רנצו פיאנו
 | |
| לידה |
14 בספטמבר 1937 (בן 84) ג'נובה, איטליה  |
|---|---|
| מקום לימודים |
הפוליטכניקום של מילאנו (1964) |
| תחום יצירה |
אדריכלות |
| הושפע על ידי |
Franco Albini, Marco Zanuso, Giuseppe Ciribini, Jean Prouvé, William Laborde |
| יצירות ידועות |
מגדל השארד, מרכז ז'ורז' פומפידו, האקדמיה למדעים של קליפורניה, Pinacoteca Giovanni e Marella Agnelli, Centro Botin, The Morgan Library & Museum, Grattacielo Intesa Sanpaolo, Vulcano Buono, נמל התעופה הבינלאומי של קנסאי, אצטדיון סאן ניקולה, המפלגה הדמוקרטית החופשית של גרמניה |
| פרסים והוקרה |
Prix de l'Équerre d'Argent (1991) Prix de l'Équerre d'Argent (2017) אריה הזהב (2000) פרס האמנות של ברלין (1995) פרס אוגוסט פרה (1978) דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קולומביה (2014) הצלב הגדול של מסדר אלפונסו העשירי החכם (2017) פרס קיוטו באמנות ופילוסופיה (1990) Gold Medal for Italian Architecture מדליית הזהב של AIA (2008) פרס ארסמוס (1995) אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (24 במרץ 1990) פרימיום אימפריאל (1995) מדליית זהב של מסדר ההצטיינות האיטלקי לתרבות ואמנות (28 במרץ 1994) פרס פריצקר (1998) מדליית הזהב המלכותית (1989) קצין בלגיון הכבוד (2000) |
  | |
רנצו פיאנו (באיטלקית: Renzo Piano; נולד ב-14 בספטמבר 1937) הוא אדריכל איטלקי זוכה פרס פריצקר לאדריכלות לשנת 1998.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיאנו נולד בג'נובה והוא חי ומנהל את משרדו בעיר זו עד היום. למד במכון הפוליטכני של מילאנו ועבד בראשית דרכו במשרדו של לואי קאהן (1965–1970). משנת 1971 ועד 1977 עבד בשותפות עם האדריכל הבריטי ריצ'רד רוג'רס ובתקופה זו זכו השניים להצלחה ופרסום רב בתחום. המבנה הידוע ביותר שתכננו יחדיו הוא מרכז פומפידו בפריז, מבנה שנוי במחלוקת בעל השפעה רבה על האדריכלות של סוף המאה ה-20.
סגנונו של פיאנו מתאפיין בעיקר בשימוש מקורי בטכנולוגיות בנייה ופיתוחם של פרטי בניין חדשים ומורכבים ובעלי ערך אסתטי רב. כמו כן, ידועים הפרויקטים שלו בגישתם האקולוגית של בנייה ירוקה.
ב-1988 זכה בפרס פריצקר היוקרתי לאדריכלות וגם זכה למעמד של "שגריר של רצון טוב" מטעם אונסק"ו.
בנובמבר 2011 מונה לסנאטור לכל החיים בסנאט של הרפובליקה.
פרויקטים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מרכז ז'ורז' פומפידו, פריז, 1977
- בניין אוסף מניל (Mennil Collection), יוסטון 1986
- נמל התעופה הבינ"ל קנסאי של אוסקה, 1988
- מרכז תרבות ז'אן-מארי טז'יבאו, קלדוניה החדשה, 1991–1998
- מגדל Auroro Place, סידני, 1996–2000
- מרכז פול קלי, ברן
- בניין הניו יורק טיימס, ניו יורק
- מגדל השארד, לונדון
- מרכז האמנות בוטין (Centro de Arte Botín) בסנטנדר בספרד (2012-2017) - קרלוס סאורה ביים סרט על הקמת הבניין.[1]
- מרכז התרבות של קרן סטברוס ניארכוס באתונה יוון הכולל את בית האופרה החדש של אתונה (2016)[2]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תיירות בעקבות ארכיטקטורה - מרכז הפיסול נאשר (Nasher)
- טד לוס, הניו יורק טיימס, רנצו פיאנו: האדריכל שמנהלי המוזיאונים מחזרים אחריו, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2013
- רנצו פיאנו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)