סרדיס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שרידי חנויות ביזנטיות בסרדיס

סרדיסלידית Sfard, ביוונית Σάρδεις, בלטינית Sardis, בטורקית Sart) הייתה עיר מהעת העתיקה (נמצאת ליד העיירה סארט של ימינו בטורקיה), ממוקמת במערב אנטוליה (אסיה הקטנה) בקצה מישור הרמוס הפורה ולרגלי הרי תמולוס, על דרך ראשית המחברת את הים האגאי עם טורקיה הפנימית. מתפרשת סביב מצודה על גדות נהר פקטולוס. הייתה בירתה של ממלכת לידיה הקדומה, מושב הפרוקונסול הרומי, ובירת פרובינקיית לידיה בתקופה הרומית המאוחרת והביזנטית. שמה הלידי של סרדיס, ספרד (Sfard), נזכר במקרא (עובדיה 20) אך הניקוד המופיע במקרא הוא שיבוש של השם על ידי הנקדנים העבריים הטברייניים בתקופת האסלאם, אהרן בן אשר ומשה בן נפתלי.

האזכור הראשון של סרדיס הופיע בכתובים בשנת 472 לפנה"ס, במחזה של אייסכילוס, "הפרסים". לעומת זאת, ב"איליאדה" של הומרוס הוזכרה העיר הִידֶה (Ύδε) כבירתו של עם הנקרא מַייוֹנִים, כנראה שם נוסף של הלידים. לא ברור אם הידה הוא שמה העתיק של סרדיס, או שמא הבירה עברה לסרדיס בתקופות יותר מאוחרות. על כל פנים, בשיאה של הממלכה הלידית במאה ה-8 לפנה"ס, בירתה הייתה סרדיס, ובכך זו נשאה חשיבות רבה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור המישורי של סרדיס היה מיושב על ידי החיתים כבר באלף השלישי לפנה"ס. סרדיס עצמה יושבה במאה ה-15 לפנה"ס אך לא ברור אם הייתה כבר עיר. היא התפרסמה לראשונה עת גיגס מלך לידיה קבע בה את מקום הבירה.העיר התפתחה בשני חלקים, עיר תחתית, הממוקמת לאורך גדות נהר פקטולוס, שסיפק לעיר גם מים וגם זהב, שם התגוררו האזרחים הרגילים, ועיר עלית, במצודה על ראש גבעה, לאזרחים העשירים, בני המלוכה ובה היה גם ארמון המלך. לידיה הגיחה כממלכה חתית חדשה לאחר התמוטטות האימפריה החתית במאה ה-12 לפנה"ס. לשיא כוחה ופריחתה הגיעה לידיה בעת מלוכת שושלת מרמנד החל מתחילת המאה ה-7 לפנה"ס, שהייתה השושלת השלישית והאחרונה למלוך בה. מלכי לידיה היו אגדיים בקרב היוונים בזכות עושרם ונדיבותם, הם בנו מקדשים ונתנו חפצים יקרים וטונות רבות של זהב למקדשים היוונים כמו אפסוס, דידימה ודלפי.

מצודת סרדיס התפרסמה לאורך ההיסטוריה כ"המקום החזק ביותר בעולם", והעיר התחתית הייתה מוגנת על ידי ביצור אדיר בעובי 20 מטר. תילי העפר בנקרופוליס המלכותי של סרדיס בבן טפה הם מהגדולים בעולם. קרויסוס, מלכה האחרון של לידיה, פאר את סרדיס ובנה גם את מקדש ארטמיס באפסוס שהיה לאחד משבעת פלאי תבל בעולם העתיק.

מיקומה האסטרטגי של העיר הפך אותה לנקודה מרכזית המחברת את פנים אנטוליה לחוף האגאי. לידיה קיימה יחסים שלווים עם שכניה. על כן, סרדיס יכלה לשמש מרכז לתעבורה של סחורות ורעיונות בין מסופוטמיה ליישובים היוונים האיוונים, צומת מסחר ונקודת מפגש אידיאלית להחלפת רעיונות, אמונות, מנהגים, ידע ותובנות חדשות. עושרה של סרדיס בא מהזהב שנמצא במימי נהר הפקטולוס, מחצבות השיש בהרי תמולוס והקרקע הפוריה במישור. במיתולוגיה היוונית והרומית, הזהב הגיע לנהר לאחר שהמלך הפריגי מידאס שטף את מגע הזהב בנהר.

במהלך ההיסטוריה שלה, השליטה בסרדיס עברה מיד ליד פעמים רבות, אך היא תמיד שמרה על מעמד גבוה בקרב הערים באזור. סרדיס נכבשה בידי הקימרים במאה ה-7 לפנה"ס אך נצלה מחורבן. נכבשה שוב בידי הפרסים האחמנים (המלך כורש הגדול) בשנת 547 לפנה"ס לאחר מצור של 14 יום. תחת הפרסים האחמנים (547–334 לפנה"ס), סרדיס הייתה בירת סאטראפיה (פרובינציה) גדולה באסיה הקטנה, ונקודת האיסוף לקראת הפלישות ליוון תחת המלכים הגדולים דריווש הראשון וחשיארש הראשון. רבים מהקברים הידועים באזור, מתוארכים לתקופה זו, והחפירות של בתי העלמין בסרדיס הניבו דוגמאות נפלאות לתכשיטים של תקופה זו. במהלך הכיבוש הפרסי סרדיס לא השתנתה הרבה: חיל המצב הפרסי הוקם על האקרופוליס ואילו החיים בעיר התחתית נותרו ללא שינוי.

בשנת 500 לפנה"ס התמרדו הערים היווניות שבאיוניה (חופה המערבי של אסיה הקטנה) כנגד שלטון האימפריה הפרסית. המורדים נחלו הצלחה בתחילת דרכם, ואף כבשו את סרדיס, אך הפרסים הצליחו להביס אותם לבסוף ולסיים את המרד בשנת 494 לפנה"ס.

לאחר כיבושו של אלכסנדר הגדול, בשנת 334 לפנה"ס, סרדיס שולבה בממלכות ההלניסטיות והיוותה את הבירה המערבית של האימפריה הסלאוקית. התקופה הסלאויקית לוותה במלחמות רבות עם הממלכות ההלניסטיות במהלכן אנטיוכוס השלישי כבש את סרדיס בשנת 215 לפנה"ס והרס אותה עד היסוד אך בהמשך שילטונו גם בנה אותה מחדש. תחת חסות הסלאוקים הוקם מקדש ארטמיס הגדול באתר של מקדש קדום יותר. נבנו גם התיאטרון של סרדיס, הגימנסיום והמרחצאות, כחלק מהפיכתה של בירת אנטוליה, לפוליס הלניסטי.

סרדיס עברה לשלטון רומאי בשנת 133 לפנה"ס. במהלך תקופת שילטון זו היא נותרה עיר חשובה והייתה המרכז העיקרי של מחוז שיפוטי שכלל כמעט 30 יישובים לידיאיים ופריגיים. אסון פקד את העיר בתקופת שלטונו של הקיסר טיבריוס, כאשר בשנת 17 לספירה נהרסה סרדיס ברעידת אדמה, אך נבנתה מחדש בעזרת עשרה מיליון ססטרטיוס מהקיסר ופטור מתשלום מיסים במשך חמש שנים. העיר שגשגה תחת השלום הרומי (pax romana), והתפארה במקדש של הכת האימפריאלית, מרחצאות חשובות, אצטדיון, אמות מים ומבנים אזרחיים אחרים. כמו כן היא התפרסמה באחת משבע הכנסיות של אסיה בספר ההתגלות, אך לא נמצאו מבני כנסיות המתוארכים לתקופה זו.

בארגון מחדש של האימפריה הרומית בפיקוחו של דיוקלטיאנוס, הפכה סרדיס לבירת מחוז של לידיה, והיא פרחה במיוחד במאות הרביעית והחמישית לספירה. בית הכנסת הרומי המאוחר של סרדיס, כנסיות העיר שכללו כנסייה מהמאה הרביעית מחוץ לחומות העיר, קפלה המחוברת למקדש ארטמיס, בזיליקה גדולה בסמוך למרכז העיר, בתים רומיים מאוחרים ו"החנויות הביזנטיות "בפריפריה של העיר מעידים על התפתחותה המואצת של העיר ואוכלוסייתה ההולכת וגדלה.

כתוצאה מפיצול האימפריה הרומית בשנת 395 לספירה עברה סרדיס לשליטת ביזנטיון. בעידן הביזנטי סרדיס נשארה בירת המחוז העשיר, מטרופולין גדול בסגנון רומי טיפוסי, מעוטר במבני ציבור מרשימים, שסיפק שירותים נרחבים לאוכלוסייה הגדולה ומרכז פעילויות כלכליות מגוונות. במאה הרביעית סרדיס הייתה המטה של ​​מפעל נשק קיסרי והיה בה בית ספר פילוסופי. העיר הייתה מרכז רשת דרכים רומיות שחיברה אותה עם הים האגאי וכל חלקי אסיה הקטנה. הכניסה אל סרדיס היתה מזרח-מערב על דרך מרוצפת שיש מחופה שדרת עמודים וחנויות, שנבנו לאורך הקיר הדרומי של בית מרחץ מפואר וג'ימנסיום, שבתחומו פעל בית הכנסת הגדול ביותר הידוע בפזורה היהודית.

בשנת 615 פלש ח'וסרו השני מלך פרס הסאסנית וכבש את העיר. העיר נשרפה כליל ולא נבנתה מחדש. מה שנותר ממנה זו המצודה העצמתית על הגבעה עם יישובים קטנים הפזורים על פני האתר העתיק, כולם בנויים מחורבות העיר הקודמת או עליה.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-11 האזור הותקף בידי טורקים סלג'וקים, אך הצלחותיו של הגנרל היווני פִילוֹקָלֵס ב-1118 גרמו לטורקים להסתייג מלהיכנס פעם נוספת לאזור. זה ועוד נפילתו של הכוח הסלג'וקי עזרו לביזנטים להמשיך להחזיק בסרדיס עד 1306, כשהאימפריה הביזנטית נאלצה להסב אותה לטורקים. העיר המשיכה להחזיק מעמד עד שנחרבה בידי המצביא המונגולי טימור לנג ב-1402.

האקרופוליס[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרדיס התפרסמה בעת העתיקה בזכות האקרופוליס הבלתי חדיר שלו. מצוקיו הטבעיים היו כה תלולים עד כי כמעט ולא היה צורך בקירות ביצור נוספים. על כך נאמר כי המלך האגדי מלס נשא אריה (שנולד לפילגשו) סביב המצודה כדי להפגין את אי-פגיעותה. אך הוא השמיט קטע אחד, בו הפרסים עלו למצודה וכבשוה. בשלוש הזדמנויות לפחות, האקרופוליס עמד נגד פולשים חזקים במשך שבועות, חודשים או יותר. בתקופת אלכסנדר הגדול, הגנו על המצודה שלוש טבעת ביצורים, שמהן אלכסנדר עצמו התפעל מאוד. כיום יש רק שני מסלולי גישה למקום, שניהם די מפרכים.

השרידים המרהיבים ביותר באקרופוליס כיום הם מהתקופה הביזנטית, ולאחר שהעיר התחתית ננטשה, שרידיה שימשו כמחצבה לחומרי בניין. חומות הביצור הצמדות בצורה רופפת לצוקים בנויים כמעט לחלוטין מבלוקים ממוחזרים של בניינים קודמים. מיחזור זה של מבנים קודמים, הרס את רוב השרידים מהתקופה הלידית, הפרסית, ההלניסטית והרומית, וכיום השרידים שנותרו משרים אך מעט תחושה של הפאר שבוודאי אפיין את המצודה בשיא כוחה.

לאורך צפון המצודה מתנשאת סדרה של קירות טרסה, הבנויים מאבני גיר וסלעי אבן חול מעובדים להפליא, מהתקופה הלידית. שרידים אלה לא היו חלק מהביצורים, אך בוודאי תמכו במבנה אחר, כמו ארמון או מקדש. שום דבר לא נשמר מעל קירות הטרסה עצמם, ואפשר רק לנחש איך נראה המתחם. הקירות מתוארכים ככל הנראה למחצית הראשונה של המאה השישית לפני הספירה, אם כי ככל הנראה המשיכו להשתמש בהם בתקופות מאוחרות יותר.

סרדיס והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית-הכנסת העתיק בסרדיס

ההיסטוריה של יהודי סרדיס מתפרשת על תקופה של כשמונה מאות שנים. יש חוקרים שסבורים כי הקהילה היהודית בסרדיס נוסדה כבר בתקופת האימפריה האחמנית 334–547) לפנה"ס), כאשר סרדיס הייתה אחת הפרובינציות העיקריות. הנחה זו מתבססת על ההשערה ש"ספרד" המוזכרת בספר עובדיה א' פסוק כ', היא סרדיס. יש הסבורים כי יהודים התיישבו בסרדיס לאחר שנכבשה, נהרסה ונבנתה מחדש על ידי אנטיוכוס השלישי (213–215 לפנה"ס), שהמריץ יהודים מבבל וממקומות אחרים במסופוטמיה להתיישב בעיר (לפי קדמוניות היהודים) בוודאות ידוע, שהייתה קהילה יהודית בסרדיס במאה הראשונה לפני הספירה. שני מכתבים המשויכים לעיר סרדיס ומוזכרים על ידי יוספוס פלאביוס בספרו קדמוניות היהודים, מעידים על התיישבות יהודית בעיר. מכתב אחד מהמושל לוקיוס אנטוניוס בשנת 49 לפנה"ס, והשני של הפרוקונסול קיוס נורבאנוס פלאקוס (בשנים 36–35 לפנה"ס), כמו גם בצו העיר, מספקים את ההוכחה לכך. שני המכתבים וצו העיר מתייחסים למקום בו היהודים יכולים להתאסף ולהתפלל. מכאן שניתן לשער שבית כנסת כבר היה קיים. כתובת מאותה תקופה של האימפריה הרומית, שאבדה בינתיים, מתייחסת ספציפית למזרקה של בית הכנסת.

המחקר הראשוני על חיי היהודים בסרדיס, התבסס על חקר טקסטים עתיקים, ספרות רבנית וטקסטים נוצריים קדומים. על בסיס מחקר זה מקובל היה לחשוב שיהודי הגולה המערבית היו סינקרטיסטים, מבודדים חברתית ותרבותית בעולם הרומי והשתייכו לשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות יותר. "עם גטו", ללא כוח, במיעוט מספרי של 1 על 10–20 ביחס לגויים העוינים אותם.

גילויו של בית הכנסת בסרדיס תרם באופן משמעותי להבנה חדשה לחלוטין של יהדות הפזורה המערבית של אותה תקופה.

בשנת 167 לספירה נשא מליטון, הבישוף של העיר, דרשה בפסח שקראה ליהודים כרוצחי ישו. מליטון מצוטט לעיתים קרובות כסופר הנוצרי הראשון שהפיץ את הרעיון של רצח אל בידי היהודים. הבנייה שלאחר מכן של בית הכנסת בסמוך למתחם המרחצאות והגימנזיום מרמזת על כך שהחסידים של מליטון לא גרמו נזק לאורך זמן לקהילה היהודית בסרדיס.

בית הכנסת כפי שעולה מין ההריסות מעיד על קהילה גדולה ועשירה שהיה בכוחה לבנות בית תפילה מפואר במיקום מרכזי בעיר. ברחוב, לאורך הקיר הדרומי של בית הכנסת היו חנויות. מבחינת השרידים עולה, שחלק מבעלי החנויות היו יהודים, שניהלו את עסקיהם במקביל לתושבים האחרים בעיר. אך יישנן גם עדויות לכך, שהתושבים המקומיים לא ראו בעיין יפה את השמירה על הלכות היהדות והתמרמרו שהיהודים לא עובדים את אלילי המקום. למרות זאת, היהודים זכו לתמיכה של השלטונות הרומיים שהתירו חופש פולחן והגנו על זכויותיהם. כפי שכתב דומיטיוס אולפיאנוס, משפטן מכובד של תחילת המאה השלישית:

סוורוס ואנטונינוס [הקיסרים] האלוהיים אפשרו למי שדבק באמונות הטפלות היהודיות לכהן בתפקיד [ציבורי], אך גם מטיל עליהם רק את ההתחייבויות שלא יפגעו באמונות הטפלות שלהם.

עם הריסת העיר בידי הפרסים הסאסנים נהרס גם בית הכנסת, הוא מעולם לא נבנה מחדש, והקהילה היהודית בסרדיס חדלה להתקיים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סרדיס בוויקישיתוף