מגדל השארד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מגדל השארד
The Shard
מגדל השארד, ינואר 2013
מגדל השארד, ינואר 2013
מידע כללי
סוג גורד שחקים
שימוש מעורב (כולל מלון "שנגרי-לה" (אנ') בקומות 34–52)
על שם sherd עריכת הנתון בוויקינתונים
כתובת רחוב ג'וינר 32, לונדון, אנגליה
מיקום לונדון/סאות'ווארק-לואישהאם עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
בעלים Sellar Property Group עריכת הנתון בוויקינתונים
עלות 1,200,000,000 לירה שטרלינג עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע על ההקמה
תקופת הבנייה מרץ 2009 – יולי 2012 (נפתח בפברואר 2013)
חומרי בנייה זכוכית, חומר מרוכב, פלדה, בטון עריכת הנתון בוויקינתונים
אדריכל רנצו פיאנו עריכת הנתון בוויקינתונים
סגנון אדריכלי נאו-פוטוריזם, אדריכלות הייטק עריכת הנתון בוויקינתונים
מידות
גובה 309.6 מטר
שטח 127.489 מ"ר עריכת הנתון בוויקינתונים
קומות 73 עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 51°30′16″N 0°05′12″W / 51.504444444444°N 0.086666666666667°W / 51.504444444444; -0.086666666666667
www.the-shard.com
(למפת לונדון רגילה)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מגדל השארדאנגלית: The Shard), בעברית "מגדל רסיס הזכוכית", המוכר גם בשם מגדל גשר לונדוןאנגלית: London Bridge Tower), הוא גורד שחקים בן 72 קומות שעוצב על ידי האדריכל האיטלקי, רנצו פיאנו[1].

גובהו 309.6 מטרים (1,016 רגל), ועם חנוכתו מגדל השארד היה הבניין הגבוה ביותר באירופה, אך לא לזמן רב[2]. בשנת 2013 לקח ממנו את הבכורה מגדל מרקורי סיטי במוסקבה, הגבוה ממנו ב-29.2 מטרים. השארד הוא עדיין הבניין הגבוה ביותר בבריטניה ובמערב אירופה והמבנה השני בגובהו בבריטניה, אחרי אנטנת השידור Emley Moor transmitting station.

בנייתו החלה במרץ 2009, קורת השלד האחרונה (topping out) הונחה ב-30 במרץ 2012, והוא נחנך ב-5 ביולי 2012[3]. בנייתו הושלמה באופן סופי בנובמבר 2012 וקומת התצפית שלו נפתחה לקהל ב-1 בפברואר 2013[4].

הבניין נבנה בעלות של 1.2 מיליארד ליש"ט, שממונו על יד רשות ההשקעות של קטר, והוא נמצא בבעלותה[5].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1998 החליטו היזם הלונדוני אירווין סלר ושותפיו, לפתח מחדש את מגדלי סאות'וורק, שנבנו באתר בו הוקם המגדל בשנות ה-70 של המאה ה-20, בעקבות מדיניות חדשה של ממשלת בריטניה, המעודדת פיתוח של בניינים גבוהים בצמתי תחבורה מרכזיים (האתר צמוד לתחנת הרכבת הראשית תחנת גשר לונדון. סלר טס לברלין באביב 2000 כדי לפגוש את האדריכל האיטלקי רנצו פיאנו לארוחת צהריים. לדברי סלר, פיאנו דיבר על הזלזול שלו בבניינים גבוהים קונבנציונליים במהלך הארוחה, לפני שעבר על תפריט המסעדה ושרטט פסל דמוי צריח שמגיח מנהר התמזה. הוא נתן לו את השם "רסיס הזכוכית" (או "שבר של זכוכית"), בשל צורתו כפירמידה מחודדת[6].

ביולי 2002, סגן ראש הממשלה דאז, ג'ון פרסקוט, הורה על חקירה תכנונית לאחר שתוכניות הפיתוח של "מגדל השארד" זכו להתנגדות של הוועדה לארכיטקטורה והסביבה הבנויה ומספר גופי מורשת, כולל קרן הפארקים המלכותיים והמורשת האנגלית. הבירור התקיים באפריל ומאי 2003, וב-19 בנובמבר 2003 הודיעה לשכת סגן ראש הממשלה כי התוכנית אושרה.

בספטמבר 2007 החלו ההכנות להריסת מגדלי סאות'וורק שעמדו במקום. בנובמבר 2007, קבלן הבניין, חברת "מייס", קיבלה את החוזה לבניית המגדל במחיר קבוע של לא יותר מ-350 מיליון פאונד. עם זאת, מחיר זה עלה לכמעט 435 מיליון ליש"ט באוקטובר 2008, ואחר כך עלה שוב מספר פעמים במהלך הבנייה.

באפריל 2008, ההריסה של מגדלי סאות'וורק הייתה בעיצומה, ועד אוקטובר, הבניין הצטמצם באופן משמעותי בגובהו, ולא נראה עוד על קו הרקיע. ההריסה הסתיימה בתחילת 2009, והחלה הכנת האתר להקמת השארד.

מימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיוס המימון לפרויקט נקלע לקשיים לקראת סוף שנת 2007, לאחר שחוסר הוודאות שהתגבר בשווקים הפיננסיים העולמיים עורר חששות לגבי כדאיות בניית המגדל, והמשקיעים המקוריים של הפרויקט יצאו ממנו. עם זאת, בינואר 2008, היזם הודיע כי השיג מימון מקונסורציום של משקיעים קטארים, ששילמו 150 מיליון ליש"ט כדי להבטיח 80% מהבעלות על הפרויקט. הקונסורציום כלל את הבנק הלאומי של קטר, הבנק האיסלמי של קטר, חברת הנדל"ן של רשות ההשקעות של קטר ומשקיעים קטארים פרטיים. הם הבטיחו לספק את נתח המימון הראשון, שיאפשר להתחיל בבניית המגדל. בשנת 2009, ממשלת קטר איחדה את הבעלות שלה על הפרויקט, באמצעות רכישת המניות של המשקיעים הקטארים הפרטיים[7].

ארכיטקטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רנצו פיאנו, אדריכל הפרויקט, עיצב את המגדל כפסל דמוי צריח המגיח מנהר התמזה. הוא קיבל השראה מקווי הרכבת הסמוכים לאתר בתחנת גשר לונדון, מצריחי לונדון שתוארו על ידי הצייר הוונציאני קנאלטו בן המאה ה-18, ומתרני ספינות מפרש. העיצוב של פיאנו זכה לביקורת מארגון המורשת האנגלית, שטען שהבניין יהיה "רסיס זכוכית בלב לונדון ההיסטורית". פיאנו ראה בצורתו הדקה, דמוית הצריח, של המגדל תוספת חיובית לקו הרקיע של לונדון, כשהוא מזכיר את צריחי הכנסייה המוצגים בתחריטים היסטוריים של העיר, והאמין שנוכחותו תהיה עדינה הרבה יותר ממה שטענו המתנגדים לפרויקט. הוא הציע שימוש מתוחכם בזיגוג, עם חזיתות אקספרסיביות של זגוגיות זוויתיות שנועדו לשקף את אור השמש ואת השמיים שמעל, כך שמראה המבנה ישתנה בהתאם למזג האוויר ולעונות השנה. הבניין כולל 11,000 זגוגיות, עם שטח פנים כולל של 602,779 רגל רבוע (56,000 מ"ר).

המגדל תוכנן מתוך מחשבה על יעילות אנרגטית. הוא מצויד במפעל חום וכוח משולב (CHP), הפועל על גז טבעי מהרשת הלאומית. הדלק הופך ביעילות לחשמל, וחום מוחזר מהמנוע כדי לספק מים חמים לבניין.

לאחר הרס מרכז הסחר העולמי בניו יורק בפיגועי הטרור ב-11 בספטמבר 2001, החלו אדריכלים ומהנדסי מבנים ברחבי העולם להעריך מחדש את התכנון של מבנים גבוהים. העיצובים הקונספטואליים המוקדמים של המגדל היו בין הראשונים בבריטניה שתוקנו בעקבות פרסום דו"ח המכון הלאומי לתקנים וטכנולוגיה של ארצות הברית (NIST) על קריסת ה-WTC. הבניין מתוכנן לשמור על יציבותו בתנאים מכבידים מאוד, עם רצפות הבטון ומרוכבים מתוחים, העמודים הנושאים עומס והצורה המחודדת המעניקים לו טווח נדנוד של 400 מילימטרים (16 אינץ').

בשנת 2014, המגדל זכה במקום הראשון בטקס פרסי גורדי השחקים של אמפוריס, בקטגוריות בניינים מעל 100 מטר שהושלמו ב-12 החודשים הקודמים. שופטי אמפוריס כינו את הבניין כ"גורד שחקים שמוכר מיד ושכבר נחשב לסמל החדש של לונדון".

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגדל משלב, משרדים, בית מלון, מרפאה, מסעדות ודירות מגורים. אכלוס הפרויקט ומכירת הדירות בפרויקט נמשך שנים רבות. ביולי 2017 דווח כי כל עשר דירות היוקרה שבין הקומה ה-53 לקומה ה-65 של המגדל עדיין ריקות[8]. בקומה ה-16 של הבניין שוכנים אולפני רשת אל-ג'זירה שבבעלות קטר.

חלוקת הקומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קומת קרקע - כניסות למלון, מסעדה ולמצפה בראש המגדל
  • קומות 1–2 - לובי של המשרדים במגדל
  • קומות 3–33 - משרדים
  • קומות 34–52 - מלון "שנגרי-לה"
  • קומות 53–65 - מגורים
  • קומות 66–67 - קומות טכניות
  • קומות 68–72 - מצפה הפתוח בתשלום לקהל הרחב בשם "The View from The Shard" (אנ')
  • קומות 73–95 - קומות לא מאוכלסות, קדקוד הבניין שמביא אותו לגובה של מעל 300 מטר.

תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנים דומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מגדל השארד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]