרים מ-25 בנובמבר 1948

אירועי הנכבה התרחשו על פני מספר שלבים לאורך מלחמת העצמאות, במקביל להתפתחות המערכה הצבאית והפוליטית. השלב הראשון החל מיד לאחר החלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947. ההנהגה הערבית בארץ ישראל, ובראשה הוועד הערבי העליון, דחתה את התוכנית ופתחה בשביתה כללית ובשורת התקפות על היישוב היהודי, שהידרדרו במהרה למלחמה[14]. בחודשים הראשונים של הלחימה, מנובמבר 1947 ועד מרץ 1948, התאפיינה העזיבה בעיקר בנטישה של המעמדות הגבוהים והבינוניים את הערים המעורבות, כגון ירושלים, חיפה ויפו, וכן מעבר של תושבים מאזורי ספר לאזורים בטוחים יותר. חלק ניכר מגל עזיבה ראשוני זה אירע בשל התמוטטות השירותים העירוניים והכלכלה, מתוך ציפייה לחזור לאחר שוך הקרבות. חוקרים מהזרם השמרני, כאפרים קארש, מצביעים על כך ששלב זה התאפיין בבריחה מרצון ולעיתים אף בהנחיות מפורשות של מנהיגים ערבים מקומיים להתפנות כדי שלא להפריע לפעילות הכוחות הערביים[15].

השלב השני והמשמעותי ביותר של עקירת האוכלוסייה החל באפריל 1948, עם מעבר כוחות ההגנה ממגננה למתקפה יזומה, במסגרת מה שכונה "תוכנית ד'". התוכנית נועדה להשתלט על השטחים שהוקצו למדינה היהודית ולבסס רצף טריטוריאלי לקראת פלישת צבאות ערב עם סיום המנדט הבריטי. במהלך חודשים אלו נפלו הערים הערביות והמעורבות המרכזיות, בהן טבריה, חיפה, צפת ויפו, ומאות כפרים נכבשו. אופייה ומטרותיה של תוכנית ד' שנויים במחלוקת עזה: היסטוריונים פלסטינים וביקורתיים רואים בתוכנית פקודת-מבצע שיטתית שנועדה לבצע טיהור אתני ולהרוס את החברה הפלסטינית מן היסוד כדי להבטיח רוב יהודי מוצק.[16][17] מנגד, חוקרים כבני מוריס קובעים כי הבעיה נוצרה מתוך הדינמיקה של המלחמה, ללא תוכנית-אב פוליטית מוקדמת, אם כי מסמך מודיעיני של צה"ל מאותה עת ייחס כ-70% מהעזיבה עד חודש יוני לפעולות צבאיות יהודיות[14]. על מהימנותו של מסמך מודיעיני זה נמתחה ביקורת חריפה מצד חוקרים הטוענים כי הוא התעלם ממניעים מרכזיים לבריחה[18].

לצד הפעילות הצבאית הרשמית, אירועי אלימות ספציפיים שיחקו תפקיד מכריע בעיצוב תודעת הפחד ובהאצת המנוסה. אירוע בולט היה פרשת דיר יאסין באפריל 1948, שבו נרצחו עשרות אזרחים ערבים. השמועות על מעשי הטבח, שלעיתים הועצמו על ידי תחנות השידור הערביות במטרה לעורר זעם, זרעו בהלה רבה. המחקר ההיסטורי מצביע על כך שמעשי אלימות מקומיים נוספים, ואף דיווחים מתועדים על מקרי אונס, פגעו קשות במורל האזרחי והפכו את העזיבה למנוסת פאניקה המונית[19].

השלב השלישי התרחש בקיץ ובסתיו 1948, בעקבות פלישת צבאות מדינות ערב. במהלך "מבצע דני" ביולי 1948, נכבשו הערים לוד ורמלה, ואוכלוסייתן, שמנתה עשרות אלפי תושבים, גורשה או אולצה לעזוב לכיוון קווי הלגיון הירדני, לעיתים תחת פקודות גירוש ישירות. במקביל, במהלך "מבצע חירם" בגליל ו"מבצע חורב" בנגב, נעקרו תושבים רבים ולאחר מכן מצאו מקלט בלבנון, סוריה או רצועת עזה. עבור החברה הפלסטינית, רצף אירועים זה אינו נתפס רק כאירוע היסטורי תחום בזמן, אלא כטראומה מכוננת ומתמשכת המגדירה את הזהות הלאומית ואת שאלת קיומם הפיזי.[20]

עם סיום המלחמה, החליטה ממשלת ישראל באופן גורף למנוע את חזרתם של כ-750,000 הפליטים לבתיהם. כדי לבסס עובדות בשטח, החלה המדינה במדיניות נרחבת של שינוי המרחב: מאות כפרים ערביים נהרסו או הופקעו, על אדמות רבים מהם הוקמו כ-350 יישובים יהודיים, בשטחם של אחרים נטעה הקרן הקיימת לישראל יערות אורנים. כ-250,000 איש יושבו בבתים עירוניים שהיו שייכים לפלסטינים שגרו בקהילות עירוניות שחרבו.[21] כחלק מהמאמץ לייצר מציאות גאוגרפית ותרבותית חדשה, פעלה ועדת השמות הממשלתית למחוק את השמות הערביים של יישובים ואתרים טבעיים, והעניקה להם שמות עבריים[22]. מהלכים פיזיים אלו לוו גם במדיניות זיכרון רשמית, במשך עשורים המעיט הנרטיב הישראלי הממסדי בחלקה של המדינה ביצירת בעיית הפליטים, והתמקד בגרסת "הבריחה מרצון", עד אשר מחקרים ביקורתיים החלו לחשוף ולהטמיע את מורכבות האירועים בשיח הציבורי החל משלהי שנות ה-70.[23]

הפליטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – בעיית הפליטים הפלסטינים

רבים מהערבים הפלסטינים שחיו לפני מלחמת העצמאות בשטח שבו הוקמה מדינת ישראל, וצאצאיהם, נשארו לחיות במחנות פליטים במדינות ערב עד היום, ולא קיבלו מעמד של אזרחים במדינות אלו. מחנות פליטים קמו גם ביהודה, שומרון, רצועת עזה ומזרח ירושלים.

מדינות יוצאות דופן שאפשרו לפליטים הפלסטינים להיקלט הן ירדן ולבנון. ירדן אישרה את התאזרחותם של פלסטינים רבים ואפשרה התיישבותם בממלכה כך שכיום מהווים הפלסטינים מעל לרבע מאוכלוסייתה,[24] ולבנון אישרה אזרחות למספר קטן של פלסטינים, בעיקר מתואלים.

שימור זיכרון הנכבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדה פלסטינית בהפגנה לציון יום הנכבה והרצון למימוש זכות השיבה, חברון, 2010.

פליטים פנימיים הוא מושג הבא לתאר ערבים ישראלים אשר אינם חיים בכפריהם המקוריים ואף כי יש להם מעמד של אזרחי מדינת ישראל הם מוגדרים כפליטים ממקומות מושבם המקוריים.

שמירת המפתחות – כאקט סמלי של הרצון לשוב לכפריהם שומרים חלק מהפליטים וצאצאיהם מפתחות לבתיהם לשעבר, או מפתח שמייצג את הבית אף שהבית כבר לא קיים והמפתח אינו פותח דבר. שמירת המפתח מייצגת בעיניהם את רצונם לשוב לבתיהם.

חלק מערביי ישראל משמרים את זיכרון הנכבה על ידי תיעוד ושימור הזיכרון של הכפרים הערבים שתושביהם עזבו או גורשו מהם במהלך מלחמת העצמאות.

יום הנכבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יום הנכבה

יום הנכבה (בערבית: يوم النكبة) הוא היום השנתי לציון הנכבה. חלק מערביי ישראל מציינים את יום הנכבה ביום העצמאות של מדינת ישראל, בעוד בשאר העולם הוא מצוין ב-15 במאי – יום ההכרזה המיועד של מדינת ישראל בשנת 1948 (בפועל הוקדמה ההכרזה בכמה שעות ל-14 במאי בגלל כניסת השבת).

יום הנכבה צוין לראשונה באופן רשמי ברשות הפלסטינית בשנת 1998, במקביל לחגיגות 50 שנה למדינת ישראל. האירועים כללו עצרות, תהלוכות, תערוכות, סמינרים ופרסום מאמרים רבים בעיתונות הערבית והפלסטינית אשר דנו במשמעותה ובמקומה של הנכבה בזהות הפלסטינית.[25]

מאז סוף שנות ה-90 נערכים מדי שנה ביום העצמאות טקסים ו"תהלוכות שיבה" לאתרים בהם שכנו הכפרים שחרבו במלחמת העצמאות. את הטקסים שבהם נוטלים אלפים מערביי ישראל לצד פעילי שמאל ושמאל רדיקלי ישראלים מארגנת "הוועדה הארצית להגנה על זכויות העקורים" תחת הכותרת: "יום העצמאות שלהם הוא יום הנכבה שלנו".[26][27] בשנת 2001 הכריזה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל על מסורת חדשה של עמידת דקת דומייה ביום הנכבה.[דרוש מקור: מקור לא מובן][28].

היחס ל"נכבה" בחברה הישראלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות חדירתה של הנכבה לשיח הציבורי החלו להישמע קולות שונים בחברה הישראלית בשאלה כיצד נכון להתייחס למושג זה ולמשמעויותיו במדינת ישראל.

ביולי 2007, בזמן ממשלת אולמרט, אישר משרד החינוך לבתי ספר ערביים להשתמש במושג נכבה, מושג שהיה אסור בשימוש עד אז (אם כי בפועל האיסור לא נאכף). כחלק מהשינוי במדיניות משרד החינוך אושר לבתי הספר הערביים להשתמש בספר לימוד המכיל את המילה נכבה וכולל, לצד הגרסה הרשמית הישראלית ובנוסף להדגשה כי הערבים הם שסירבו להחלטת האו"ם לחלק את המדינה, גם את תקציר הגרסה הפלסטינית להקמת מדינת ישראל. לאחר עליית הליכוד לשלטון, ביולי 2009, החליט משרד החינוך לאסור מחדש את אזכור הנכבה בספרי הלימוד במגזר הערבי. שר החינוך, גדעון סער, נימק את ההחלטה, באומרו ש"אין כל סיבה שבתוכנית לימודים רשמית של מדינת ישראל תוצג הקמת המדינה כשואה או אסון".[29].

פעילי שמאל רדיקלי ישראליים נוטלים חלק באירועי יום הנכבה ועמותות ישראליות פועלות להנצחת יישובים ערביים שנחרבו במלחמת העצמאות ולשימור זכרם. אחת העמותות הבולטות בתחום זה היא עמותת "זוכרות" המציגה את מטרתה: "להביא את הנכבה הפלסטינית לידיעת הציבור הרחב. על הציבור היהודי בישראל מוטלת גם החובה לקחת אחריות על חלקו בה".

מנגד היו שהביעו ביקורת על הנכבה כפי שהיא מוצגת כיום על ידי הפלסטינים. פרופ' שלמה אבינרי טען כי הקושי של היהודים להתייחס בכבוד לאבל של הפלסטינים, כפי שראוי להיות לדעתו, הוא בשל האופן בו מוצגת הנכבה בנרטיב הפלסטיני. לדבריו, קיימת התעלמות של הפלסטינים מאחריותם לתוצאות המלחמה. התעלמות זו מתבטאת בין השאר בבחירת המילה "נכבה" ("אסון") שמנסה להציג את האירועים כאסון טבע ללא אחראים ולא כתוצאה של מפלה צבאית ומדינית שנבעה מהחלטות שקיבלו מנהיגיהם של הערבים. בנוסף, הוא ביקר את ההשוואה שנעשית לעיתים בין השואה לנכבה המבטאת לטעמו "אטימות מוסרית" ואינה נכונה מבחינה עובדתית.[30]

היו שמתחו ביקורת חריפה אף יותר וטענו כי מדובר בשכתוב ההיסטוריה ובניסיון לשלול את לגיטימיות קיומה של מדינת ישראל על ידי הצגתה כפושעת, בעוד שלדבריהם הערבים היו אלה שסירבו לקבל את החלטת החלוקה, תקפו את היהודים וקיבלו החלטות שגויות במהלך המלחמה, ובכך היו אחראים בעצמם לאסונם.[31][32] העיתונאי בן-דרור ימיני טען כי מטרת האירועים לציון הנכבה שהחלו להופיע לדבריו רק בתחילת המאה ה-21 אינה לשם הזדהות עם סבל ערביי ארץ ישראל ב-1948, אלא לשם חיסולה של מדינת ישראל. לדבריו, מנהיגי הערבים ב-1948 זממו להשמיד את היהודים ולכן אין סיבה לציין את תבוסתם כשם ש"אין שום פסטיבל לציון ה"נכבה" שחוללו כוחות הברית לגרמניה".[33]

פרופ' יהודה שנהב-שהרבני זיהה אנומליה בדיון הישראלי בנכבה, ממנה משתמעת הכרה דווקא מצד הימין בישראל, כגון התבטאויות פומביות מפי דמויות המזוהות עם הימין הרדיקלי, שמטיחות באנשי שמאל את הנכבה כאירוניה ליחסם לשטחי יהודה ושומרון, לדוגמה איתמר בן גביר – שאמר בהפגנה מול אוניברסיטת תל אביב שהיא "יושבת על חורבות שיח' מוניס".[34]

הצגת הסיבות לנכבה בחברה הישראלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכיב מרכזי בנכבה הוא, כאמור, ההגירה הפלסטינית ב-1948 – עזיבתם, מנוסתם או גירושם של כ-750,000 מערביי ארץ ישראל (הפלסטינים) במהלך מלחמת העצמאות. עד שלהי שנות ה-70, ככלל כל מוסדות המדינה בישראל (למשל, צה"ל, מרכז ההסברה וספרי לימוד שאושרו ללימוד על ידי משרד החינוך) והחברה (למשל, קהילת המחקר, העיתונות, וספרי זכרונות של ותיקי קרבות 1948) הציגו את הנרטיב הישראלי לגבי הסיבות לעזיבת הערבים ב-1948. כלומר, נטען כי הם עזבו מרצונם, ככלל עקב קריאות מנהיגיהם ומנהיגי מדינות ערב כי יעשו כך ועקב פחד. חריגים היו משנות ה-50 רק השבועון "העולם הזה" וביטאון המפלגה הקומוניסטית "קול העם", וכן סופרים ומשוררים ישראלים שונים שהציגו ביצירותיהם את סבל הפלסטינים במלחמה (הנודע שבהם: "חירבת חזעה" מאת ס. יזהר). הללו הציגו נרטיב ביקורתי, לפיו חלק מהערבים עזבו מיוזמתם מסיבות שונות (פחד, קריאות מנהיגים וכו') בעוד שחלקם גורשו על ידי הכוחות הלוחמים היהודיים ובהמשך הישראליים ("קול העם" גם הציג לעיתים את הנרטיב הפלסטיני – לפיו ככלל כל הערבים הפלסטינים גורשו). משנות ה-60 גם תנועת "מצפן" הציגה בציבור לעיתים את הנרטיב הביקורתי ולעיתים את זה הפלסטיני.[35]

משלהי שנות ה-70 חל שינוי בקרב מוסדות חברה מרכזיים שונים, שהחלו להציג את הנרטיב הביקורתי (שמשנות ה-80 כונה לעיתים "פוסט-ציוני") לגבי הסיבות לעזיבת הערבים את ארץ ישראל במלחמת העצמאות. כך היה המצב, למשל, לגבי מחקרי קהילת המחקר (חוקרים אקדמאים ועצמאיים) ומאמרי עיתונות ביומונים המרכזיים, ובחלקו גם לגבי ספרי זיכרונות של ותיקי קרבות מלחמת העצמאות. במהלך הזמן, מחקרים ומאמרי עיתונות ביקורתיים הפכו לרוב המכריע בקרב פרסומי קהילת המחקר והעיתונות. משנות ה-90 חלק מספרי הלימוד שבהם נעשה שימוש במערכת החינוך היהודית בישראל החלו להציג את הנרטיב הביקורתי,[36] ומשנת 2000 – גם ספרי לימוד שאושרו לשימוש בזרם החינוך הממלכתי-חילוני על ידי משרד החינוך.[37] בשנת 2005 גם ספר של ארכיון המדינה שעסק במסמכים הקשורים לראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין הציג נרטיב זה.[38] לעומת זאת, מרכז ההסברה וצה"ל (ענף הסברה במפקדת קצין חינוך ראשי) המשיכו להציג לפחות עד 2004 את הנרטיב הישן.[35]

פרופ' אליעזר טאובר דבק בנראטיב הציוני וגם בספר שפרסם בשנת 2017, "דיר יאסין: סוף המיתוס", כתב כי בקרב דיר יאסין לא התרחש טבח במובן של הרג שיטתי ומכוון של אזרחים לאחר הכניעה, אלא שהאירוע היה "טרגדיה של חישובים מוטעים מצד התוקפים ואי הבנה בסיסית של האירוע מצד המגינים"[39]. טאובר מבסס את טענתו על כך שהשבויים הוצאו מהכפר בשיירה ושוחררו ללא פגע בקרבת שער שכם, וכי עדויות על מעשי אונס וזוועות הופרכו במחקר.

לפי גישתו, המנוסה ההמונית של האוכלוסייה הערבית נבעה במידה רבה ממה שטאובר מכנה "נכבה תודעתית" – פאניקה שנוצרה כתוצאה מהעצמה והפצה של מיתוסים על מעשי טבח, שלאו דווקא התרחשו במציאות, מצד ההנהגה הערבית עצמה, במטרה לזעזע את העולם הערבי ולגייסו למלחמה. תעמולה זו פעלה כ"בומרנג" ויצרה חרדה קיומית שהובילה לבריחה המונית.[40]. חוקרים נוספים, כגון אלון קדיש ואברהם סלע, מחזקים קו זה בטענה שאירועים עקובי דם (כגון אלו בלוד) היו תוצר של לחימה קשה בשטח בנוי והתקוממות מקומית במהלך הקרבות, ולא חלק ממדיניות גירוש המבוססת על טרור יזום מראש.

בשנת 2026 נחשף לציבור היקף נרחב של מסמכים ופרוטוקולים חסויים מימי מלחמת העצמאות. חשיפה זו התאפשרה, בין היתר, בעקבות מאבק משפטי של מכון "עקבות" להתרת העיון בתיקי בתי דין צבאיים משנת 1948, וכן בעקבות גילויו של הארכיון הפרטי של רפי קוצר, מראשוני הלוחמים בחטיבת גולני. חוקרים והיסטוריונים, כדוגמת אדם רז, טוענים כי יש בעדויות החדשות כדי להחליש מאוד את מעמדו של הנרטיב הישראלי הרשמי בדבר "הבריחה מרצון". לפי ניתוח החומרים הללו, אף שהיו מקרים של הנחיות להתפנות מצד מנהיגות ערבית, המסמכים מצביעים על כך שבמקרים רבים כוחות צה"ל גירשו ערבים באופן יזום. נטען כי פעולות אלו לוו לעיתים בשימוש מכוון באלימות קשה, ולעיתים אף במעשי טבח באזרחים, מתוך מטרה לזרוע אימה באוכלוסייה ולדרבן את מנוסתה (אנ'). כתימוכין לטענה זו, חוקרים מצביעים על עדויות של קצינים בכירים מאותה תקופה, כגון עדותו של מרדכי מקלף (לימים הרמטכ"ל) במסגרת משפטו של שמואל להיס, לפיה:

""היו פעולות בהן השמידו את האויב הפוטנציאלי, כלומר אזרחים. לדוגמה: בספסף, ג'יש, עילבון, לוד, רמלה ובדרום בקנה מידה יותר גדול. הכוונה היתה לגרש. אי אפשר לגרש 114 אלף איש שגרו (בגליל) בלי טרור, והיה צריך להיות אלמנט של טרור התחלתי כדי שילכו"[41]

"חוק הנכבה"

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חוק הנכבה

במרץ 2011 אושר בכנסת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40), התשע"א-2011, ולפיו יוכל שר האוצר להפחית מתקציבו של גוף מתוקצב או גוף נתמך סכומים של עד פי שלושה מההוצאה שהוציא, אם היא במהותה אחד מאלה: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות, לאלימות או לטרור; תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל; ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל; מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה.

37 חברי כנסת (מהקואליציה וכן מהאיחוד הלאומי) תמכו בחוק, מול 25 שהתנגדו לחוק (מהאופוזיציה). לפי נוסח החוק, "שר האוצר יקבל החלטה כאמור... לאחר קבלת חוות דעת של היועץ המשפטי למשרד האוצר בדבר התקיימות האמור באותו סעיף קטן, ולאחר שהועברה אליו המלצת צוות מקצועי". בהמשך החוק מצוין כי אותו צוות מקצועי יורכב מ"צוות שמינה שר האוצר שחברו בו עובד משרד המשפטים, לפי הצעת שר המשפטים, עובד משרד האוצר ועובד המשרד שהשר שלו ממונה על סעיף התקציב שלפיו מתוקצב או נתמך הגוף". נקבע כי ניתן לעתור נגד החלטה כזו בפני בית משפט לעניינים מנהליים.[42]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיינו גם בפורטלים:
פורטל המזרח התיכון
ההיסטוריה

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Ilan Peppe, The Ethnic Cleansing of Palestine, Oneworld, London and New York, 2006, ISBN 1-85168-467-0
  • Walid Khalidi (ed.), All That Remains: The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948, Institute for Palestine Studies, 1992, 638pp

מאמרים

  • גיא בכור, הערך: אל-נכבה, לקסיקון אש"ף, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991.
  • אסתר ובמן, הנכבה – מיתוס מכונן בזהות הלאומית הפלסטינית, בתוך: תמר יגנס (עורכת), מאינתיפאדה למלחמה, אוניברסיטת תל אביב, מרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, 2003.
  • אילה חביב-ברק, יום הזיכרון ויום הנכבה בבית ספר דו-לשוני בישראל: מפגש בין זהויות בקונפליקט, מגמות, מ"ז, 3-4, תשע"א-2011, עמ' 452–483.
  • מתי שטינברג, "דור הולך ודור בא": דור "הנכבה" ודור "המאבק המזוין", בתוך: מלחמות, מהפכות וזהות דורית, תשסא-2001, עמ' 118–128.
  • יהודה שנהב, 'הנכבה והמלנכוליה היהודית-ערבית', בתוך: עופר שיף (עורך), גלויות ישראליות, עיונים: סדרת 'נושא', 2015, הוצאת מכון ב"ג, אונ' ב"ג, עמ' 240–251

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקטואליה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידע על אתרים ויום הנכבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ Nets-Zehngut, Rafi (2012). "Internal and External Collective Memories of Conflicts: Israel and the 1948 Palestinian Exodus". International Journal of Conflict and Violence. 6 (1): 126–140. Israel won the war, in which some 650,000 Palestinians became refugees (the 1948 exodus) and were displaced, for the most part, to various Arab countries.
  2. ↑ Morris, Benny (2001). Revisiting the Palestinian Exodus of 1948. Cambridge University Press. pp. 37–59. The Palestinian refugee problem was born of war, not by design... and has since been a major obstacle in the peace negotiations.
  3. ↑ Karsh, Efraim (2006). "The Palestinians' 1948: The Myths and the Reality". Middle Eastern Studies. 42 (4): 675–684. doi:10.1080/00263200600922999. The vast majority of the Palestinians... fled their homes of their own free will, or at the behest of their leaders... rather than being driven out by the Jews.
  4. ↑ Morris, Benny (2001). Revisiting the Palestinian Exodus of 1948. Cambridge University Press. pp. 37–59. The Palestinian refugee problem was born of war, not by design... and has since been a major obstacle in the peace negotiations.
  5. ↑ Slater, Jerome (2020). Mythologies Without End: The US, Israel, and the Arab-Israeli Conflict, 1917-2020. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-045908-6. There is a substantial body of evidence that Israel engaged in a systematic process of ethnic cleansing during the 1948 war... designed to ensure a Jewish majority in the new state.
  6. ↑ הודיה כריש חזוני, ‏לראשונה בתולדות האו"ם: אירוע לציון יום הנכבה בעצרת הכללית, בעיתון מקור ראשון, 14 במאי 2023
  7. ↑ קוסטנטין זריק, משמעות הנכבה - ההקדמה לספר בתרגומו של יהודה שנהב-שהרבני, ג'מאעה כ"א, עמ' 97–103, 2014.
  8. ↑ יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, דביר, 2004, עמ' 221
  9. ↑ עארף אל–עארף, א, עמ' 3, בתוך: מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 144, הערה 92.
  10. 1 2 שאול ברטל, השואה על-פי ראאד סלאח, 3 ביולי 2010
  11. ↑ [Illan Pappe The Ethnic Cleansing of Palestine] One World Publication 2006, preface pg xvii
  12. ↑ פוראת נאסר, יוסי זילברמן, כוננות גבוהה לקראת יום הנכבה, באתר מאקו, 13 במאי 2011
  13. ↑ קונסטנטין זורייק, משמעות השואה מחדש, בתוך יהושפט הרכבי (עורך), לקח הערבים מתבוסתם, עם עובד 1969, עמ' 184–210, כאן 184.
  14. 1 2 Morris, Benny (2001). Revisiting the Palestinian Exodus of 1948. Cambridge University Press. pp. 37–59. The war was initiated by the Arab side... Following the UN Partition Resolution of 29 November 1947, the Arab Higher Committee launched a campaign of hostilities against the Jewish community.
  15. ↑ Karsh, Efraim (2006). "The Palestinians' 1948: The Myths and the Reality". Middle Eastern Studies. 42 (4): 675–684. The Palestinian exodus was not the result of a pre-conceived Zionist master plan for expulsion... the vast majority of the Palestinians fled their homes of their own free will or at the behest of their leaders.
  16. ↑ Khalidi, Walid (1988). "Plan Dalet: Master Plan for the Conquest of Palestine" (PDF). Journal of Palestine Studies. 18 (1): 4–33. Plan Dalet was the master plan for the conquest of Palestine... its objective was the destruction of Palestinian Arab society and the expulsion of the bulk of the Arab population.
  17. ↑ Slater, Jerome (2020). Mythologies Without End: The US, Israel, and the Arab-Israeli Conflict, 1917-2020. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-045908-6. There is a substantial body of evidence that Israel engaged in a systematic process of ethnic cleansing during the 1948 war... designed to ensure a Jewish majority in the new state.
  18. ↑ Karsh, Efraim (2005). "Benny Morris's Reign of Error Revisited". Middle East Quarterly. Morris’s reliance on the June 1948 IDF intelligence report is fundamentally flawed... the report did not provide a comprehensive or accurate assessment of the causes of the Palestinian flight.
  19. ↑ Morris, Benny (2008). 1948: A History of the First Arab-Israeli War. Yale University Press. pp. 405–406. There were about a dozen cases of rape... but in many more cases, the fear of such acts or the reports of massacres like Deir Yassin led to the collapse of civilian morale and mass flight.
  20. ↑ Sa'di, Ahmad H.; Abu-Lughod, Lila (2007). Nakba: Palestine, 1948, and the Claims of Memory. Columbia University Press. pp. 45–48. For Palestinians, the Nakba is not just a past event but an ongoing process of dispossession and memory-making... it remains the foundational trauma of the Palestinian national identity.
  21. ↑ Don Peretz, 1958:Peretz, Don (1958). Israel and the Palestinian Arabs. Washington: Middle East Institute. CHAPTER VIII Israel's Initial Absentee Property Policy עמוד 143
  22. ↑ Golan, Arnon (2001). "The Transformation of Abandoned Arab Rural Areas". Israel Studies. 6 (1): 131–150. The transformation of the abandoned Arab rural areas into Jewish-settled regions was a central element in the spatial change of the post-1948 landscape... the state actively pursued a policy of resettlement and renaming.
  23. ↑ Nets-Zehngut, Rafi (2012). "Internal and External Collective Memories of Conflicts: Israel and the 1948 Palestinian Exodus". International Journal of Conflict and Violence. 6 (1): 126–140. The Israeli state narrative for decades minimized or ignored the expulsion... Critical narratives only began to emerge in the late 1970s and 1980s, gradually influencing the public discourse.
  24. ↑ Where We Work: Jordan, UNRWA
  25. ↑ ובמן, עמ' 109
  26. ↑ רועי נחמיאס, ח"כים ערבים ציינו את "יום האסון" לכינון ישראל, באתר ynet, 4 במאי 2006
  27. ↑ יואב שטרן, ארגוני שמאל ואלפי ערבים-ישראלים ציינו את "יום הנכבה" בעלייה לכפרים הנטושים ובעצרת בגליל, באתר הארץ, 13 במאי 2005
  28. ↑ ובמן, עמ' 124
  29. ↑ נעמה טלמור, ניר יהב‏, סער החליט: הערבים לא ילמדו על הנכבה, באתר וואלה, 22 ביולי 2009
  30. ↑ שלמה אבינרי, כאב הפלסטינים ואחריותם, באתר הארץ, 11 במאי 2011
  31. ↑ אורי הייטנר, ‏שקר הנכבה, "חדשות בן עזר" 641, 9 במאי 2011
  32. ↑ מרדכי קידר, נכבה מתוצרת עצמית, מראה 150, 27 במאי 2011.
  33. ↑ בן-דרור ימיני, מכתב לפליטים, באתר nrg‏, 17 במאי 2011
  34. ↑ אתר למנויים בלבד יהודה שנהב-שהרבני, הימין מכיר בנכבה רק כדי שיוכל לחזור עליה, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2021
  35. 1 2 Nets-Zehngut,R. (2008). The Israeli National Information Center and collective memory of the Israeli-Arab conflict. The Middle East Journal, 62 (4), 653-670; Nets-Zehngut,R. (2011). Origins of the Palestinian refugee problem: Changes in the historical memory of Israelis/Jews 1949-2004.Journal of Peace Research, 48 (2), 235-248; Nets-Zehngut, R. (2012). Overview of the Israeli memory of the Palestinian refugee problem. Peace Review, 24 (2), 187-194; Nets-Zehngut, R. (2013).Israeli approved textbooks and the 1948 Palestinian exodus. Israel Studies,18 (3), 41-68. רפי נץ-צנגוט (2013). היסטוריית הסכסוך הישראלי-פלסטיני: השוואה בין מקורות ישראליים שבכתב למקורות פלסטיניים שבעל פה, מגמות, מט, 1, 3-27.
  36. ↑ Podeh, E. (2002). The Arab-Israeli conflict in historytextbooks (1948-2000).Westport, CT: Bergin & Garvey.
  37. ↑ Nets-Zehngut, R. (2013). Israeliapproved textbooks and the 1948 Palestinian exodus. Israel Studies, 18(3), 41-68.
  38. ↑ רוזנטל, י. (2005). יצחק רבין: ראש הממשלה של ישראל 1974–1977, 1995-1992 – מיבחרמסמכים מתקופות בחייו. ירושלים: גינזך המדינה
  39. ↑ אליעזר טאובר, דיר יאסין: סוף המיתוס, כנרת, זמורה-ביתן, 2017, עמ' 220: מסקנתו של המחבר היא, שלכל צד היה עניין בהצגת יום הלחימה בדיר יאסין כ'טבח'... לאמיתו של דבר, מדובר בטרגדיה של חישובים מוטעים.
  40. ↑ טאובר, עמ' 141–144.
  41. ↑ אתר למנויים בלבד אדם רז, "היה צריך טרור כדי שהערבים ילכו". מה באמת עשה צה"ל ב-48'? תחקיר, באתר הארץ, 26 בפברואר 2026
  42. ↑ רשומות, ספר החוקים ה'תשע"א, עמוד 686
  43. ↑ דוד זונשיין, ביאליק ודרוויש מזהירים: השיר הוא תהום, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2007
  44. ↑ ביקורת: אתר למנויים בלבד ישי רוזן צבי, מרחב הקורבניות שבין השואה לנכבה, באתר הארץ, 2 ביולי 2013
  45. ↑ על הספר: אריאל הירשפלד, קול דממת השקדיות, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2008
  46. ↑ אתר למנויים בלבד בני מוריס, "נכבה והישרדות": לא היתה "מדיניות גירוש", באתר הארץ, 18 ביולי 2017
    אתר למנויים בלבד דניאל בלטמן, "נכבה והישרדות" הוא הזדמנות עבור הקורא העברי להבין את האסון הפלסטיני, באתר הארץ, 5 באוגוסט 2017
הסכסוך הישראלי-פלסטיני
מלחמות מלחמת העצמאות • מלחמת ששת הימים • מלחמת ההתשה בבקעת הירדן • מלחמת לבנון הראשונה • מלחמת חרבות ברזל
מבצעים בולטים פעולת כראמה • מבצע זעם האל • מבצע אנטבה • מבצע רגל עץ • מבצע תיבת נוח • מבצע חומת מגן • מבצע גשמי קיץ • מבצע עופרת יצוקה • מבצע עמוד ענן • מבצע צוק איתן • מבצע שומר החומות • מבצע עלות השחר • מבצע מגן וחץ • מבצע בית וגן
פעולות טרור פלסטיניות מתקפת הטרור בנמל התעופה של מינכן • הפיגוע באוטובוס ילדי אביבים • טבח הספורטאים במינכן • האינתיפאדה הראשונה • המהומות בהר הבית • מהומות הר הבית (1990) • האינתיפאדה השנייה • פיגועי התאבדות בישראל • שיגורי רקטות מרצועת עזה לישראל • גל הטרור הפלסטיני (2015–2016) • מהומות הר הבית (2017) • פיגועי טרור נגד ישראלים בישראל ובשטחים ב-2017 • פיגועי טרור נגד ישראלים בישראל ובשטחים ב-2018 • המהומות בישראל (2021) • גל הטרור בישראל (אביב 2022) • מהומות הר הבית (2022) • גל הטרור בישראל (2023) • מהומות הר הבית (2023) • טבח שבעה באוקטובר • טרור אבנים פלסטיני
פעולות טרור ישראליות המחתרת היהודית • הפיגוע במכללה האסלאמית בחברון • הטבח בצומת גן הוורדים • טבח מערת המכפלה • הפיגוע בדומא • פעולת תג מחיר • פשיעה לאומנית של ישראלים ביהודה ושומרון
הכוחות בסכסוך
ישראלישראל ישראל צה"ל • שירות הביטחון הכללי • משטרת ישראל • משמר הגבול • המוסד
הפלסטינים פת"חפת"ח פת"ח • חמאסחמאס חמאס • אש"ף • הג'יהאד האסלאמי הפלסטיניהג'יהאד האסלאמי הפלסטיני הג'יהאד האסלאמי • ועדות ההתנגדות העממית • גדודי חללי אל-אקצא • החזית העממית לשחרור פלסטיןהחזית העממית לשחרור פלסטין החזית העממית לשחרור פלסטין • ארגון אבו נידאל
אירועים מדיניים תוכנית האוטונומיה • תוכנית חמש האצבעות • ועידת מדריד • הסכמי אוסלו • הסכם חברון • הסכם ואי • מזכר שארם-א-שיח' • ועידת קמפ דייוויד • מפת הדרכים • היוזמה הסעודית • פסגת עקבה • פסגת שארם א-שייח' (2005) • תוכנית ההתנתקות • ועידת אנאפוליס • תוכנית ההקפאה • תוכנית השלום של הנשיא טראמפ
מושגים ומונחים בעיית הפליטים • אינתיפאדה • זכות השיבה • נפקדים נוכחים • תהדיאה • שהיד • סיכול ממוקד • מדיניות ההפרדה • צומוד
אישים ישראלים ראשי ממשלת ישראל • רמטכ"לי צה"ל • שרי הביטחון של ישראל • ראשי השב"כ • ראשי המוסד
אישים פלסטינים אמין אל-חוסייני • יאסר ערפאת • מחמוד עבאס • חיידר עבד א-שאפי • אחמד יאסין • ח'אלד משעל • מוחמד דחלאן • פייסל חוסייני • סרי נוסייבה • ג'יבריל רג'וב • מרואן ברגותי • ג'ורג' חבש • נאיף חוואתמה • אסמאעיל הנייה • מוחמד דף • יחיא סינוואר
רקע היסטורי היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני • תוכנית החלוקה • הכרזת העצמאות • הנכבה • הקו הירוק • יהודה ושומרון • רצועת עזה • מזרח ירושלים
אחר אונר"א • הנאמנות לפיתוח כלכלי ולשיקום פליטים‏ • עידוד טרור על ידי הרשות הפלסטינית • הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית בשטחי C
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הנכבה&oldid=42999978"