לידיה קטנאו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לידיה קטנאואיטלקית: Lidia Gelmi Cattaneo, ‏1994-1903) הייתה חסידת אומות עולם אשר הצילה 13 יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. נולדה בשם לידיה גלמי בפרזצו (אנ') (Presezzo) שפרובינציית ברגמו, במחוז לומברדיה, באיטליה, ושם התגוררה גם במהלך המלחמה. זכתה להכרה כחסידת אומות עולם ב-28 באפריל 1974 בטקס ביד ושם.

לידיה קטנאו
Lidia Cattaneo
תמונה של לידיה קטנאו חסידת אומות העולם בצעירותה
לידיה גלמי בצעירותה
לידה 1903
פרזצו, איטליה
פטירה 1994 (בגיל 91 בערך)
רובלסקה, איטליה
מדינה איטליה
מקצוע אמנית
מידע חסיד אומות העולם
סטטוס היסטורי שרדה
מקום ההצלה ברגמו, איטליה
אופן ההצלה הסתתרות, הברחה לא חוקית, וסידור מקלט
תאריך הכרה 28 באפריל 1974
אופן הנצחה עץ הנצחה ביד ושם
מספר היהודים שהציל 13

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בפרזצו בשנת 1903 למשפחת גלמי. היא התחתנה עם קמילו קטנאו, שהיה וטרינר צעיר. לאחר החתונה הם עברו לגור בפונטה סאן פייטרו (איט') (Ponte San Pietro) ונולדו להם שני בנים, לאחד קראו אנג'ולטו (Angiolello) ושתי בנות, לאחת קראו גבריאלה (Gabriella).[1] קטנאו התגלתה כאישה רב גונית, בעלת עומק אנושי ואינטלקטואלי, אישה נדיבה הנלחמת על זכויותיה. היא ציירה מיניאטורות ועבודותיה התפרסמו ברחבי העולם, כדוגמת הדיוקן של השאה האיראני רזא שאה פהלווי, והדיוקן של הנסיכה אלנה, אשתו של מלך איטליה ויטוריו אמנואלה השלישי בעקבות כך היא הוזמנה לטהראן ולאחר מכן גם לליסבון. היא ציירה גם דמויות מפורסמות, ביניהם האפיפיור אנג'לו ג'וזפה רונקלי XXIII.[2]

קטנאו ומשפחתה היו משפחה אמידה בעלת קשרים רבים, דבר שבהמשך סייע לה להצלת משפחות יהודיות. בשנת 1932 לידיה קיבלה רישיון נהיגה, והייתה האישה הראשונה בברגמו שבבעלותה רישיון נהיגה. מתוך תחביביה הרבים, ארכאולוגיה היה אחד העיקריים שביניהם. תחביב זה הביא אותה לנסיעות רבות למקומות רחוקים בעולם ומכאן גם קשריה הרבים ברחבי העולם.

פעולותיה במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייתה בין המתנגדים למשטר הפאשיסטי באיטליה, בשל היחס המפלה של הפאשיזם לנשים. התנגדותה באה לידי ביטוי בכך ששלחה למוסוליני מכתב בו שבו נזפה בו בחריפות, על כך שלא הזכיר את חשיבות תפקידן של הנשים באיטליה.[3] לאחר פלישת הכוחות הגרמנים לאיטליה בספטמבר 1943, ותחילת רדיפת היהודים על ידי הנאצים באיטליה החלה לעזור ליהודים. היא ארגנה להם מקום מסתור, דאגה להם לדרכונים מזויפים, ואף שילמה למבריחים כדי שיעבירו את היהודים הנרדפים את הגבול לשווייץ, שהייתה נייטרלית בזמן המלחמה. בשווייץ היו מחנות פליטים, שרבים מהשוהים בהם היו יהודים.[4]

סיפור ההצלה של משפחת וייס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הסיפורים הבולטים הוא סיפורה של משפחת וויס, ההורים צבי ופאני וילדיהם: אירין, ללונדה, ג'ודיתה, רוזינה, ארנה, אתה ואלסנדר. להם סייעה לידיה ואף הקריבה את חייה על מנת להצילם. בקיץ 1943 אירין וייס, אישה יהודיה בת 26, פגשה במקרה באחיה של לידיה, סילביו גלמי, שהיה קצין בצבא האיטלקי. באותה תקופה, נלחמו הפרטיזנים היוגוסלבים נגד הגרמנים ושלטו בהרים סביב האזור שבו חייה אירין ומשפחתה. המשפחה ציפתה שגם איטליה תיכבש בימים הקרובים. סילביו קטנאו פנה אל וייס, הזהיר אותה ואמר לה כי הוא יוצא למלחמה לסייע לפרטיזנים. הוא נתן לה את כתובת אחותו, לידיה, יחד עם מכתב ממנו. הוא הנחה אותה לנסוע אליה במקרה וחייהם יהיו בסכנה. בספטמבר 1943 פלשו הגרמנים לאיטליה, ואירין ומשפחתה החלו לברוח דרומה, לכיוון כוחות בעלות הברית, שהתקרבו למרכז איטליה. משפחת וייס נשארה בטריאסטה בזמן שאירין המשיכה לבדה בדרכה מערבה ללידיה קטנאו בברגמו, במטרה להביא לה את המכתב שאחיה סילביו מסר לה. לאחר שקראה לידיה את המכתב, היא קיבלה את אירין בזרועות פתוחות ובשמחה רבה. אחרי שהסבירה אירין ללידיה על מצב משפחתה, היא עמדה על כך שאירין שתביא את משפחתה לברגמו והיא תדאג להסתיר אותם בבקתות בהרים, ובשלב מאוחר יותר גם לארגן להם תעודות מזויפות כדי שיוכלו לברוח לשווייץ. אירין חזרה יחד עם לידיה לטריאסטה כדי להביא את בני משפחת וייס לברגמו, תוך לקיחת סיכון רב, בשל הפצצות בעלות הברית והחיילים הגרמנים ששמרו על הדרכים, לידיה החביאה את אירין ומשפחתה בהרים ונהגה לדאוג להם ולהביא להם אוכל ומים. היא החלה לנהל משא ומתן עם מבריחים כדי שיעבירו את אירין ומשפחתה לשווייץ. הנסיעה ברכבת לכיוון הגבול הייתה מסוכנת אפילו למי שלא היה יהודי כיוון שהגרמנים חשדו בכל אחד שנסע לכיוון שווייץ, ולכן ערכו בדיקות לא פוסקות ברכבות ונוסף על כך לידיה ביצעה נסיעות נוספות שסיכנו אותה, על מנת לעזור ליהודים נוספים להגיע לשווייץ. הבריחה לכיוון שווייץ בוצעה בזוגות כדי לא לעורר חשד. מספר ימים לפני הבריחה של אירין לשווייץ, היא נפצעה בתאונת דרכים ושברה את רגלה, ולכן לא הייתה יכולה לברוח. אירין הודיעה למשפחתה להמשיך במסע הקשה בלעדיה, והיא הסתתרה בביתה של לידיה מינואר 1944 ועד לסיום המלחמה במאי 1945. במהלך התקופה, נערכו מספר חיפושים אחר יהודים בביתה של לידיה. באחת הפעמים שמעה אירין דפיקות חזקות בדלת ביתה של לידיה. לידיה לקחה אותה מיד למחבוא בסלון. לבית נכנס קצין משטרה איטלקי שטען שלידיה מסתירה יהודים בביתה, ואפילו נקב בשמה של אירין. לידיה טענה כי היא לא נמצאת בביתם כבר זמן רב, אבל הקצין עמד בתוקף על עריכת חיפוש בביתה. אירין החליטה לברוח מהבית כדי לא לסכן את לידיה ומשפחתה.[5]

סיפורם של משפחות גלנדאור ויעקבוביץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לידיה קטנאו בטקס הענקת תואר "חסידת אומות העולם" ביד ושם

סיפור הצלה נוסף של לידיה הוא סיפורן של המשפחות גלנדאור ויעקבוביץ שהיו קרובי משפחה של משפחת וויס. משפחת יעקבוביץ כוללת את לאורה וייס, דודתה של אירין וייס, בתה של לאורה שרה (קרלוטה) יעקבוביץ, אמם של יהודה (אוסקר) ואסתר (אדה) יעקבוביץ. משפחת גלנדאור כללה את בתה של לאורה ואחות של שרה, הנדל גלנדאור. בעלה של הנדל היה יוחנן (ג'קומו) גלנדאור וילדיהם יחיאל (אוג'ניו) הבכור, ציפורה (סיסיליה) ויונה (אנטוניה) גלנדאור. ב-13 בספטמבר 1943, נכנסו הגרמנים לעיר פיומה, שם גרו המשפחות. הם שמעו לעצתו של סוחר יינות יהודי, אינהורן, אשר היה בקשרי מסחר עם בעל כרמים בבניאקבלו (איט') (Bagnacavallo) שהיה מרכז כפרי באזור רוונה והסתתר שם. המשפחות החליטו לברוח לשם מתוך תקווה שכשיגיעו איש לא יזהה אותם. כאשר המשפחות הגיעו לבניאקבלו הם פגשו במשפחת טמביני הכללה את האב אורליו, האמא אורליה, ושני ילדיהם בתם רוזיטה והבן וינצ'נזו. מר טמביני היה בעל קרקעות וכרמים. הוא נתן למשפחות בקומה השנייה של ביתו שני חדרים וחדרון ששימש כפינת בישול. מספר ימים לאחר הגעת המשפחות, הצטרפו גם בני משפחה נוספים, בני משפחת ברגר, שכללו 8 נפשות נוספות. גם הם מצאו מקלט בביתם של משפחת טמביני. לאחר מספר שבועות, קיבלו השלטונות האיטלקים פקודה לעצור את כל היהודים באזור. למשפחת טמביני היה הסכם עם ראש העיירה שהוא יזהיר אותם לפני שיינקטו פעולות משמעותיות. שבת אחת אחרי הצהריים, ביקשה אורליה טמביני מהמשפחות ששהו בביתה להתכונן לברוח, ולקחת איתם רק תיק אוכל. הם הוזהרו כי למחרת יישלחו שוטרים כדי לעצור אותם. המשפחות יצאו מהדלת האחורית של הבית, ועברו לבית משפחת דלה וולה (Dalla Valle) אשר קיבלו אותם בזרועות פתוחות. משפחת דלה וולה הייתה משפחה ענייה, אך הם נתנו ליהודים כל מה שיכלו. המשפחות שהו בבית משפחת דלה וולה כארבעה שבועות, ובמשך כל התקופה וינצ'נזו טמביני דאג להם למזון, וארגן להם תעודות מזויפות אשר בעזרתן העביר אותם למקום מקלט נוסף. לאחר שהייה ממושכת במקום בבית המקלט הנוסף, החליטו המשפחות לנסות לברוח לשווייץ. הם קיוו שבעזרת הכתובת של לידיה קטנאו שהייתה בידם, יוכלו לזכות בעזרה במעבר לשווייץ. הם הצליחו להגיע אליה, והיא הסכימה לעזור להם וללוות את המשפחות ברכבת מלאה באנשי S.S אל המבריחים שארגנה במיוחד בשבילם. לאורה וויס, דודתה של אירין והסבתא במשפחות גלנדאור ויעקבוביץ', נפצעה ברגלה ולא יכלה להמשיך במסע הקשה דרך האלפים, ולכן ללא עזרת המבריחים, שהיו צריכים, לסחוב אותה על גבם בהרים הגבוהים, היא לא יכלה להמשיך. המבריחים לא הסכימו לסחוב את לאורה, ועל אף שהתעקשה שימשיכו בלעדיה, יוחנן גלנדאור לא הסכים להמשיך בלעדיה. לידיה ארגנה למשפחה משלחת מבריחים נוספת כדי שיסחבו את לאורה על גבם. במאי 1944, יצאה המשפחה לדרך. בשלב מסוים בדרך הקשה המבריחים לא יכלו לסחוב עוד את לאורה על גבם ואמרו שהם חייבים להשאיר אותה, ושהם יחזרו לקחת אותה בפעם אחרת, וכך עשו. הם עדכנו את לידיה, שהביאה ללאורה אוכל ומים, ושילמה פעם נוספת למבריחים כדי שיעבירו אותה דרך האלפים את הגבול לשווייץ.[6]

הכרה והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לידיה קטנאו זכתה להכרה בתואר חסידת אומות עולם ב-28 באפריל בשנת 1974 ביד ושם. בטקס ההענקה נכחו גם נציגי המשפחות שהצילה כדי להביע כבוד והערכה למעשי החסד שעשתה בשבילם בתקופת המלחמה.

לידיה קטנאו משתתפת בנטיעת עץ הכבוד וההנצחה לה ולמעשי במלחמה

ב-24 ביוני 1974 השתתפה בטקס נטיעת עץ הכבוד בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם לשמה ולזכרה.[7]

עץ ההנצחה בגן יד ושם לזכרה של לידיה קטנאו

ב-2010 הקדישה ראשת העיר פונטה סאן פייטרו, ג'וליאנה רדוצ'י (Giuliana Reduzzi), את מרכז הספורט הקהילתי ברחוב Via Legionari di Polonia לזכרה.[8]

לידיה קטנאו נפטרה במרץ 1994 בגיל 91. הלווייתה התקיימה ב-3 במרץ בשעה 14:30 בבית הקברות של רובלסקה (Rovellasca).[9]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Pain of the Righteous, KTAV Publishing House, Inc
  • ארכיון יד ושם, חטיבה M31, שם חטיבה : תיקי מחלקת חסידי אומות העולם, מס' תיק: 871, סימול מקורי: 1810, מס' עמודים: 17.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lydia Gelmi Cattaneo, a cui sarà intitolato il centro polifunzionale, Il Blog di Ponte San Pietro
  2. ^ EMILIA BERSABEA CIRILLO, Fuori misura è la vita di chi scrive, Fuori misura, ‏20/10/2011
  3. ^ משפחת קטנאו, Il Castello Di Valverde, ‏16/2/18
  4. ^ Lydia Gelmi Cattaneo, Da,S. Agata alla Shoa
  5. ^ The Pain of the Righteous, KTAV Publishing House, Inc
  6. ^ Rescue Story, יד ושם
  7. ^ מידע אישי על לידיה קטנאו, יד ושם
  8. ^ עיריית פונטה סאן פייטרו, OGGETTO: INTITOLAZIONE DELLA SALA CIVICA DEL CENTRO POLIFUNZIONALE DI VIA LEGIONARI DI POLONIA A LYDIA GELMI CATTANEO.
  9. ^ Lidia Catteneo Negrini, MIAZZOLO