מבצע קווקז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חיל המשלוח הסובייטי למצרים
Pvosoviet.jpg
סמל ההגנה האווירית הסובייטית
פרטים
כינוי הדיוויזיה המיוחדת מס' 18 של תותחי נ״מ וטילים
מדינה ברית המועצותברית המועצות  ברית המועצות
שיוך הצבא הסובייטי
סוג הגנה אווירית ומטוסי קרב
אירועים ותאריכים
הקמת היחידה ינואר 1970
מקים היחידה לאוניד ברז'נייב
מלחמות מלחמת ההתשה
נתוני היחידה
כוח אדם כ-32,000 קצינים וחיילים
ציוד עיקרי טילי קרקע אוויר SA-3
מטוסי מיג 21
פיקוד
מפקדים יורי נסטנקו

מבצע קווקזרוסית ОПЕРАЦИЯ КАВКАЗ) היה מבצע סובייטי רחב היקף להקמה ושילוח של חיל משלוח במטרה להגן על מצרים מפני חיל האוויר הישראלי במלחמת ההתשה. גודלו של חיל המשלוח הסובייטי היה דיווזיוני ובמהלכו התעמתו בקרבות חיילים סובייטיים וחיילים ישראלים באופן ישיר.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של שנת 1969, יזמה ישראל תקיפות אוויריות אינטנסיביות של כוחות מצריים בגדה המערבית, בעיקר כנגד מערך טילי הקרקע אוויר ותחנות מכ"מי הגילוי האווירי. התקיפות הישראליות המתמשכות והמוצלחות שיבשו את התוכנית של נאצר לעבור לשלב התקפה קרקעי חדש במלחמת ההתשה לשחרור סיני (שכונה על ידו "שלב הקזת הדם").

חוסר האונים של צבא מצרים מול התקפות חיל האוויר הישראלי הביאו את נאצר בסתיו 1969 לבקש ממזכיר המפלגה הקומוניסטית לאוניד ברז'נייב במהלך ביקור במוסקבה להעמיק את המעורבות הצבאית של ארצו ולשגר חיל משלוח סובייטי שיקבל על עצמו את משימת ההגנה על שמי מצרים. ברז'נייב העביר את הבקשה הבלתי שגרתית לאישור הפוליטבירו. לאחר שנתקבל האישור לשליחת כוח צבאי סובייטי "באופן זמני" תוך שמירה קפדנית על סודיות המבצע, נערכו התייעצויות קדחתניות בין המצרים לסובייטים לקביעת הפרטים הצבאיים והטכניים. המצרים שאפו לעזרה מקסימלית לעומת זאת הסובייטים שאפו לסייע לבני בריתם אך גם חששו מהסלמה ביחסיהם עם ארצות הברית.

ההסכם בין ברית המועצות למצרים וההכנות למשלוח הכוח הסובייטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה של ה-CIA ובו ציון הבסיסים המשוערים שבהם צוותים סוביטיים
טילי קרקע אוויר SA-3
קרון מכ"ם P-15 על גבי משאית זיל 157

בין ברית המועצות ומצרים סוכם בדצמבר 1969 כדלקמן:

א. ברית המועצות תעביר למצרים בדרך הים לנמל אלכסנדריה דיוויזיה שלמה של טילי קרקע אוויר חדישים מדגם SA-3 על כל ציודה, מכשירה והנשק המסייע לה, כולל חיילים ומפקדים שיפעילו אותם.
ב. ברית המועצות תשלח למצרים שלוש טייסות מיג 21 משופרים שיתמקמו בשדות התעופה של חיל האוויר המצרי כולל טייסים, בקרים, טכנאים, כלי רכב, מכ"מי גילוי אווירי, ציוד רב, חלקי חילוף ועוד.
ג. ברית המועצות תספק למצרים ארבעה מכ"מים חדישים מדגם P-15.
ד. ברית המועצות תציב במצרים שלושה מטוסי ביון חדישים מדגם מיג 25.
ה. המצרים יבנו מחפורות, מתקני מיגון ומבנים שיאוכלס על ידי הכוחות והציוד הסובייטים. הבניה תבוצע בתוך 32 יום ועוד לפני הגעת הכוחות.
ו. כ- 1,800 חיילים מצריים יאומנו על ידי הסובייטים אשר יחליפו את הסובייטים עם תום הכשרתם.
ז. מצרים תשלום לברית המועצות סכום כסף מוסכם עבור הציוד וסכום נוסף על כל חייל סובייטי שמוצב על אדמת מצרים.

מפקדת חיל האוויר הסובייטי בחרה את יורי נסטנקו כמפקד הדיוויזיה שתישלח למצרים. לצורך איוש חיל המשלוח הגדול שכלל 32,000 קצינים וחיילים, נערכו פעולות לאיתור מתאימים משורות הצבא הסובייטי הסדיר והוגדרו הדרישות:

  • רק קצינים וחיילים מתנדבים יכללו בכוח (לכל חייל תינתן הזכות לסרב לשרת במצרים)
  • לא ישתתפו במבצע חיילים יהודים
  • כל המועמדים יעברו בדיקה רפואית וראיון אישי שבו יאותרו בעלי נטיות פוליטיות ובעלי מוסר לחימה לא מתאימים.

החרפת התקיפות הישראליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים החל מינואר 1970, בעוד חיל המשלוח הסובייטי נערך לשילוח למצרים, פתח חיל האוויר הישראלי בסדרת תקיפות עומק הרסניות על מטרות צבאיות באמצעות מטוסי הF-4 פנטום שנקלטו מספר חודשים קודם לכן בחיל האוויר. התקפות אלה יצרו במצרים תחושת חרום ותסכול והותירו את מצרים ללא מענה טקטי. בשלב זה דרש נאצר בתוקף מבני בריתו הסובייטים להחיש את שליחת הכוחות ואף איים כי יתפטר ויכריז שהציוד הסובייטי אינו משתווה למקבילו המערבי שברשות ישראל.

שליחת חיל המשלוח ופעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יועצים סובייטים על רקע הספינקס, שנת 1972
מדליה שהוענקה לחיילים סובייטים שהשתתפו במבצע קווקז

הציוד הרב שנדרש למבצע נלקח מיחידות סדירות של הצבא הסובייטי מכל רחבי ברית המועצות. הכוחות עברו אימונים באזרבייג'ן ובחודש מרץ היו מוכנים להצבה במצרים. הכוחות התקבצו בסמוך לעיר ניקולייב, הכלים נצבעו בצבעי הצבא המצרי ולחיילים ולקצינים ניתנו מדים מצריים בהירים מדבריים. הכוחות הראשונים שולחו על גבי 16 אוניות משא שהפליגו דרך הים השחור ומצרי הבוספורוס ועגנו באלכסנדריה ב-6 במרץ 1970. מיד לאחר העגינה מיהרו הכוחות להיפרש באתרים שיועדו לכך מראש סביב קהיר. בחודשים שלאחר מכן המשיכו כוחות נוספים רבים להגיע בדרך הים ולהתפרש באתרים המיועדים.

המודיעין הישראלי גילה את קיומו של חיל המשלוח הסובייטי מיד עם הגעתו כאשר שידוריו נקלטו ביחידה 515. המודיעין הישראלי הופתע מאחר שתפיסת המודיעין עד אז הייתה שהסובייטים לא ישלחו כוחות שיקחו חלק במלחמה. בנוסף הופתע המודיעין מהאמל"ח החדיש שנשלח כגון המיג 21MF, המיג 25, טילי SA-3 וציוד ל"א שהעריך עד אז שהסובייטים יימנעו מאספקתם מחשש שיפלו שלל בידי ישראל. לאחר שאותרה הנוכחות הסובייטית במצרים עידכנה ישראל את ארצות הברית.

גילוי הנוכחות הסובייטית הביא לצמצום הדרגתי של תקיפות העומק המוצלחות (שכונו מבצעי פריחה) עד להפסקתם המוחלטת באפריל 1970. בהדרגה ויתר חיל האוויר הישראלי על גיחות בחבלי ארץ נוספים במצרים במטרה להימנע מעימות ישיר עם כוחות סוביטיים. בשלב מסוים נאלץ חיל האוויר הישראלי לבצע תקיפות רק בסמוך לתעלה והציב לעצמו למטרה למנוע פרישת טילי SA-3 במרחק של 40 ק"מ ממנה. אולם גם את יעד זה התקשה חיל האוויר למלא כאשר כוחות סוביטיים החלו לקדם סוללות טילים מאוישות בזחילה מתמשכת לאזור התעלה. שינוי זה הביא את חיל האוויר להגבלה משמעותית בחופש פעולתו. הרעה נוספת מבחינתה של ישראל ארעה כאשר בחודשים יוני ויולי באותה השנה הצליחו מפעילי סוללות הטילים להפיל מספר מטוסי F-4 פנטום ישראליים.

הצלחותיהם של המפעילים הרוסים הביאה אותם לתעוזה הולכת וגוברת שהתבטאה במשטר טיסות של טייסיהם תוך ניסיון ליצור מגע עם מטוסי חיל האוויר במטרה להפיל אותם. ב-25 ביולי נצפתה הסלמה נוספת כאשר מטוסי מיג 21 מוטסים על ידי טייסים רוסיים רדפו אחר מטוס סקייהוק אל תוך סיני שיגרו לעברו טיל אוויר אוויר אטול פגעו בו ואילצו אותו לנחות נחיתת חירום ברפידים. ביטחונם של הטייסים הרוסים ניכר גם בתעבורת הקשר בין הטייסים הרוסים שנקלטה ביחידה 515.

בשלב זה התעורר בישראל חשש ממשי כי העליונות האווירית של חיל האוויר תאבד אל מול הכוחות הרוסיים במצרים. בישראל התגבשה התובנה כי מדיניות ההבלגה התפרשה כחולשה והביאה להתגרות הולכת וגוברת מצד הרוסים. הממשלה בראשות גולדה מאיר אישרה מבצע לניהול קרב אוויר יזום עם הטייסים הסובייטיים. ב-30 ביולי יזמה ישראל קרב האוויר המוני שנקרא מבצע רימון 20 ובו הופלו חמישה מטוסים סוביטיים ללא אבדות לישראל.

עד לסיום מלחמת ההתשה ב-7 באוגוסט 1970, השתדלו הסובייטים והישראלים שלא לנהל ביניהן שוב קרבות אוויר אך בתקופה זו התנהלו קרבות קשים בין מערך ההגנה האווירית הסובייטית לבין טייסי הפנטום הישראלים שבמהלכם נפגעו סוללות סובייטיות על מפעיליהן בהפצצות הישראליות וכן הופלו מטוסים ישראלים אחדים.

פניה מצרית להגברת הסיוע הסובייטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שהמלחמה המתמשכת שחקה את צבא מצרים, והשפיעה משמעותית על העורף המצרי בשל תקיפות חיל האוויר, שאף נאצר להסלים את המלחמה כנגד ישראל. בחודש יוני 1970, לקראת סוף המלחמה ניסה ליזום פתיחת חזית נוספת ומתואמת נגד ישראל בוועידת פסגה ערבית שנפתחה ב-20 ביוני וננעלה ב-23 ביוני אך מדינות ערב שהשתתפו בה לא הגיעו להסכמות ביניהן. לאחר כישלון הוועידה פנה שוב נאצר לברית המועצות בבקשה להגברת הסיוע והמעורבות הסובייטית בארצו. לצורך כך יצא נאצר לביקור ממושך במוסקבה החל מ-29 ביוני ועד ה-17 ביולי ועימו סגנו עלי צברי, שר החוץ מחמוד ריאד, שר המלחמה מוחמד פאוזי ואחרים. במהלך הביקור מתח ביקורת על הכוחות הסוביטיים שפעלו ללא תיאום מספק עם צבא מצרים וביקש ציוד רב ומתוחכם:

  • ציוד לוחמה אלקטרונית כנגד מטוסי הפנטום הישראליים.
  • מפציצי סילון ארוכי טווח שיאפשרו למצרים לאיים על עומק ישראל בתגובה למבצעי פריחה שיזמה ישראל.
  • עיבוי רשת ההגנה האווירית בעיקר באזור סכר אסואן.
  • השתתפות טייסים סובייטיים בגיחות בחזית התעלה (עד כה הוגדר תפקידם של הטייסים הסובייטיים כהגנה על עומק מצרים).

מנהיג ברית המועצות לאוניד ברז'נייב נעתר לרוב הבקשות והודיע לעמיתו ביום הביקור האחרון על היקף הסיוע הנוסף שאושר להעביר למצרים. אולם הסיוע שהגישו הסובייטים הועבר למצרים רק לאחר הפסקת האש עם ישראל. אמצעי לוחמה אלקטרונית המתוחכמים ביותר שהיו ברשות ברית המועצות הועברו בחודש אוגוסט, יחידת טילי קרקע אוויר המתקדמת SA-6 שהייתה זו הופעתה הראשונה במזרח התיכון על מפעיליה הסובייטים נפרשה באזור הסכר הגבוהה באסואן, את המפציצים לא ששה ברית המועצות להעביר והתנתה את העברתם בהכנת נמלי התעופה ובכל מקרה הודיעה כי העברתם תיעשה במועד מאוחר יותר, מפציצים אלה לא הועברו לבסוף. ברית המועצות הסכמה בנוסף להעביר חמישה מטוסי מיג 25 חדישים מדגם צילום. בקשת נאצר להשתתפות טייסים סובייטים בגיחות בחזית התעלה נענתה בהססנות רבה אך ככל הנראה לבסוף נענתה גם היא בחיוב. אולם כאמור, לא עמדה הבטחה זו במבחן המציאות מאחר שב-7 באוגוסט 1970 נסתיימה המלחמה.

יש הסבורים כי ביקורו זה של נאצר נעשה על אף שידע מראש שסוף המלחמה קרוב וביקש להשיג נשק ותמיכה על אף שידע שלא ישתתפו בקרבות.

לאחר מות נאצר וסיום המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם לאחר מותו של נאצר ותום מלחמת ההתשה נותרו היחידות הסובייטיות על אדמת מצרים. ב-1 במרץ הוזמן נשיא מצרים החדש, אנואר סאדאת למוסקבה ללימוד עמדותיו. הוברר לסובייטים שסאדאת מעוניין בהמשך תמיכה סובייטית וברכש אמל"ח חדיש נוסף ובין היתר טילי קרקע קרקע מסוג סקאד לטווח של מאות קילומטרים ומפציצים ארוכי טווח שיוכלו לפגוע בעומק מדינת ישראל. הסובייטים נענו לחלק מדרישות הרכש ובמקביל הגדילו את כמות היועצים אך סירבו למכר טילי קרקע קרקע ומפציצים. באוקטובר 1971 שב וביקר סאדאת במוסקבה וחזר על דרישתו לטילי קרקע קרקע ומפציצים. ב- 17 ביולי 1972 ולאחר תלונות חוזרות ונשנות על סרוב הסובייטים למכור אמל"ח התקפי זה הודיע סאדאת לסובייטים שאין לו עוד צורך ביועצים אך מסכים שהיועצים שהיו לפני המבצע יישארו במצרים. בתגובה הודיעו הסובייטים כי המשימה הושלמה והחזירו לברית המועצות עוד באותו החודש כ- 20,000 חיילים על ציודם. כ- 1,000 יועצים בלבד נותרו על אדמת מצרים, כן השאירו הסובייטים מספר סוללות טילי קרקע אוויר מיושנות ונוכחות צי סובייטי בנמלי הים המצריים. יועצים אלה ליוו את הצבא המצרי בהכנות למלחמת יום הכיפורים. רובם עזבו ימים בודדים לפני פרוץ המלחמה.

תוצאות מבצע קווקז[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הנוכחות הסובייטית במצרים הביאה להפסקה של מבצעי פריחה המוצלחים מבחינת ישראל. ולצמצום בתעוזה וביעדים שנבחרו על ידי חיל האוויר הישראלי.
  • טילי הקרקע אוויר מדגם SA-3 שהופעלו על ידי הסובייטים בטכניקות חדשות הצליחו להפיל מטוסים ישראלים, להרוג מספר טייסים ישראלים אחרים נפלו בשבי המצרי. נפגעים אלה העלו בצה"ל חשיבה מחודשת לגבי יעילות תורת הלחימה שהייתה נהוגה עד אז ולפגיעה במוראל הישראלי.
  • ההתנגשות בין כוחות סוביטיים וישראלים הגבירו את הצורך בסיום מהיר של מלחמת ההתשה המתמשכת והאיצו המגעים בין המעצמות לסיומה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]