מבצע ים ירוק
| מערכה: הפלישה הפורטוגזית לגינאה, 1970 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות של גינאה-ביסאו | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 22 בנובמבר 1970 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | קונאקרי בגינאה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
9°32′53″N 13°40′14″W / 9.5480555555556°N 13.670555555556°W | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון פורטוגזי חלקי, שבויים פורטוגזים חולצו, ספינות גינאיות ומתקני תעופה הושמדו, אך הניסיון לשבות או להרוג את אמילקר קברל ואחמד סקו טורה נכשל | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
מבצע ים ירוק (בפורטוגזית: Operação Mar Verde; ידוע גם בשם הפלישה הפורטוגזית לגינאה) הייתה התקפה מן הים על אזור קונאקרי בירת גינאה על ידי כוח בן 350 עד 420 חיילים פורטוגזים וחיל עזר גינאי. המבצע היה חלק ממאמציה של פורטוגל לשמר את האימפריה שלה לאור עלייתן תנועות שחרור במושבותיה האפריקאיות. מטרות המבצע כללו הדחת משטרו של הנשיא אחמד סקו טורה (Ahmed Sékou Touré), לכידת מנהיג המפלגה האפריקאית לעצמאות גינאה וכף ורדה (בקצרה PAIGC מראשי תיבות שם הארגון בפורטוגזית), אמילקר קברל (Amílcar Cabral), השמדת מתקנים בנמל ובשדה התעופה, ושחרור שבויים פורטוגזים שהוחזקו בקונאקרי.
התוקפים נסוגו לאחר ששחררו את שבויי המלחמה ולאחר שהשמידו כמה ספינות של ה-PAIGC ופגעו בתשתית של חיל האוויר הגינאי, אך נכשלו במטרה של לכידת אמילקר קברל, מנהיג ארגון PAIGC, או בהפלת משטרו של הרודן הגינאי, אחמד סקו טורה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1952 הפך אחמד סקו טורה למנהיג המפלגה הדמוקרטית הגינאית (Parti Démocratique de Guinée-Rassemblement Démocratique Africain או בראשי תיבות PDG). בבחירות של 1957 זכתה המפלגה ב-56 מתוך 60 המושבים. בספטמבר 1958 יזמה ה-PDG משאל עם שבו החליט רוב מוחץ מבין הגינאים כי עצמאות מיידית עדיפה על המשך הקשר על צרפת, המדינה הקולוניאלית ששלטה עד אז בגינאה. הצרפתים פינו את המדינה וב-2 באוקטובר 1958 הוכרזה גינאה כרפובליקה עצמאית וריבונית כשטורה עומד בראש כנשיא.[1]
ב-1960 הזמין טורה לגינאה את אמילקר קברל מנהיג הארגון "המפלגה האפריקאית לעצמאות גינאה וכף ורדה" (PAIGC) שפעל באמצעות לוחמת גרילה לשחרור גינאה ביסאו (אז גינאה הפורטוגזית) ואיי כף ורדה משלטון הפורטוגזים. שני המנהיגים היו בעלי רקע אידאולוגי (מרקסיזם) משותף. לוחמי ארגון PAIGC פעלו משטחם של גינאה וסנגל, מדינות שזכו לעצמאות מצרפת כשהם תוקפים ערים ומבצרים בשטחה של גינאה הפורטוגזית וזוכים לסיוע צבאי מברית המועצות, מקובה ומהרפובליקה העממית של סין. הפורטוגזים, שבניגוד למעצמות הקולוניאליות האחרות כמו צרפת ובריטניה סירבו לוותר על המושבות שלהם באפריקה, היו בעיצומה של מלחמה כנגד ארגוני גרילה במושבות שלהם באפריקה, הקרויה המלחמה הקולוניאלית הפורטוגזית. בתחילה לא לקחו הפורטוגזים את הארגון של קברל ברצינות ואף דיללו את כוחותיהם בגינאה כששלחו כוחות לחזיתות אחרות (אנגולה ומוזמביק), ולכן ספגו מפלות בגינאה. בשלב מסוים שלט הארגון על שני שלישים משטחה של גינאה הפורטוגזית, אבל בהדרגה הגדילו הפורטוגזים את כוחם.
ההתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בלילה שבין ה-21 ל-22 בנובמבר 1970 נחתו במקומות שונים סביב קונאקרי כ-200 גינאים חמושים לבושים במדים דומים לאלו של צבא גינאה בפיקודם של קצינים פורטוגזים וכ-220 חיילים פורטוגזים. כוח הפשיטה הגיע ב-4 ספינות בלתי מסומנות, כולל נחתת וספינת משא. הכוח השמיד ארבע או חמש ספינות אספקה של ה-PAIGC. כוחות נוספים נחתו בסמוך לבית הקיץ של הנשיא סקו טורה, שאותו שרפו. סקו טורה היה באותה שעה בארמון הנשיאותי ולא נפגע. חיילים אחרים לכדו שני מחנות צבא, השתלטו על תחנת הכוח העיקרית של העיר, כבשו את מטה ה-PAIGC (אך לא מצאו בו את אמילקר קברל), ושחררו 26 שבויי מלחמה פורטוגזים שהיו בשבי ה-PAIGC. תגובת כוחות המיליציה הגינאית הייתה בלתי יעילה, ולאחר שלא הצליחו למצוא את קברל וטורה נסוגו הפושטים, לאחר שסבלו אבדות קלות.
תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיהורים פנימיים בגינאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתוך שבוע מהפשיטה הקים טורה ועדה בת עשרה חברים: "המפקדה העליונה" (Haut-Commandement). המפקדה העליונה, שהייתה מאוישת בחברי מפלגה מסורים ניהלה את גינאה על פי צו. המפקדה העליונה פקחה על ביצוע מעצרים, מעצרים בלא משפט, והוצאות להורג. הפעילות של המפקדה העליונה דלדלה בצורה משמעותית את שורות פקידי הממשל והמשטרה. בין הקורבנות בלט עוסמן בלדה (Ousmane Baldé), נגיד הבנק המרכזי של גינאה ושר האוצר. לאחר משפט בן חמישה ימים ב-23 בינואר 1971, הורה "בית המשפט המהפכני העליון" על ביצוע 29 הוצאות להורג (שהתבצעו 3 ימים אחר כך), על 33 איש הוטל גזר דין מוות שלא בפניהם, 68 איש נידונו למאסר עולם עם עבודת פרך, והוחרם רכושם הכולל של 17 איש. גינאים שערקו מהצבא הפורטוגזי ונמלטו לגינאה נשפטו למאסר עולם ועבודת פרך. 89 מאלו שנאשמו שוחררו, אבל מתנגדי משטר טענו כי כמה אנשים "נעלמו" לתוך בית הכלא או שהוצאו להורג ללא משפט. אלו שנידונו למוות כללו חברים ממפלגת השלטון (כולל מנהיגי מפלגה משכונות קונאקרי), מפקד המשטרה של קונאקרי, מזכיר הנשיא, ולפחות חמישה חיילים גינאים. אנשים שרכושם הוחרם היו צרפתים או ממוצא לבנוני. גורלם של אירופאים אחרים שנעצרו אינו ידוע. בין אלו שנגזר עליהם מאסר עולם היו שרי ממשלה לשעבר, מנהלי תעשייה, מושל מחוז לשעבר, ושני המנהלים של המוזיאון הלאומי.
ביולי 1971 טיהר טורה את הצבא מכמה מקציניו, באפריל 1973 הוא טיהר את שלטונו מחלק משריו.
גינוי מדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-8 בדצמבר 1970 העבירה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 290, שגינתה את פורטוגל בשל פלישתה לגינאה, וקראה לפורטוגל לכבד את עקרונות ההגדרה העצמית והעצמאות ביחס לגינאה. ב-11 בדצמבר 1970 העביר ארגון אחדות אפריקה החלטה פה אחד המגנה את הפלישה.
ניגריה ואלג'יריה הציעו תמיכה לגינאה וברית המועצות שלחה ספינות מלחמה לאזור (כוח שכונה בנאט"ו פטרול מערב אפריקה) על מנת למנוע פעולות צבאיות נוספות כנגד משטר טורה וכנגד בסיסים של ה-PAIGC בגינאה.
