לידיה ליטביאק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף לידיה ליטבק)
לידיה ליטביאק
Лидия Владимировна Литвяк
לידיה ליטביאק ליד ה"יאק-1" שלה
לידיה ליטביאק ליד ה"יאק-1" שלה
לידה 18 באוגוסט 1921
מוסקבה, הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
נהרגה 1 באוגוסט 1943 (בגיל 21)
דונבאס, אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה דמיטרייבקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
כינוי "ליליה" או "השושנה הלבנה של סטלינגרד"
בן או בת זוג אלכסיי פרולוביץ' סולומטין עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות הצבא האדום - חיל האוויר הסובייטי
תקופת הפעילות אוקטובר 1941 – 1 באוגוסט 1943 (כשנה ו־43 שבועות)
דרגה סטרשי לייטננט סטרשי לייטננט (סגן)
תפקידים בשירות
טייסת קרב
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה - קרב סטלינגרד
עיטורים
גיבורת ברית המועצות, עיטור הכוכב האדום, עיטור לנין, עיטור הדגל האדום, עיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה (פעמיים), אלופת הפלות
תפקידים אזרחיים
מדריכת תעופה
הנצחה
מוזיאון לידיה ליטביאק
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

לידיה ליטביאקרוסית: Лидия Владимировна Литвяк, לידיה ולדימירובנה ליטביאק,‏ 18 באוגוסט 19211 באוגוסט 1943) הייתה טייסת קרב סובייטית, גיבורת ברית המועצות, שהייתה האישה-הטייסת הראשונה אי פעם שהפילה מטוס אויב בקרב אוויר, ואחת משתי נשים-טייסות בלבד שזכו בתואר "אלוף הפלות" - Ace. הפילה במלחמת העולם השנייה לפחות 12 מטוסי אויב של הלופטוואפה, יותר מכל אישה טייסת עד היום.

בישראל רווחת ההתייחסות אליה כאל יהודייה[1][2][3][4][5][6], אבל טרם נמצא לכך תיעוד רוסי מובהק.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לידיה ליטביאק בתמונה מלפני מלחמת העולם השנייה
לוח הוקרה במקום קבורתה

לידיה (ליליה) ליטביאק נולדה בשנת 1921 במוסקבה כבת לוולדימיר לאונטייביץ' ליטביאק (1937-1892) ולאשתו, אנה וסילייבנה. אביה עבד כפועל, נהג קטר ופקיד ברשות מסילות הברזל, האם עבדה כמוכרת בחנות.

סיימה בית ספר יסודי בלבד ואז החלה ללמוד תעופה במועדון התעופה קלינינסקי ובבית הספר לטיסה חרסונסקויה. את טיסת הסולו הראשונה שלה ביצעה כבר בגיל 15.

ב-1937 הוכרז אביה ולדימיר ליטביאק כ"אויב המדינה" ונעלם במערכת הגולאגים של סטלין, כשהוא מותיר מאחוריו את האם לגדל לבדה את ליטביאק הצעירה ואת אחיה יורי. עד רגעיה האחרונים של ליטביאק, הסיוט הגדול ביותר שלה היה שמא תיעלם אף היא ללא עקבות כמו אביה, דבר שאכן אירע, גם אם גופתה נעלמה למשך 36 שנה ולא לעולמים, כמו אביה (ראו הרחבה להלן).

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1941 שימשה ליטביאק כמדריכת תעופה במועדון התעופה קלינינסקי. ב-1941 התמוטטה הברית בת השנתיים בין גרמניה הנאצית לברית המועצות (הסכם ריבנטרופ–מולוטוב), עקב פלישת גרמניה לברית המועצות. ברית המועצות החליפה צדדים כתוצאה מכך, והצטרפה למדינות הברית שלחמו בנאצים ולמלחמת העולם השנייה, שהתנהלה כבר אותה עת במשך כשנתיים. ליטביאק ביקשה להצטרף לשורות חיל האוויר של הצבא האדום מיד עם פרוץ המלחמה.

באוקטובר 1941 הוקמה יחידה חדשה של חיל האוויר הסובייטי, שהורכבה כולה מנשים בלבד ונקראה "קבוצה 122". ליטביאק צורפה אליה.

הנשים התאמנו במשך כשלושה חודשים בטיסה קרבית. ליטביאק התאמנה על מטוס ה-יאק-1, שלאחר מכן שימש אותה במרבית הקרבות האוויריים שניהלה. בסיום האימונים חולקו הנשים-הטייסות לשלוש יחידות אוויר נפרדות.

בינואר 1942 צורפה ליטביאק ליחידה 586 החדשה של חיל ההגנה האווירית, שהייתה על טהרת הנשים. היא עתידה הייתה לשרת שם כשמונה חודשים. במסגרת זו עדיין הוקצו לה טיסות הגנתיות בלבד, ובמשך כל שמונת החודשים שלה ביחידה זו לא התגלה עדיין במלואו כשרונה האמיתי.

עם זאת, ככל הנראה כישורי הטיסה הייחודיים שלה ניכרו חלקית גם באותן משימות הגנתיות, משום שב-10 בספטמבר 1942 היא הועברה יחד עם עוד מספר קטן של נשים ליחידה אחרת של חיל האוויר הסובייטי, יחידה 437, שהייתה יחידה קרבית "רגילה", דהיינו, גברית לחלוטין עד אותו יום. את היחידה הזו הקצו הסובייטים לקרבות על סטלינגרד.

אלופת ההפלות - Ace[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליטביאק הפילה את מטוס הקרב הגרמני הראשון שלה, האישה הטייסת הראשונה בהיסטוריה שהפילה מטוס אויב בקרב אוויר, ב-13 בספטמבר 1942, שלושה ימים בלבד לאחר הגיעה ליחידתה החדשה. היא הפילה תחילה מפציץ גרמני, יונקרס Ju 88 (לפי מרבית המקורות) או היינקל He 111 (לפי אחד המקורות) ומיד אחריו, בהפרש של פחות מעשרים דקות, הפילה בדו-קרב מטוס קרב גרמני מסרשמיט Bf 109, שהיה בליווי של קבוצת המפציצים. הפלה זו הצילה את מפקדת המבנה, שאותו מטוס קרב היה על זנב מטוסה ועמד להפילה. טייס המסרשמיט היה אלוף הפלות גרמני מפורסם בשם ארווין מאייר, שעמדו לזכותו 11 הפלות של מטוסים סובייטים עד אותו יום ואשר זכה עד אז בעיטור צלב הברזל הגרמני לא פחות משלוש פעמים[7]. לכך יש להוסיף גם כי המסרשמיט 109 הגרמני נחשב בדרך כלל כעדיף טכנית בקרבות אוויר על פני היאק-1 הסובייטי, כך שהיה על ליטביאק להתגבר גם על נחיתות טכנית מסוימת זו כדי לנצח.

ליטביאק המשיכה להפגין כישורי טיסה ויכולות דו-קרב עילאיות שכאלה במשך כמעט שנה לאחר מכן, כשהיא עוברת במהלך השנה מספר יחידות אוויר שונות, שתחילה התרכזו בקרבות סביב סטלינגרד, ולאחר הניצחון הסובייטי שם, נעו צפונה ומערבה עם החזית המתקדמת. בנוסף ל-12 הפלות ודאיות שלה, היא הפילה ככל הנראה גם כמה מטוסי קרב גרמניים נוספים, אשר מסיבות שונות לא נכללו במניין ה-12. בין השאר, למשל, ב-14 בספטמבר, יום אחד בלבד לאחר הפלת שני המטוסים הראשונים שלה, היא הפילה ככל הנראה מטוס נוסף, אולם היות שלאחר המלחמה לא נמצאו דיווחים גרמניים שהתאימו מבחינת דגם המטוס המופל, תאריך ומקום נפילתו, לתיאור האירוע גם מהצד השני, לא הוכנס מטוס זה למניין המטוסים שהפילה. כך גם לא הוכנסו למניין לפחות ארבעה מטוסים נוספים אשר הופלו במשותף על ידה ועל ידי טייס סובייטי אחר, ועוד.

ב-23 בפברואר 1943, לאחר שהושלם הניצחון הסובייטי בסטלינגרד, קיבלה ליטביאק את העיטור הראשון שלה, עיטור הכוכב האדום, והועלתה לדרגת סגן משנה. חודש אחר כך נפגע מטוסה באחד הקרבות שליוו את הצבא הסובייטי המתקדם מערבה, והיא נפצעה, אך הצליחה להנחית את מטוסה בשלום ולהינצל.

בחודשים הבודדים שנותרו לאחר מכן היא הספיקה להיפצע שוב ושוב, ובאחד מהקרבות אף נאלצה לנטוש את מטוסה. סיפור הצלתה במקרה האחרון היה ייחודי: היא צנחה בלב אזור אויב. הנאצים סגרו עליה וכבר עמדו לשבות אותה. טייס עמית הנחית את מטוסו לידה, ותחת אש אויב היא הצליחה לקפוץ למטוס, שאפילו לא עצר עצירה של ממש, והשניים המריאו חזרה וניצלו.

בינתיים הספיקו לקדם את ליטביאק גם לדרגת סגן, וישנה אף טענה כי בסביבות אפריל-מאי 1943 היא התארסה לאחד ממפקדיה, קפטן אלכסיי פרולוביץ' סולומטין, שהיה אלוף הפלות בעצמו. הטענה האחרונה הזו ככל הנראה איננה נכונה, אך לפי אחד ממכתביה האחרונים לאמהּ, היה ברור שהיא אכן התאהבה בו, גם אם לא התארסו רשמית. מכל מקום, סולומטין נהרג ב-21 במאי 1943 בתאונת אימונים, וקצת יותר מחודשיים אחריו, ב-1 באוגוסט 1943, הופל מטוסה של ליטביאק וגם היא נהרגה.

בנוסף לעיטור הכוכב האדום קיבלה ליטביאק בחייה גם את עיטור לנין, את עיטור הדגל האדום, ופעמיים את עיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה. את עיטור גיבור ברית המועצות היא קיבלה רק שנים לאחר מותה (ראו להלן).

נפילתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 באוגוסט 1943, לפי התקדמות הכוחות הסובייטים מערבה, היה בסיסה של ליטביאק במזרח אוקראינה, סמוך לעיר קרסני לוץ' (Красный Луч). היא יצאה כבר באותו יום לשלוש גיחות, והייתה זו גיחתה הרביעית לאותו יום, ממנה לא שבה. חבריה ראו כיצד שני מטוסי מסרשמיט 109 מתקיפים אותה, והיא נעלמת בתוך ענן. העדות האחרונה הייתה של טייס חבר שראה לא פחות משמונה מטוסי מסרשמיט דולקים אחריה, כאשר מטוסה מעלה עשן ונמצא בבריחה מהירה. לא נראה פיצוץ באוויר ולא נמצאו סמוך לאחר מכן שרידי מטוסה או גופתה. האזור שבו נעלמה היה מעל הכפר האוקראיני דמיטרייבקה (Dmitryevka), בדרום-מזרח אוקראינה.

"השושנה הלבנה של סטלינגרד"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליטביאק נהגה לטוס תמיד כשבתא הטייס שלה זר פרחים טרי. בנוסף, נהגה לצייר על צדי מטוסה חבצלת לבנה, לכבוד כל אחד ואחד ממטוסי האויב שהפילה. גם הכינוי שלה, עוד מילדותה, היה "לילי" או "ליליה". מהר מאוד החלו לפיכך בצבא הסובייטי לכנותה "החבצלת (Lily) הלבנה של סטלינגרד". האויב הגרמני והמערב כולו טעו בזיהוי הפרח והחלו לכנותה "השושנה הלבנה של סטלינגרד", ושם זה דבק בה.

ישנה טענה שהשושנה או החבצלת הללו הם שהיו הגורם למותה. שמה יצא למרחוק והגרמנים היו נחושים בדעתם להפילה. יותר ויותר הם החלו להתמקד בקרבות האוויר במטוס שעליו צוירו הפרחים, ברגע שהיו מזהים אותו. לפי הטענה, מותה ב-1 באוגוסט 1943 היה פרי מארב גרמני מתוכנן. ברגע שבו זיהו את מטוסה של ליטביאק, הם נטשו את כל המטוסים הסובייטים האחרים והתמקדו כולם בה ובניסיון להפילה. מכאן גם עדותו של הטייס הסובייטי האחרון שראה אותה, ואשר תיאר שמונה מטוסי מסרשמיט 109 רודפים אחריה.

לאחר מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליטביאק הייתה מועמדת לקבלת עיטור גיבור ברית המועצות מיד לאחר מותה, אולם משתי סיבות נמנע הדבר באותה עת: ראשית, העובדה שגופתה לא נמצאה, כך ששרר חשש תאורטי כי אולי נפלה בשבי, חטא בל יכופר בתקופת סטלין; שנית, ההכרזה על אביה בשעתו כ"אויב המדינה", בעת הטיהורים הגדולים של סטלין.

המכשול הראשון הוסר ב-1979, עם גילוי גופתה ושרידי מטוסה ליד הכפר האוקראיני שמעליו נעלמה 36 שנה קודם לכן. עם זאת, הסרתו הסופית של מכשול זה התעכבה עד ל-1986, שנה לאחר עלייתו של מיכאיל גורבצ'וב לשלטון בברית המועצות ופתיחתה היחסית של המדינה - הגלאסנוסט. לאחר בדיקות רבות הכריזו הסובייטים רשמית על מותה והוציאוה מרשימות הנעדרים שלהם. גם הסרתו של המכשול השני קשורה ככל הנראה לעלייתו של גורבצ'וב לשלטון. ב-6 במאי 1990, כארבע שנים לאחר שנקבע רשמית מותה של ליטביאק בקרב, וכשנה לפני התפרקותה הסופית של ברית המועצות, היא הוכרה רשמית, ואחיה יורי קיבל עבורה בפועל את התואר "גיבורת ברית המועצות", 47 שנים לאחר מותה.

בעיר שבה שכן בסיסה האחרון של ליטביאק, קרסני לוץ', הוקם מוזיאון לידיה ליטביאק, המוקדש כולו לה ולחבריה הטייסים והטייסות של חיל האוויר הסובייטי במלחמת העולם השנייה. לידו אף מוצב פסל שלה[8]. בנוסף, נכתבו עליה ספרים ועוד יותר מכך, נכתבו ספרים שקיבלו את השראתם מסיפורה. בפסטיבל אדינבורו של 1985 הוצג מחזה המבוסס על דמותה, בכיכובם של קן סטוט וטילדה סווינטון.

בשנת 2019 החלה הפקת סרט קולנוע בשם "ליטביאק", המבוסס על קורות חייה, בהפקת אולפני "28 אנשי פאנפילוב" בבימויו של קים דרוז'ינין, שמתכוון להפיק בתקציב של 300 מיליון רובלים ובסיוע קרן הקולנוע הרוסי. הצילומים תוכננו להתחיל בפברואר 2020 כשהקרנת הבכורה יועדה לסוף 2020 או תחילת 2021[9][10], אך בפועל הצילומים יצאו לדרך במאי 2021[11].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bill Yenne, The White Rose of Stalingrad: The Real-Life Adventure of Lidiya Vladimirovna Litvyak, the Highest Scoring Female Air Ace of All Time, Osprey Publishing, 2013
  • George Mellinger, Yakovlev Aces of WW2, Osprey Publishing, 2005
  • M.G.Crisci, Call Sign, White Lily - ספר המבוסס על סיפורה של לידיה ליטביאק[12]
  • Mary Ann Cook, The White Rose, 2012 - ספר נוסף המבוסס על סיפור חייה של ליטביאק

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לידיה ליטביאק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]