לוגוגרף (היסטוריה)
הלוגוגרפים (מיוונית עתיקה: λογογράφος, הלחם של המילים "לוגוס" – סיפור, ו"גרפון", לכתוב) היו ההיסטוריוגרפים והכרוניקנים היוונים לפני הרודוטוס, "אבי ההיסטוריה".[1] הרודוטוס עצמו כינה את קודמיו "לוגופויוי" (λογοποιοί, מהמילה "לעשות").
הלוגוגרפים היו כותבי פרוזה, בניגוד למשוררים. היו אלה סופרים שפעלו בסוף מאה ה-6 לפסה"נ, והעלו על הכתב מסורות שבעל פה בתחום הגנאלוגיה, אתנוגרפיה, כרונוגרפיה, ביוגרפיה, גאוגרפיה, מיתולוגיה, ייסוד ערים ונושאים נוספים. כתביהם ערערו על המסורת המיתולוגית, ובכך היו חוליה בדרך לכתיבה היסטורית, אם כי עדיין נשארו בגדר סיפורי עם ומשלים.[2]
ההיסטוריון תוקידידס (א, 21) כינה אותם לראשונה "לוגוגרפים", וטען כי אינם אמינים, משום ש"העדיפו דברים ערבים לאוזן על האמת", ומשום ש"סיפוריהם אינם ניתנים לבדיקה ומפני אורך הזמן נכנסו רובם לתחום המיתוס, ואין בהם ממש".[2]
הלוגוגרפים המייצגים, למעט יוצא מן הכלל אחד, הגיעו מאיוניה ואייה, ומיקומם היה טובה ביותר לצורך רכישת ידע בנוגע למדינות הרחוקות של מזרח ומערב. הם כתבו בניב האיוני ושמרו על האופי הפואטי של הדגם האפי שלהם. הביקורת שלהם מסתכמת בלא יותר מאשר ניסיון גס להסביר את האגדות והמסורות הקשורות בייסוד ערים, בגנאלוגיות של משפחות שליטות, ובמנהגים של עמים שונים.[1] אין סימן לביקורת מדעית,[1] ולכן הם נקראים בדרך כלל "כרוניקנים" ולא "היסטוריונים".
הלוגוגרף הראשון הראוי לציון היה קדמוס איש מילטוס (מתוארך למאה ה-6 לפסה"נ, אך אולי דמות מיתית), שכתב על ההיסטוריה של עירו. לוגוגרפים אחרים פרחו מאמצע המאה ה-6 לפסה"נ ועד למלחמות יוון–פרס; פרקידס איש אתונה (אנ'), שמת בסביבות שנת 400 לפסה"נ, נחשב בדרך כלל לאחרון שבהם.[1] הקטאיוס ממילטוס (המאות ה-6–5 לפסה"נ), בספרו "גנאלוגיות" (Genealogiai), היה הראשון שבהם שניסה (לא לגמרי בהצלחה) להפריד את העבר המיתי מהעבר ההיסטורי האמיתי, מה שסימן צעד מכריע בהתפתחותה של היסטוריוגרפיה אמיתית. הוא המקור היחיד שהרודוטוס מצטטו בשמו. לאחר הרודוטוס, הז'אנר שקע אך זכה מחדש לפופולריות מסוימת בתקופה ההלניסטית.
הלוגוגרפים, למרות שעבדו במסגרת אותה מסורת מיתית, נבדלים מהמשוררים האפיים של מחזור מלחמת טרויה מכיוון שהם כתבו בפרוזה, בסגנון לא תקופתי שאותו מכנה אריסטו (רטוריקה, 1409a 29) סגנון "רציף".
לוגוגרפים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיוניסיוס מהליקרנסוס (על תוקידידס, 5) מונה את הלוגוגרפים שהיו המפורסמים ביותר בעולם הקלאסי:
- אקוסילאוס איש ארגוס, שכתב פרפרזה בפרוזה, תוך תיקון המסורת היכן שהדבר נראה הכרחי, את יצירותיו הגנאלוגיות של הסיודוס בניב האיוני. הוא הגביל את תשומת לבו לתקופה הפרהיסטורית ולא ניסה לכתוב היסטוריה אמיתית.[1]
- קדמוס איש מילטוס.
- כארון מלמפסקוס (אנ'), מחבר היסטוריות של פרס, לוב ואתיופיה, ואנלים של עיר הולדתו, עם רשימות של הפריטנים (אנ') והארכונים, והכרוניקות של המלכים הלקדמונים.[1]
- דמאסטס איש סיגיון (אנ'), תלמידו של הלאניקוס איש לסבוס, מחבר הגנאלוגיות של הלוחמים לפני טרויה ורשימה אתנוגרפית וסטטיסטית של חיבורים קצרים על משוררים, סופיסטים ונושאים גאוגרפיים.[1]
- הקטאיוס ממילטוס.[1]
- הלאניקוס איש לסבוס,[1] מספק את התיאור המוקדם ביותר של ייסוד רומא על ידי איניאס.
- היפיס (Hippys) וגלאוקוס (Glaucus), שניהם מרגיום; הראשון כתב היסטוריות של איטליה וסיציליה, השני כתב חיבור על משוררים ומוזיקאים עתיקים, ששימש את הרפוקרטיון (אנ') ופסאודו-פלוטרכוס.[1]
- אמלסגורס (אנ') של כלקדון.
- פרקידס איש אתונה (אנ').
- סטסימברוטוס איש תאסוס (אנ'), מתנגד של פריקלס ומחבר של חוברת פוליטית על תמיסטוקלס, תוקידידס ופריקלס.[1]
- קסאנתוס (אנ'), מסרדיס בלידיה, מחבר היסטוריה של לידיה ואחד המקורות הראשיים שבהם השתמש ניקולאוס איש דמשק.[1]