לגאט אפיפיורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גילוף עץ המראה את הנרי השני מאנגליה מברך את הלגאט של האפיפיור.

לגאט אפיפיורי או לגאט אפוסטולי (מהתואר הרומי העתיק לגאטוס) הוא נציג אישי של האפיפיור לאומות זרות, לחלק אחר של הכנסייה הקתולית, או לנציגי המדינה או המלוכה. הוא מוסמך בענייני אמונה קתולית ולהסדרת עניינים כנסייתיים.

הלגאט ממונה ישירות על ידי האפיפיור - שהוא הבישוף של רומא וראש הכנסייה הקתולית. לפיכך הלגאט נשלח בדרך כלל אל ממשלה, אל לריבון, אל קהל מאמינים גדול (כגון כנסייה לאומית) או כדי להוביל מאמץ דתי חשוב, כגון ועידה אקומנית, מסע צלב לארץ הקודש, או אפילו נגד כופרים כמו הקתרים.

המונח "לגאטיה" (או "שליחות אפיפיורית") מתייחס הן למינויו של השליח האפיפיורי והן לטריטוריה הנוגעת בדבר (כגון מדינה, או מחוז כנסייתי).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשמן תומאס וולזי, לגאט האפיפיור לאנגליה בתקופת שלטונו של הנרי השמיני

בשיא ימי הביניים שימשו לעיתים קרובות לגאטים של האפיפיור כדי לחזק את הקשרים בין רומא לחלקים הרבים של העולם הנוצרי. לא פעם, לגאטים היו אנשים מלומדים ודיפלומטים מיומנים שלא היו מהמדינה בה הם הוסמכו. לדוגמה, גואלה ביקיירי, יליד איטליה, שימש כלגאט האפיפיור לאנגליה בתחילת המאה ה-13 ומילא תפקיד מרכזי הן בממשלה האנגלית והן בכנסייה באותה תקופה. עד ימי הביניים המאוחרים הפך נפוץ יותר למנות אנשי דת ילידים לתפקיד לגאט בתוך ארצם, כמו וולזי ששימש בחצר של הנרי השמיני מאנגליה. הסיבה להחלפת מדיניות זו יכולה להיות מיוחסת לשינוי בגישה ערב הרפורמציה; באותו שלב, היה סיכוי גבוה יותר שגברים זרים המייצגים את האפיפיור יחזקו את ההתנגדות לכנסייה מאשר יקרבו את השלטון והעם אליה.[1]

צוותים של האפיפיור זימנו לעיתים קרובות מועצות לגאטיניות, שעסקו בממשל הכנסייה ובנושאים כנסייתיים אחרים.[2] לפי האפיפיור גרגוריוס השביעי, שכתב את התכתיב האפיפיורי, לגאט של האפיפיור "מנהל את כל הבישופים במועצה, גם אם הוא נחות בדרגתו, והוא יכול לפסוק נגדם גזר דין של הדחה".[3] במהלך ימי הביניים, מועצה לגאטינית הייתה האמצעי הרגיל לכך שלגאט האפיפיור כפה את הנחיותיו.[3]

דרגות דיפלומטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן מספר דרגות של נציגי האפיפיור בדיפלומטיה, שחלקן כבר אינן בשימוש.

נונציו אפוסטולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – נונציו
החשמן ג'ובאני פרנצ'סקו קומנדונה, שכיהן כנונציו לאורבינו, פרארה, ונציה, פארמה ואנגליה.

הצורה הנפוצה ביותר של הלגאט האפיפיורי כיום היא נונציו אפוסטולי, שתפקידו לחזק את היחסים בין הכס הקדוש והכנסייה הקתולית במדינה מסוימת ובמקביל לפעול כנציג הדיפלומטי של הכס הקדוש בפני הממשלה. של אותה מדינה. נוציו אפוסטולי שווה ערך בדרך כלל בדרגתו לזו של שגריר יוצא דופן ובעל סמכות, אם כי במדינות קתוליות הנונציו מדורג לעיתים קרובות מעל השגרירים בפרוטוקול הדיפלומטי. נונציו ממלא את אותן תפקידים כמו שגריר ויש לו אותן הרשאות דיפלומטיות. על פי אמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים משנת 1961, שהכס הקדוש שותף לה, נונציו הוא שגריר כמו אלה מכל מדינה אחרת. אמנת וינה מאפשרת למדינה המארחת להעניק עדיפות לנונציו על פני אחרים בדרגת שגריר המוסמכים באותה מדינה, ורשאית להעניק את ראשות הסגל הדיפלומטי של אותה מדינה לנונציו ללא קשר לוותק שלו.[4]

פרו-נונציו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרו-נונציו היה מונח ששימש בין השנים 1965 ל-1991 לנציג דיפלומטי של האפיפיור בדרגת שגריר מלאה המוסמכת למדינה שלא העניקה לו עדיפות על פני שגרירים אחרים או מתן הראשות על הסגל הדיפלומטי המתארח במדינה. באותן מדינות, דרגתו של נציג האפיפיור עומדת בדיוק בקנה אחד עם שאר חברי דרגת השגריר, כך שהוא הופך לראש הסגל רק עם הפיכתו לבכיר בסגל בהתאם לקריטריונים הרגילים.[5]

נציג אפוסטולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבור מדינות שלכס הקדוש אין איתן קשרים דיפלומטיים, נציג אפוסטולי נשלח לשמש כאיש קשר עם הכנסייה הקתולית באותה מדינה, אם כי אינו מוסמך לממשלתה.[6]

לגאטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Legatus a latere[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרגה הגבוהה ביותר הזו (מילולית "מהצד" (של האפיפיור), כלומר "מקורב ביותר") מוענקת בדרך כלל לכומר בדרגת קרדינל. זוהי הענקה חריגה ויכולה להיות ממוקדת או רחבה בתחום הסמכות. ה-legate a latere הוא האלטר אגו של האפיפיור, וככזה, הוא בעל סמכויות מלאות.[7][8]

Legatus natus[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילולית "לגאט נולד", כלומר לא ממונה באופן אישי אלא בתוקף תפקידו, כלומר בישוף המחזיק בדרגה זו כפריבילגיה של כסאו, למשל הארכיבישופים של קנטרברי (לפני הרפורמציה), פראג, אסטרגום, אודינה, זלצבורג, גנייזנו וקלן. ה-legatus natus פועל כנציגו של האפיפיור במרחב שלו, כאשר legatus a latere נשלח רק בנסיבות יוצאות דופן. למרות שהם מוגבלים בסמכות השיפוט שלהם בהשוואה ל-legati a latere,‏ legatus natus לא היה כפוף להם.[9]

Legatus missus[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לגאט שנשלח", בעל סמכויות מוגבלות לביצוע משימה ספציפית. המינוי הזה בדרך כלל ממוקד בתחום סמכותו ולתקופה קצרה.

לגאטים מושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מחוזות מנהליים (חילוניים) של מדינת האפיפיור באיטליה נשלטו על ידי לגאט אפיפיורי. כך היה הדבר בבנוונטו, בפונטקורבו (אנ') ובוויטרבו. בארבעה מקרים, כולל בולוניה, התפקיד הזה הוענק אך ורק לקרדינלים. משרת הלגאט המושל של ולטרי (אנ') נוצרה עבור ברטולומאו פאקה.

התואר היה יכול להשתנות לשליח אפוסטולי, כפי שקרה בפרוזינונה ב-1827.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לגאט אפיפיורי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Pagden, Anthony (2010). The Idea of Europe: From Antiquity to the European Union. Vol. 13. Cambridge, UK: Cambridge University Press. ISBN 978-0521795524.
  2. ^ Robinson, I. S. (1990). The Papacy 1073–1198: Continuity and Innovation. Cambridge, UK: Cambridge University Press. p. 150. ISBN 0-521-31922-6.
  3. ^ 1 2 Robinson, I. S. (1990). The Papacy 1073–1198: Continuity and Innovation. Cambridge, UK: Cambridge University Press. p. 150. ISBN 0521319226.
  4. ^ United Nations Conference on Diplomatic Intercourse and Immunities (1961). "Vienna Convention on Diplomatic Relations, Article 16". United Nations. {{cite journal}}: Cite journal requires |journal= (עזרה)
  5. ^ Beal, John P.; Coriden, James A.; Green, Thomas J., eds. (2000). New Commentary on the Code of Canon Law (Study ed.). New Jersey: Paulist Press. p. 462. ISBN 978-0809140664.
  6. ^ Collinge, William (2012). Historical Dictionary of Catholicism (2nd ed.). Maryland, US: Scarecrow Press Inc. p. 251. ISBN 978-0810857551.
  7. ^ Bellenger, Dominic Aidan; Fletcher, Stella (2001). Princes of the Church: A History of the English Cardinals. Stroud, UK: Sutton. p. 2. ISBN 0-7509-2630-9.
  8. ^ Livingstone, E. A. (2013). The Concise Oxford Dictionary of the Christian Church (3rd ed.). Oxford, UK: Oxford University Press. p. 331. ISBN 978-0199659623.
  9. ^ Tayler, Thomas (1866). The Law Glossary. New York: Baker, Voorhis & Co. p. 300.