ויטרבו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ויטרבו
Viterbo
Viterbo-Stemma.png
סמל ויטרבו
Flag of Viterbo.svg
דגל ויטרבו
Viterbo09.jpg
רחוב בעיר העתיקה
מדינה איטליהאיטליה  איטליה
מחוז לאציולאציו  לאציו
נפה ויטרבו
ראש העיר לאונרדו מיקליני
Leonardo Michelini
שפה רשמית איטלקית
תאריך ייסוד המאה השמינית לפנה"ס
שטח 406.28 קמ"ר
גובה 326 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 67,420 (נכון ל־1 ביולי 2016)
 ‑ צפיפות 160 נפש לקמ"ר (2011)
קואורדינטות 42°25′N 12°06′E / 42.417°N 12.100°E / 42.417; 12.100קואורדינטות: 42°25′N 12°06′E / 42.417°N 12.100°E / 42.417; 12.100
אזור זמן UTC +1
http://www.comune.viterbo.it/

ויטרבואיטלקית: Viterbo) היא עיר עתיקה ובירת נפת ויטרבו שבמחוז לאציו שבמרכז איטליה. בשלב מוקדם של ההיסטוריה שלה כבשה ויטרבו וסיפחה לתחומיה את העיר השכנה פרנטו (Ferento). העיר שוכנת במרחק של כ-80 ק"מ מצפון למטרופולין של רומא. מרכזה ההיסטורי של העיר מוקף בחומות מימי הביניים, שעדיין ניצבות ללא פגם ונבנו במהלך המאות ה-11 וה-12. הכניסה למתחם החומות הוא דרך שערים עתיקים.

בנוסף לחקלאות, ענפי הכלכלה העיקריים של ויטרבו הם תעשיית הקדרות, השיש והעץ. העיר היא מקום משכנם של רזרבת הזהב של איטליה, אקדמיה חשובה לאומנות, אוניברסיטה ושל מרכז הפיקוד וההדרכה של הזרוע האווירית של צבא איטליה. ויטרבו ממוקמת באזור של מעיינות חמים ומהווה מקור משיכה לתיירים מכל רחבי מרכז איטליה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיעוד הראשון לקיומה של העיר הוא מהמאה השמינית לפני הספירה, אז נקראה קאסטרום ויטרבי (Castrum Viterbii). העיר בוצרה בשנת 773 על ידי המלך הלומברדי דזידריוס (Desiderius) במסגרת ניסיונו הכושל לכבוש את רומא. כאשר החלה הכנסייה הקתולית לחסות בצלו של השלטון הפרנקי, הפכה ויטרבו להיות חלק ממדינת האפיפיור, אך מעמדה היה שנוי במחלוקת במאות השנים הבאות עד אשר בשנת 1095 היא הוכרזה כ"עיר חופשית".

בתקופה בה האפיפיורים התקשו להשליט את סמכותם על העיר רומא, ויטרבו הפכה להיות למקום מושבם המועדף, החל מהאפיפיור אאוגניוס השלישי (1145-1146), אשר צר לשווא על חומות העיר. ב-1164 הפך פרידריך הראשון את ויטרבו למקום מושבו של האנטי-אפיפיור פאשל השלישי (Paschal III). שלוש שנים לאחר מכן הוא העניק לה את התואר "עיר" והשתמש במיליציות שלה כנגד רומא. ב-1172 החלה ויטרבו להתרחב. העיר העתיקה פרנטום (Ferentum) הוחרבה ונכבשו שטחים נוספים. בתקופה זו הייתה העיר עשירה ומשגשגת ואחת החשובות במרכז איטליה עם אוכלוסייה של כמעט 60,000 תושבים.

ב-1207 קיים האפיפיור אינוקנטיוס השלישי מועצה בקתדרלה של העיר, אך מאוחר יותר נודתה העיר כמקום מושב מועדף של תנועת הפטריאנים הכופרים והיא אף הובסה על ידי רומא. יחד עם זאת, ב-1210 הצליחה ויטרבו להביס את הקיסר אוטו הרביעי ושוב הייתה במצב מלחמה עם רומא.

במאה ה-13 נשלטה העיר על ידי הרודנים ממשפחות גאטי (Gatti) ודי ויקו (Di Vico). פרידריך השני משך את ויטרבו לצדם של הגיבלינים ב-1240, אך אזרחי העיר גירשו את חייליו הגרמנים. ב-1243 הוא הטיל מצור על העיר פעם נוספת, אך נכשל. מנקודת זמן זו הייתה ויטרבו תמיד נאמנה לגואלפים. בין השנים 1257-1261 הייתה העיר מקום מושבו של האפיפיור אלכסנדר הרביעי, אשר מת בעיר. יורשו, אורבנוס הרביעי נבחר בוויטרבו.

בין השנים 1266-1268 בחר קלמנס הרביעי את ויטרבו כבסיס למאבקו חסר הרחמים כנגד בית הוהנשטאופן. כאן, מאכסדרת ארמון האפיפיורים בויטרבו, הוא נידה את צבאו של קונראד השלישי והכריז עליו ככופר. אפיפיורים נוספים שנבחרו בוויטרבו היו גרגוריוס העשירי, יוחנן העשרים ואחד (אשר נהרג כאשר תקרת הספרייה של ארמון האפיפיורים קרסה עליו), ניקולאס השלישי והאפיפיור הצרפתי מרטינוס הרביעי. אנשי ויטרבו, אשר בהשפעתו של שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה התנגדו לבחירתו של זר לתפקיד הכס הקדוש, התפרצו לקתדרלה שבה נערכה הקונקלווה ועצרו שניים מהקרדינלים. בסופו של דבר הם זכו לנידוי והאפיפיורים נמנעו מלהגיע לוויטרבו במשך 86 שנים.

ללא חסותם של האפיפיורים, נפלה העיר לידיה של משפחת די ויקו. במאה ה-14, ג'ובאני די ויקו יצר סניוריות ששלטה על צ'יוויטווקיה, טרקוויניה, בולנזה, טודי, נרני ואמיליה. שלטונו רוסק ב-1354 על ידי הקרדינל חיל דה אלבורנוס (Albornoz), שנשלח על ידי אפיפיורות אביניון לשקם את מדינת האפיפיור ובנה בעיר מצודה. ב-1375 נכנעה העיר לפרנצ'סקו די ויקו, בנו של הרודן הקודם, אך 13 שנים לאחר מכן הוא נרצח על ידי אנשי העיר שהעבירו את השלטון בה לאפיפיור אורבנוס השישי ולאחר מכן לג'ובני די סקירה די ויקו, בן דודו של פרנצ'סקו. ב-1396 הביסו שוב כוחותיו של האפיפיור בוניפקיוס התשיעי את ג'ובני ומיסדו מחדש את הריבונות הכנסייתית על העיר. השליט האחרון למשפחת די ויקו, ג'אקומו, הובס ב-1431. מכאן והלאה הייתה ויטרבו לעיר בעלת חשיבות משנית בעקבות ירידת כוחה של מדינת האפיפיור. ב-1871 היא הפכה לחלק מאיטליה.

אתרים חשובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרכז ההיסטורי של ויטרבו הוא אחד מהערים מימי הביניים השמורות ביותר במרכז איטליה. רבים מהבניינים העתיקים, בעיקר כנסיות, בנויים על חורבותיהם של מבנים עתיקים יותר וניתן להבחין בהם על פי האבנים הגדולות שמהן הם בנויים.

נקודת המשיכה המרכזית של ויטרבו היא הארמון האפיפיורי (Palazzo dei Papi), ששימש לאפיפיורים כמעון כפרי וכמקום מפלט בזמני משבר ברומא. עמודי הארמון הם עמודיו של מקדש רומי שנעשה בהם שימוש משני.

האתר השני בחשיבותו בעיר הוא הקתדרלה של ויטרבו. היא נבנתה בסגנון רומנסקי על ידי הלומברדים על חורבותיו של מקדש הרקולס. הקתדרלה נבנתה מספר פעמים מחדש החל מהמאה ה-16 וב-1944 היא ניזוקה קשות מההפצצות של בעלות הברית. מגדל הפעמונים הגותי הוא מהמחצית הראשונה של המאה ה-14 וניכרת בו השפעה של אומנים מסיינה. הקתדרלה היא מקום משכנו של הסרקופג של האפיפיור יוחנן העשרים ואחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ויטרבו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]