ניקולאוס איש דמשק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ניקולאוס איש דמשקיוונית: Νικόλαος Δαμασκηνός;[1]64 לפנה"ס[2][3] - תחילת המאה ה-1 לספירה[4]) היה סופר יווני, פילוסוף מהאסכולה הפריפטטית והיסטוריון החצר של המלך הורדוס.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאוס נולד בדמשק למשפחה הלניסטית מיוחסת. אביו, אנטיפטרוס, מילא משימות שונות כנציג הקהילה. הוא שירת במשלחות חוץ ונבחר גם למועצת העיר של דמשק.[5] התפקיד שמילא אביו בחיים העירוניים של דמשק מרמזים על כך שניקולאוס לא נולד למשפחה יהודית.[4] הדבר מוצג באופן חד משמעי בסודא, שם נכתב שלפני מותו, ציווה אנטיפטרוס על שני בניו, ניקולאוס ותלמי, למלא את נדרו לזאוס. שמה של אמו היה סטרטוניקי.[5] על פי סופרוניוס (המאה ה-7), שימש ניקולאוס כמחנך לילדיהם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה השביעית.[6] אחרי מותם וכיבוש מצרים על ידי אוקטביוס עבר לממלכת יהודה שם היה ליועצו של המלך הורדוס.

ניקולאוס הפך ליועצו המרכזי של הורדוס ומילא בשרותו מגוון שליחויות, הוא נשלח בשנת 14 לפנה"ס לאסיה הקטנה להתייצב לפני מרקוס ויפסניוס אגריפה, שהיה באותה העת שליט המזרח, כדי להגן על זכויותיהם של היהודים שנפלו קורבן להתנכלותם של תושבי הערים ההלניסטיות.[7] כשאגריפה הטיל קנסות כבדים על תושביה של איליום, שכן אשתו יוליה כמעט קיפחה את חייה שם, שלח הורדוס את ניקולאוס לשדל את אגריפה לבטל את הקנס, דבר שעלה בידו. כשהתגלה קרע בין הורדוס לאוגוסטוס כתוצאה מפלישתו של הורדוס לממלכה הנבטית היה זה ניקולאוס שיישר את ההדורים ביניהם, כשנסע עם הורדוס לרומא בשנת 12 לפנה"ס. בסוף שלטונו של הורדוס, הוא סייע לו בהליכים המשפטיים נגד בנו הבכור אנטיפטרוס.

לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, התכוון לניקולאוס לפרוש מעבודתו לחייו הפרטיים, אולם ארכלאוס, בנו של הורדוס, שכנע אותו לנסוע עמו לרומא, כדי לקבוע את סדרי הירושה בדיון לפני הקיסר אוגוסטוס. בשאלה מי מבין הבנים צריך לרשת את עיקר הממלכה דיבר ניקולאוס בשבחו של ארכלאוס, אולם למרות תמיכתו בו הוא סירב לייצגו כאשר הערים ההלניסטיות שהיו כפופות לאביו דרשו עצמאות.[2]

פלוטרכוס סיפק תיאור של ניקולאוס: "אדם בעל מזג-נעים, גבוה ורזה, ובעל צבע-עור אדמומי".[8] ניקולאוס ככל הנראה בילה את שארית חייו ברומא.[9] על פי סופרוניוס, צאצאיו של ניקולואוס היו בולטים מאד בדמשק גם דורות רבים אחריו.[6]

הסופר הרומאי פליניוס הזקן ציין לשבח את התמרים של ארץ יהודה, ובהם גם את "תמר ניקולאוס",[10] שנקרא על שם ניקולאוס איש דמשק.[8] על פי אתנאיוס, אוגוסטוס היה זה שקרא לתמר על שמו של ניקולאוס, מכיוון שניקולאוס היה שולח לו אותו.[11] שמו של הזן הזה נשמר גם במשנה ובתלמוד, בשם "נקליבם", "נקלביס", "נקלב" או "נקלס".[12][9]

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו של ניקולאוס לא השתמרו. הוא חיבר ביוגרפיה שאבדה על הורדוס וכן ביוגרפיה אוהדת על הקיסר אוגוסטוס, חיבורים פילוסופיים, וטראגדיות וחיבור על ההיסטוריה של העולם, שבהם הביע את אהדתו לרומאים והערצתו לקיסר אוגוסטוס ובכך הפך לאחד משופרי התעמולה של הקיסרות במזרח.

חיבורו החשוב ביותר היה "ההיסטוריה" או "ההיסטוריה האוניברסלית", שכלל 144 ספרים[13][14] שסקרו את תולדות המזרח עד ימיו. חיבור זה היה אחד החיבורים ההיסטוריוגרפיים הארוכים ביותר שנכתבו בעת העתיקה.[15] היה זה הורדוס שעודד את ניקולאוס להתחיל במלאכה עצומה זאת, וניתן להניח שלפחות חלק מהחיבור פורסם עוד בחייו של המלך.[16]

הוא חיבר גם אוטוביוגרפיה שפורסמה לאחר מות הורדוס ושרידים ממנה נשתמרו בכתבי הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס השביעי פורפירוגניטוס (אנ')‏ (המאה ה-10), Excerpta de Virtutibus ו-Excerpta de Insidiis, שם נמצאים פרטים הנוגעים לשלטונו של הורדוס, שחסרים ב"קדמוניות היהודים" של יוסף בן מתתיהו.[16] הקטעים שנותרו מהאוטוביוגרפיה עוסקים בעיקר בהיסטוריה יהודית.[9] נראה כי חיבורו על חיי אוגוסטוס (Bios Kaisaros) הושלם לאחר מותו של הקיסר ב-14 לספירה. נשארו ממנו שני קטעים ארוכים, אחד עוסק בנעוריו והשני ברציחתו של יוליוס קיסר.[9] הוא כתב פרשנות לאריסטו, שאוסף קטעים ממנו שרד בכתב יד סורי, שרובו הוא עבודה מאת הסופר הנוצרי דיוניסיוס בר-סליבי (אנ') (המאה ה-12). ב-1923 נתגלה באיסטנבול תרגום לערבית של חיבורו "על הצמחים" (אנ'), שפעם היה מיוחס לאריסטו. הוא קיים גם בכתב יד סורי בקיימברידג'. הגרסה היוונית הקיימת של החיבור אינה המקור היווני, שאבד, אלא תרגום מהגרסה הלטינית, שגם היא תרגום מהערבית.[17]

אחד הקטעים הידועים ביותר מכתביו הוא תיאור ביקורה של משלחת שנשלחה על ידי מלך הודי, ששמו "פאנדיון" או "פורוס", אל הקיסר אוגוסטוס סביב שנת 13 לספירה. ניקולאוס קיבל את המשלחת בעיר אנטיוכיה. המשלחת נשאה עמה מכתב דיפלומטי ביוונית ואחד מחבריה היה סרמאנה (אנ'), ששרף את עצמו בחיים באתונה כדי להפגין את אמונתו. אירוע זה יצר סנסציה והוא צוטט על ידי סטראבון[18] ודיו קסיוס[19]. לסרמאנה נבנה קבר שעדיין ניתן היה לראותו בזמנו של פלוטרכוס, ועליו הכתובת "ΖΑΡΜΑΝΟΧΗΓΑΣ ΙΝΔΟΣ ΑΠΟ ΒΑΡΓΟΣΗΣ" ("זאראמאנוכגס, הודי מברגוזה" (אנ')).

ניקולאוס כמקור של יוסף בן מתתיהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף בן מתתיהו, בספרו הראשון "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים", שאב מספריו של ניקולאוס את מרב החומר ההיסטורי שכתב על החשמונאים והורדוס. כתביו מהווים את המקור העיקרי לכל התקופה שבין אנטיוכוס אפיפאנס לעליית ארכלאוס לשלטון. כך גם לגבי ספרים 14 עד 17 של "קדמוניות היהודים", הכוללים את ההיסטוריה של תקופת הורדוס. בשני החיבורים, כאשר יוסף מפסיק להשתמש בניקולאוס כמקור - מתקופת ארכלאוס והלאה - תיאורו הופך להרבה פחות מפורט וכבר לא עומד בהשוואה לתיאורו את ההיסטוריה של הורדוס.[20] ב"קדמוניות היהודים", שנכתב זמן רב לאחר "מלחמת היהודים", נקט יוסף עמדה ביקורתית כלפי המקור העיקרי שלו להיסטוריה של תקופה זו:

"גם בשאר עניינים כותב תמיד ניקולאוס את ספרו בדרך זו: שכן מאחר שחי במלכות (הורדוס וישב) איתו בכפיפה אחת כתב (את חיבורו) מתוך חנופה וכדי לשרתו, והוא נוגע רק בדברים שהביאו לו תהילה ומשווה פנים הפוכות לדברים רבים שאינם צודקים...ושוקד להסתירם בכל (הדרכים)...(וכך) נהג בכל החיבור: הוא מפליג בשבח מעשיו המתוקנים של המלך, ואילו על המעשים שנעשו שלא כדין הוא להוט ללמד סנגוריה. ברם, אדם יכול לדון אותו לכף-זכות במידה רבה...שהרי לא חיבר ספר דברי-הימים בשביל שאר בני-אדם, אלא עשה אותו לשמש למלך".[21]

כך טען יוספוס גם לגבי מוצאו של הורדוס: "אמנם, ניקולאוס הדמשקי אומר שהלה (אנטיפטרוס האדומי), לפי משפחתו, הוא מראשוני היהודים שבאו מבבל ליהודה. אולם הוא אומר זאת, כדי לעשות נחת־רוח להורדוס בנו".[22] הוא טוען כי ניקולאוס הסתיר פרטים כשהזכיר את מצבת השיש שבנה הורדוס בפתח קבר דוד המלך: "את הבניין הזה מזכיר גם ניקולאוס כותב דברי הימים שבדורו, אולם כמובן אינו אומר שהורדוס בעצמו גם ירד לקבר, משום שמבין הוא שזה מעשה לא נאה".[23] ויותר מכך, טוען כי שיקר לגבי הוצאתם להורג של אשתו ובניו של הורדוס: "איש זה (ניקולאוס), ברצותו לשוות פנים יפות למות מרים ובניה, שבוצע על ידי המלך בדרך אכזרית כל־כך, בּדה עליה עלילת זנוּת ועל הצעירים - התנקשות בחייו".[24] עם זאת, בנאום הקטגוריה של ניקולאוס נגד אנטיפטרוס, בשמו של הורדוס, מפנה ניקולאוס את האשמה אליו, כרוקם מזימות.[25] התקפתו של יוסף בן מתתיהו על ניקולאוס אינה תוצאה של שימוש במקור אנטי-הרודיאני, אלא ביטוי לשינוי דעתו עליו או לשינוי בנסיבות בהן חי באותה תקופה.[26]

ניקולאוס היה חברו ומשרתו של מלך יהודי, הורדוס, וכתוצאה ממגעיו עם היהודים היה בעל ידע עליהם יותר מהסופרים ההלניסטים האחרים של התקופה. הוא הפגין יותר כבוד מרובם כלפי העבר והמסורת של היהודים והחשיב מאד את החומר ההיסטורי שבתנ"ך. אולם מצד שני, כתיבתו על שושלת החשמונאים מושפעת מאד מקשריו עם הורדוס ומאהדתו הטבעית לענייני הסורים היוונים.[27] על פי מנחם שטרן, ניקולאוס איש דמשק היה פטריוט של עירו ויד ימינו של הורדוס, ולכן בהיותו כזה שאף לגמד ולטשטש את הישגיהם של החשמונאים, ובמיוחד את הישגיו של אלכסנדר ינאי, שהיה אויב היישובים ההלניסטים ומאדיר בית חשמונאי. מגמה זו גרמה לתיאורים דיסוננסים שכן מצד אחד נראה שינאי כבש והרחיב את שטחי הממלכה באופן חסר תקדים, ומצד שני אין שום תיאור של קרב שהוא מנצח בו.[28]

יוסף בן מתתיהו מציין בחיבורו "נגד אפיון" את ניקולאוס איש דמשק בין הסופרים המפורסמים שטענו בחיבוריהם כי אנטיוכוס אפיפאנס היה זקוק לכסף ולכן הפר את בריתו עם היהודים ושדד את אוצרות בית המקדש בירושלים.[29] ישנה אפשרות שרוב הסופרים הללו היו ידועים ליוספוס רק דרך ניקולאוס.[30] מלבד חיבוריו של יוספוס, לא ניתן לזהות שום השפעה ישירה של החיבור ההיסטורי של ניקולאוס על התייחסויות מאוחרות יותר ליהודים בספרות היוונית-רומית.[27]

יוספוס מצטט את ניקולאוס בנוגע להצטרפותו של הורקנוס הראשון למסע המלחמה של אנטיוכוס סידטס.[31] מתוך הניסוח "הורקנוס היהודי", ניתן להניח כי דברי ניקולאוס אין מקורם בתיאור ההיסטוריה של יהודה, אלא בפרק בהיסטוריה הסלאוקים.[32] יוספוס מציין את ניקולאוס גם כמקור שתומך בתיאורו את שחיטת נשים וילדים בכפרי יהודה על ידי חייליו של תלמי לתירוס במהלך מלחמתו נגד אלכסנדר ינאי,[33] ובתיאורו את כיבוש בית המקדש על ידי פומפיוס.[34]

על אישים ואירועים במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף בן מתתיהו מצטט את ניקולאוס מספר פעמים לגבי דמויות ואירועים המתוארים במקרא. בספר ה-96 של ההיסטוריות שלו, מספר ניקולאוס על הר בארמניה, שאליו רבים נמלטו מהמבול ושאל פסגתו הגיע גם איש עם תיבה (נח) - האיש שעליו כתב "משה, מחוקק היהודים".[35] בספר הרביעי של חיבורו, טוען ניקולאוס כי אברהם היה מלך בדמשק, אליה הגיע עם צבא עוד לפני שהגיע לארץ כנען, וששמו עדיין מכובד בסביבת דמשק.[36] באותו ספר הוא מספר על הדד, מלך דמשק, שנלחם בדוד, ועל צאצאו שתקף את שומרון.[37] זהו האזכור היחיד של דוד המלך אצל סופר פגאני לפני הפצת הנצרות.[38]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, ירושלים תשנ"א, עמ' 464-445
  • M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, pp. 227-260

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הגיית השם ביוונית: ניקוֹלאוֹס דמשקנוֹס, ניקולאוס במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה השלישית מהסוף), דמשקנוס במלרע.
  2. ^ 2.0 2.1 ניקולאוס איש דמשק, אוטוביוגרפיה, קטע 136, סעיפים 11-8.
  3. ^ ניקולאוס היה כבן 60 בעת שיצא עם ארכלאוס לרומא בשנת 4 לפנה"ס.
  4. ^ 4.0 4.1 M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, p. 227
  5. ^ 5.0 5.1 סודא, אנטיפטרוס – Suidas, s.v. Ἀντίπατρος
  6. ^ 6.0 6.1 הערה על ניקולאוס ואוגוסטוס (באנגלית)
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק ג, פסקה ב, סעיפים 127-125. על פי יוספוס, האירועים תועדו בספרים ה-123 ו-124 של ניקולאוס.
  8. ^ 8.0 8.1 Plutarchus, Quaestiones Convivales, Book VIII, chapter 4, section 1, p. 723 D
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 ניקולאוס איש דמשק, באנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
  10. ^ Pliny the Elder, The Natural History, Book XIII, Chapter 9
  11. ^ Athenaeus, Deipnosophistae, XIV, 66, p. 652 A
  12. ^ משנה, מסכת עבודה זרה, פרק א', משנה ה'; תלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה, פרק א', הלכה ה'; תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ג, עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ד, עמוד ב'.
  13. ^ אתנאיוס, ספר 6, 249.
  14. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, p. 238-239: מספרי הספרים 123-124 אצל יוספוס תומכים במספר 144 המופיע אצל אתנאיוס, בניגוד למספר 80 בסודא.
  15. ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, 2007, עמ' 405-404, הערה 8.
  16. ^ 16.0 16.1 M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, p. 228
  17. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, p. 232
  18. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 15, פרק 1, פסקה 73.
  19. ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 54, פרק 9, סעיפים 9-8.
  20. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, p. 229
  21. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ז, פסקה א, סעיפים 186-183.
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק א, פסקה ג, סעיף 9.
  23. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ז, פסקה א, סעיף 183.
  24. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ז, פסקה א, סעיף 185.
  25. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק ה, פסקה ה, סעיפים 110, 114.
  26. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, p. 245, note 183
  27. ^ 27.0 27.1 M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, p. 231
  28. ^ מנחם שטרן, הרקע המדיני למלחמותיו של אלכסנדר ינאי, תרביץ, כרך 33, חוברת 4, תשכ"ד, עמ' 335
  29. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ז.
  30. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, p. 239
  31. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ח, פסקה ד, סעיפים 251-250.
  32. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, p. 240
  33. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק יב, פסקה ו, סעיפים 347-345.
  34. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק ד, פסקה ג, סעיפים 68-66. ראו גם: פרק ו, פסקה ד, סעיף 104: ניקולאוס כתב על מסעי המלחמה של פומפיוס וגביניוס.
  35. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 1, פרק ג, פסקה ו, סעיפים 95-94.
  36. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 1, פרק ז, פסקה ב, סעיפים 160-159.
  37. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 7, פרק ה, פסקה ב, סעיפים 103-101.
  38. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, p. 236