דפוס אחדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לחצו כדי להקטין חזרה
יצחק בן צבידוד בן-גוריוןיוסף חיים ברנריעקב זרובבלאהרון ראובניBen-Zvi, Yaacov Zrubavel, Ben-Gurion, Brenner, Aharon Reuveni.jpg

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יישובים: יצחק בן צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

דפוס אחדות (כיום, רשמית, "אחדות (1977) דפוס אופסט ובלט אגודה קואופרטיבית בתל אביב בע"מ") הוא בית דפוס קואופרטיבי שהוקם על ידי חברי תא פועלי ציון בירושלים ב-1910 והיה לבית הדפוס העיקרי של תנועת העבודה.

ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הדפוס הוקם מיד לאחר חג הפסח תר"ע (מאי 1910) בשכונת עזרת ישראל בירושלים לשם הוצאתו לאור של בטאון פועלי ציון בארץ ישראל, "האחדות". הדפוס הוקם ביזמת חברי מערכת העיתון, יצחק בן צבי, רחל ינאית בן צבי, דוד בן-גוריון ויעקב זרובבל יחד עם בוריס שץ, מייסד בצלאל, ראש קבוצת אומנים, בהם גם פועלי דפוס ומנהיג "פועלי ציון" בירושלים וזאב אשור שהיה פועל דפוס, ממציא, מזכיר סניף "פועלי ציון" בירושלים ומראשי פעילי התאגדות פועלי הדפוס. דפוס אחדות קם על רקע התארגנותם של פועלי הדפוס בירושלים באיגוד מקצועי בעל תודעה מעמדית עוד ב-1908, בשם "אגודת פועלי הדפוס בירושלים", בהשראת סניף "פועלי ציון" בעיר. ארגון פועלי הדפוס בירושלים, בהנהגת הזוג בן-צבי, הוביל שביתה שלוותה בהפגנות כנגד ניצול עובדי דפוס והשפלתם ב-1909. הייתה זו השביתה הראשונה של פועלים יהודים בארץ ישראל. כשלונה של השביתה, שהגיעה לקצה בתיווכם של מרדכי בן הלל הכהן וזלמן דוד לבונטין, ללא הישגים של ממש לפועלים, הביאה לרעיון בית הדפוס הקואופרטיבי, שבו אין "בעל בית" נצלן ופועל קשה-יום אלא קיים שיווין בין כל העוסקים במלאכה. רעיון הקמת העיתון "אחדות" ובית הדפוס "אחדות" היה לאחד את מלאכת העשייה הרעיונית וההפקה הפיזית של העיתון. חבורת בית הדפוס הייתה חבורה של אידיאליסטים שחיו בקומונה בשם ירושלים החדשה ליד בית הספר לאמנות "בצלאל".

יחד עם עובדי הדפוס עבדו כמשפחה אחת בהתייעצות חברית לא רק על תוכנו ועל צורתו של כל גיליון וגיליון, אלא גם על כל השאלות האדמיניסטרטיביות הכספיות והטכניות הכרוכות בהוצאתו.

יצחק בן צבי[1]

נחמן סירקין, האידאולוג של תנועת הפועלים, הרחיב את הרקע האידאולוגי להקמת בית דפוס קואופרטיבי מפלגתי:

המוסד הקואופרטיבי הראשון של המפלגה צריך להיות בית דפוס אשר בו יודפס השבועון המפלגתי, "האחדות"... [עליו להיות] אבן הראשונה בבניין כי בקרב כל המפלגות הסוציאליות היה בית הדפוס בשביל הספרות המפלגתית המוסד הכלכלי הראשון שהיה קניינם של הפועלים.

נחמן סירקין, בניין קואופרטיבי, נתפרסם בגיליון 18 של "האחדות", ב 14 בפברואר 1913[2]

הדפוס קיבל להוצאה לאור כתבים שונים, רובם ככולם מאת מקורבים לחבורה, אנשי "בצלאל" וסופרים, משוררים וחוקרים שהיו חברים אישיים של העורכים. עיתון "האחדות" עצמו יצא במשך יותר מארבע שנים כשבועון, ונסגר בפקודת השלטונות, בדצמבר 1914 מיד לאחד שפרסם מאמר בגנות פקודת גירוש כל היהודים שאינם אזרחים עות'מאניים מן הארץ, לאחר שטורקיה נכנסה למלחמת העולם הראשונה. לרבים, בהם דוד בן-גוריון, הייתה ההתנסות בירושלים והעיתון עצמו, תחילתה ("ילדותה") של תנועת העבודה כתנועה יוצרת ספרות ותרבות.

במהלך מלחמת העולם הראשונה לא תפקד בית הדפוס וב-דצמבר 1918 עבר ליפו.

תל אביב יפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדפוס עבר בכסלו תרע"ט לרחוב בוסטרוס ביפו ולאחר כשנה לרחוב ליליינבלום בתל אביב, לדירה שחלקה נשכר עבור יוסף חיים ברנר ומערכת הירחון הספרותי "האדמה" (שצורף לקונטרס, כתב העת של אחדות העבודה, שהודפס אף הוא בדפוס אחדות).

רק עם המעבר ליפו הפך בית הדפוס לקואופרציה כאשר הפך מעיסוק של בני קומונה להוטים אך חובבניים למוסד בבעלות הסוכנות היהודית וקפא"י, קופת פועלי ארץ ישראל והזרוע הכלכלית של אחדות העבודה. בגיליון הייסוד של הדפוס נכתב:

א. הקואופרטיב מורכב מקבוצה חופשית, העובדת רק בכוחות עצמאיים ולא על בסיס רכוש פרטי
ב. הקבוצה מקבלת בחכירה את כל אמצעי הייצור הדרושים לה מאת המוסדות הלאומיים, שכלפיהם היא אחראית בפעולתה.
ג. הרווח הנקי שנותר לאחר תשלומי שכר העבודה וההוצאות מתחלק ל:1. הגדלת המשק, 2. נמסר לקרן מיוחדת ליד קפא"י שתפקידה ליצור קואופרטיבים נוספים ו-3. קודש להגשמת החברה העובדת העתידה [הדגשה במקור, בשני קווים עבים]

[3]

לעיתים היו אנשי הדפוס מחוסרי עבודה, אך גם אז היו בעלי תודעה מפלגתית וסירבו לקבל עבודות שלא עלו בקנה אחד עם עמדותיה של אחדות העבודה וההסתדרות הכללית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אוליצקי, עמוד 108
  2. ^ אוליצקי, עמוד 175
  3. ^ אוליצקי, עמוד 175 - 177