מארק קהאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מארק קהאן
מארק קהאן.jpg
לידה 30 בדצמבר 1903
וורשה, פולין
פטירה 20 ביולי 1996 (בגיל 92)
תל אביב, ישראל
מדינה ישראלישראל  ישראל
תקופת הפעילות 19341993 (כ־59 שנים)
עיסוק מנהל מערכת, עורך, עיתונאי, פובליציסט
מעסיק טריבונה נארודובה, אונזער פרעסע, דער מאמענט, חרות, היום
פרסים והוקרה יקיר העיר תל אביב-יפו (1981) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מארק קהאן (ידוע גם בשמות: מאיר, מארצ'קו, אלכס; 30 בדצמבר 1903, י"א בטבת ה'תרס"ד, וורשה פולין – 20 ביולי 1996, יא' באב ה'תשנ"ו, תל אביב) היה דוקטור למשפטים וכלכלה, עיתונאי, עורך וסופר, מנהל עיתון דער מאמענט, חבר מטה האצ"ל, חבר מטה האצ"ל באירופה, עורך עיתון חרות, ראש ועדת הביקורת העליונה של תנועת החרות, ויקיר העיר תל אביב-יפו 1981.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודעת מבוקשים של משטרת המנדט על לוחמי אצ"ל ולוחמי לח"י. משמאל לימין: מנחם בגין, אריה בן-אליעזר, ליב בויקו, ראובן פרנקו, מארק קהאן. (למטה) יצחק רובינשטין, חיים זקס, עמנואל שטרסברג, יעקב מרידור, הרצל ורהפטיג

העשור השני של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 4 למד בוורשה בחדר מתוקן בהנהלתו של שמואל ליב גורדון (של"ג). כילד אסף כספים לקרן קיימת לישראל והשתתף בחוגי נוער ציוני.[1]

שנות ה-20 של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסד יחד עם יוסף שופמן את קן תנועת השומר הצעיר בוורשה, אך פרש עמו מהתנועה בעקבות פנייתה לכיוון סוציאליסטי.[2] כסטודנט היה ממייסדי ארגון התלמידים החבר של ארגון הסטודנטים היהודיים ירדניה. באותן שנים שימש כאחראי על החינוך הציוני של הקורפורציה האקדמית אורורה באזור הבלטי.[1]

שנות ה-30 של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה מתלמידי ונאמני זאב ז'בוטינסקי, ומקורב לו אישית. משנת 1933 ניהל בפועל את מדיניות הבריתות של התנועה הרוויזיוניסטית, במסגרתה נרקמו קשרים עם ממשלות שונות ובמיוחד ממשלת פולין, במטרה לאפשר עליה יהודית המונית ארצה חרף מגבלות הספר הלבן.[3] משנת 1934 השתתף ככותב בעיתון טריבונה נארודובה שיצא בקראקוב, ופעל לקירוב דעת ההשכלה היהודית־פולנית לבעיות השעה בישראל. בשנת 1938 היה ראש הוועדה הפוליטית בוועידת פראג של הצ"ח והצה"ר, במהלכה היה בין המתנגדים להצעתו של פרופ' בנימין אקצין לחזור להסתדרות הציונית, הצעה שנדחתה.[4] בסוף שנה זו נתמנה יחד עם הנריק שטראסמן ליועץ פוליטי של המפקדה העליונה לעלייה של התנועה הרוויזיוניסטית, גוף שהוקם לשם תאום בין בית"ר והאצ"ל בכל נושאי העלייה היהודית ארצה. בראש מפקדה זו עמד מנחם בגין. קהאן היה מקורב לצמרת השלטון הפולנית ופעל מולם לשם השגת נשק למאבק הציוני בארץ ואימון צבאי של חברי בית"ר. מתוך נאמנותו לתנועה ולמנהיגה, התנגד לדרכו של אברהם שטרן (יאיר), שהיה באותה עת חבר מפקדת האצ"ל אך לא חבר בית"ר, ופעל ללא תאום עם תנועת בית"ר לגיוס חניכי בית"ר לאצ"ל עוד בהיותם בפולין, ולהקמת תאים חשאיים של האצ"ל על אדמת פולין.[5] בסוף שנת 1938 נתמנה קהאן ככונס נכסים ומנהל הוצאת אונזער פרעסע במסגרתה יצא עיתון דער מאמענט ויומן וורשאווער רדיו. אז החל באופן בלתי רשמי העידן הרוויזיוניסטי של העיתון, כאשר קהאן קיבל לשורות המערכת את וולפגנג פון וייזל, אורי צבי גרינברג ואייזיק רמבה. במסגרת השינויים קיבל ז'בוטינסקי טור קבוע בימי שישי וגרינברג החל לפרסם מאמרים תקיפים בגנות השלטון הבריטי בישראל.[6] לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-6 בספטמבר 1939 נמלט קהאן, כרבים אחרים, מוורשה מזרחה, לא לפני שהשאיר הוראות בכתב להפסיק את הוצאת העיתון.[7] הוא נתפס על ידי הסובייטים בגבול ליטא ונשלח למחנה עבודה.

שנות ה-40 של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מבצע ברברוסה ושחרור אזרחי פולין מן המאסר הסובייטי במסגרת הסכם מייסקי־שיקורסקי, השתחרר מהמחנה ויזם את הקמת הגדוד היהודי בצבא אנדרס – צבא פולין החופשית. עם צבא זה הגיע בשנת 1941 ארצה, באופן דומה למנחם בגין, שעבר מעט קודם לכן את אותו המסלול, אך בנפרד ממנו. עם הגעתו של קהאן ארצה, פרסם ארגון ההגנה בבוליטין הסודי שלו לפעיליו: "עו"ד מרק כהן, אדם מוכשר וערום, בעל אופי פרובוקטיבי. יש להזהר מפניו."[1] באמצעות קשריו לצמרת הצבא והמנהיגות הפולנית פעל קהאן לשם שחרורו הרשמי של בגין מהצבא, במטרה שיוכל לעמוד לתפקיד מפקד האצ"ל. זאת לאור סרובו של בגין לערוק או להתמנות לתפקיד זה, כל עוד הוא משרת בצבא פולין. משנת 1944 היה פעיל בדלק (אצ"ל) (שירות הידעות של האצ"ל). באותה תקופה תפקד כגזבר האצ"ל ו'המוציא והמביא' של מנחם בגין, בהיותו מפקד האצ"ל.[8] את הקשר החשאי עם בית המסתור של בגין עשה תחת דמות כיסוי של דודה של עליזה בגין כביכול (הדוד אלכס), ודאג לכל מחסורו של מפקד הארגון ומשפחתו החל מהספקת מזון ולבוש ועד טיפול בענייניהם הבירוקרטיים והשגת דירות המסתור השונות בהן הסתתרו. בגין אף השתמש בביתו של קהאן ברחוב אבן גבירול 42 בתל אביב כאחד מנקודות המסתור שלו וכמקום מפגש לישיבות מפקדת האצ"ל. מנחם בגין כתב עליו:

"מרק-אלכס סיכן את עצמו ואת חרותו יומם ולילה. ביתו – בית סעד ללוחמים. בביתו קיימתי במחתרת את הפגישות החשובות ביותר. בביתו הסתיר גם את גידי (עמיחי פאגלין) ז"ל, כאשר חיפשו אותו ואת כולנו בעזרת דיוויזיות שלמות. [...] מאיר קהאן יחד עם אריה בן אליעזר ז"ל, [...] שחררו אותי מהשרות בצבא וכך אפשרו לי לעשות את המלאכה במחתרת."[9]

כמו כן שימש קהאן כאיש כיסוי המבצע פעולות חוץ עבור מפקדת הארגון: "כאשר היה צריך בן אדם מכובד, מהוגן, שיופיע כלפי חוץ, ולא פרחח – הופעתי אני."[10]

בשנת 1947 נשלח למטה האצ"ל באירופה כאחראי כספים. במסגרת תפקידו סייע בין השאר בהשגת הכספים לרכישת הנשק והציוד לאניית העולים והנשק האלטלנה. לאחר קום המדינה חזר ארצה והשתקע בתל אביב והמשיך בפעילותו הציבורית במסגרת תנועת החרות.

עד שנות ה-90 של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קום המדינה שימש קהאן בין השאר ככתב בעיתונים שונים. לתקופה מסוימת היה עורך חרות ובמשך שנים היה העורך הכלכלי של העיתונים חרות והיום. כמו כן שימש כיו"ר ועדת הביקורת של תנועת החרות.[11] בנוסף כיהן כחוקר בכיר בלשכה למחקרים כלכליים־חברתיים של ההסתדרות הציונית העולמית. על השתלבותו והשתלבות יוצאי האצ"ל בחיים האזרחים אמר:

"אחת התופעות החיוביות ביותר שניתן לרשום לזכותו של האצ"ל נעוצה בהליכה הביתה של חבריו מן השורה והצמרת כאחד. מצאנו את מקומנו בתור אזרחי המדינה, החיים את חייהם הפרטיים ומפרנסים את משפחותיהם בכבוד."[12]

קהאן היה לאורך כל השנים מחבריו הקרובים של מנחם בגין והמשיך לבקרו בקביעות גם במשך 9 שנות התבודדותו לאחר התפטרותו, מראשות הממשלה ועד מותו. אמר עליו:

"מנחם בגין כמפקד ידע להעמיק מחשבה. הוא מעולם לא אישר פעולה כשהמתכננים לקחו בחשבון שיכול להיות קורבן אחד או שניים. מעולם לא אישר פעולה כזאת. הייתה לו תכונה גדולה אחת, שהוא אף פעם לא שאל על נושא ההתקפה, אלא על שאלת הנסיגה. הבעיה שלו בתור מפקד – אם הנסיגה מובטחת."[13]

בשנת 1981 זכה לאות יקיר העיר תל אביב-יפו.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוורשה היה נשוי קהאן לד"ר חנה הלנה סלומניצקי, ששימשה כרופאה בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק ונספתה בשואה.[14] בארץ נשא לאשה את מרים לבית שיפטן שהביאה עמה מנישואין קודמים את שתי בנותיה; ברוריה רומנוב בן־סניור ושולמית הרטל. לשניים נולדה בת משותפת בשם רונה קוסטר.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שא אש להצית, העמותה להפצת תודעה לאומית, בית ז'בוטינסקי, תל אביב, 1998
  • חומת השתיקה נפרצה, מכון ז'בוטינסקי, תל אביב, 1993

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 ד"ר מאיר (אלכס) קהאן, עורך: ד"ר יצחק אלפסי, שא אש להצית, הוצאת העמותה להפצת תודעה לאומית בבית ז'בוטינסקי, תל־אביב, התשמ"ט 1998, עמ' 11
  2. ^ גנזך המדינה, פרויקט הנצחה למר מנחם בגין ז"ל, מרואיין: מארק קהאן, מראיינת: ד"ר ננה שגיא, 6.9.93, קלטת מס' 35, שיחה 1, עמ' 2.
  3. ^ גנזך המדינה, פרויקט הנצחה למר מנחם בגין ז"ל, מרואיין: מארק קהאן, מראיינת: ד"ר ננה שגיא, 6.9.93, קלטת מס' 35, שיחה 1, עמ' 5.
  4. ^ גנזך המדינה, פרויקט הנצחה למר מנחם בגין ז"ל, מרואיין: מארק קהאן, מראיינת: ד"ר ננה שגיא, 6.9.93, קלטת מס' 35, שיחה 1, עמ' 4.
  5. ^ גנזך המדינה, פרויקט הנצחה למר מנחם בגין ז"ל, מרואיין: מארק קהאן, מראיינת: ד"ר ננה שגיא, 6.9.93, קלטת מס' 35, שיחה 1, עמ' 5.
  6. ^ חני ברקת־גלנצר, היומון ביידיש דער מאמענט (1910-1939), הוצאת מפעל דב סדן ליד הקתדרה ליידיש – האוניברסיטה העברית, ירושלים, ה'תשע"ט, 2018, עמ' 62
  7. ^ חני ברקת־גלנצר, היומון ביידיש דער מאמענט (1910-1939), הוצאת מפעל דב סדן ליד הקתדרה ליידיש – האוניברסיטה העברית, ירושלים, ה'תשע"ט, 2018, עמ' 46
  8. ^ גנזך המדינה, פרויקט הנצחה למר מנחם בגין ז"ל, מרואיין: מארק קהאן, מראיינת: ד"ר ננה שגיא, 6.9.93, קלטת מס' 35, שיחה 2, עמ' 3.
  9. ^ ד"ר מאיר (אלכס) קהאן, עורך: ד"ר יצחק אלפסי, שא אש להצית, הוצאת העמותה להפצת תודעה לאומית בבית ז'בוטינסקי, תל־אביב, התשמ"ט 1998, עמ' 13
  10. ^ גנזך המדינה, פרויקט הנצחה למר מנחם בגין ז"ל, מרואיין: מארק קהאן, מראיינת: ד"ר ננה שגיא, 6.9.93, קלטת מס' 35, שיחה 1, עמ' 14.
  11. ^ גנזך המדינה, פרויקט הנצחה למר מנחם בגין ז"ל, מרואיין: מארק קהאן, מראיינת: ד"ר ננה שגיא, 6.9.93, קלטת מס' 35, שיחה 2, עמ' 13
  12. ^ קהאן מאיר, "המציאות מול הציפיות", בארץ־ישראל מס' 74, מאי 1978, עמ' 20
  13. ^ גנזך המדינה, ;פרויקט הנצחה למר מנחם בגין ז"ל, מרואיין: מארק קהאן, מראיינת: ד"ר ננה שגיא, 6.9.93, קלטת מס' 35, שיחה 1, עמ' 15.
  14. ^ יד ושם, דף עד 2116790, מוסר העדות – ד"ר מאיר קהאן