מאיר רוזין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מאיר רוזין

מאיר רוזין (תרל"ו, 1876, ויטבסק, רוסיה (רוסיה הלבנה) – י"ח באייר תרע"ז, 1917, ירושלים) היה אמן ביישוב, צייר, יצרן מזכרות, צייר שלטים, ליטוגרף ובונה מודלים של מבנים מפורסמים בירושלים. חסיד חב"ד. צייר השלטים הראשון בירושלים. נחשב לצייר הנופים הראשון בארץ ישראל.[דרוש מקור]

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחיז סכינים, רישום של רוזין

רוזין נולד ב-1876 בוויטבסק שברוסיה הלבנה, בנם של חיה פרידה ושמואל רוזין, יצרן ספירט (הוא תכנן להקים בארץ מפעל לזיקוק ספירט אך הטורקים לא אישרו להקים מפעל לאלכוהול. המכונות נשארו על החוף ביפו והחלידו. הוא מצא עבודה במפעל דומה בירושלים ולאחר זמן קצר נפצע קשה מהתפוצצות דוד ומת מפצעיו כשבנו הצעיר מאיר סועד אותו. לפני מותו ציווה להשמיד את כל ניירות הערך שהביא מאירופה כדי שלילדיו לא תהיה סיבה לעזוב את הארץ ואמנם רוב צאצאיו גרים כאן). בילדותו למד ב"חדרים" בוויטבסק. כשהיה בגיל חמש עשרה (1891) עלה לארץ ישראל יחד עם הוריו ומשפחתו, והתגורר ביישוב הישן בירושלים. בשל סירובו לשנות את מלבושיו האירופיים למלבושים שהיו נהוגים בקרב האשכנזים בני החישוב הישן, זכה לכינוי "מאיר בעל המעיל הקצר". נישא לפייגה בת אליהו פישלזון, ולזוג נולדו שבע בנות ובן.

את עיסוקו באמנות החל בהיותו נער צעיר, בתור צייר שלטים למטרות פרסומיות ולמודעות. שלטיו הוצבו אף בביירות. למד את תחום היציקות בגבס במשך כשלושה חודשים במחזור הראשון של בית הספר לאמנויות "בצלאל". לאחר מכן הקים יחד עם הצייר שמואל מלניק את "בית מלאכה אמנותי הארצישראלי הראשון" בירושלים, שבו הציעו "ציור בתים ובתי תפילה, ציור שלטים על בד, עץ ופח, בניית במות וקישוטן, אותיות בולטות, תמונות מארץ ישראל, יציקה בגבס וקישוטים עבור בתי צילום. השותפות בין השניים שרדה רק זמן קצר, ולאחר מכן פתח רוזין חנות בפאתי הרובע הארמני בירושלים, לממכר מזכרות מעץ זית, קופסאות מגולפות, ליטוגרפיות עם ציורי נופי הארץ, יציקות מיניאטורות מגבס ומודלים מעץ של מבנים ירושלמים, ומכר את מרכולתו לתיירים שביקרו בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל. הוא הִרבה לצייר בעלי-מלאכה יהודיים בעיר העתיקה בעת מלאכתם. את רוב עבודותיו עשה מחומרים שמיחזר, כגון קרטון, קופסאות פח של נפט, חפיסות סיגריות, וחומרי גלם נוספים. ציורים וגלויות רבות שעיצב הודפסו ב"דפוס מונזון" הנודע, ולמשך זמן מה הוא אף עבד בדפוס זה. רוזין ערך מספר מסעות ברחבי ארצות הברית ואירופה, שם הוא נחשף לאמנות בינלאומית והושפע מהאמנות האקספרסיוניסטית.

בשנת 1898 הקים רוזין שנים מתוך שלושת שערי הכבוד המפוארים שליוו את ביקורו של קיסר גרמניה וילהלם השני בירושלים – אחד מטעם מועצת העירייה, ואחד נוסף, מפואר הרבה יותר, מטעם קהל היהודים, ועליו מודפסות המילים: "ברוך הבא בשם ה', ברכנוכם מבית ה', ווילהעלם השני ירום הודו". בשנת תרע"ג-1913 הקים יחד עם ידידיו ש"ז גולדברגר ויעקב ערבליך את בית המלאכה '"אמנות יהודה", שמטרתו הייתה, כפי שהגדירו אותה הם, "לתת מלאכה לפועלים עניים, ולפתח כישרונות צעירי ירושלים באמנות הציור, רישום ובנאות".[1] רוזין לא זכה לראות הרבה ברכה מעמלו, ובכל השנים שבהן עבד, הפסיד כספים רבים. הוא היה אחד משמונת מיסדי אגודת אמנים ובעלי מלאכה, שריכזה אז כמאה חברים בירושלים לשם פעילות צבורית ועזרה לנזקקים בצוק העתים של מלחמת העולם הראשונה.

בעת ששוחזר בפעם השלישית בית הכנסת החורבה, בראשית המאה ה-21, נלקחו שרטוטים לשחזור פנים המבנה מהדגם שבנה רוזין לפני חורבנו. לצד האמנות היהודית יצר רוזין גם דגמים של מבנים כמו כנסיית הקבר, מסגד אל אקצה, הפירמידות במצרים ועוד – זאת רק לאחר שקיבל אישור מרבי שמואל סלנט רבה של עדת האשכנזים בירושלים, למכור לגויים יצירות המעניינות אותם ושל מוצגים הקרובים ללבם, ובתנאי שלא יהיה עליהן כיתוב בעברית. חלק גדול מציוריו ניזוקו, כששלח ציורים למכירה בארצות הברית ומרביתם ניזוקו מרטיבות, כשהסוורים בנמל שכחו את ארגז הציורים על החוף. מהמעט שנשאר התקיימה ב-2009 תערוכה במוזיאון חצר היישוב הישן בירושלים העתיקה, שאצר ניר פלדמן.

רוזין נפטר בי"ח אייר תרע"ז (1917), ממחלה ומתת תזונה בירושלים בשלהי מלחמת העולם הראשונה.

בנו אליהו נספה בשנת 1934 על האונייה "עמנואל" בעת שזו נעלמה בים. נכדו של רוזין, בן בתו חיה, הוא האמן עודד פיינגרש (נולד ב-1938).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מזכרות מארץ הקודש: מאיר רוזין, 1876–1917; אוצר: ניר פלדמן, ירושלים: מוזיאון חצר הישוב הישן ע"ש יצחק קפלן ('חפצים מספרים'), 2009. (קטלוג)
  • ניר פלדמן, 'ירושלים בזעיר אנפין: בעקבות דגמיו ויצירותיו של האמן הירושלמי מאיר רוזין', עת-מול 211 (תש"ע 2010), 1–4.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נחום דוב פריימן (פרימן) (עורך), ספר הזכרון הירושלמי: רשימה מפורטה מרכושנו הרוחני והחומרי בירושלים, ירושלים: דפוס אחדות, תרע"ג, עמ' 93.