מדרש פליאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מדרש פליאה הוא כינוי ל"מדרש" מוזר ומתמיה. במאות הט"ז-י"ז, היו דרשנים שהמציאו חידות מעוררות עניין שניתן לבסס עליהן את הדרשה בפני הקהל וכינו אותן "מדרש פליאה". חלקם אף ייחסו את דבריהם למדרשים קדומים ועלומים, ביודעם שהציבור לא מכיר את כל ספרי המדרש.[1]

בשלהי המאה ה-19 התחברו כמה ספרים בשם "מדרש פליאה", שתכליתם לרכז ולפרש את המדרשים הללו. בספרים אלו שלובים מדרשי חז"ל מקוריים עם "מדרשים" מאוחרים שחוברו מלכתחילה כחידות, לעיתים מתוך הנחה שגויה שגם אלו האחרונים הם מאמרי חז"ל מקוריים. לצד מאמרים אלו, נדפסו פירושים שניסו לפצח את החידות. הספר הראשון מסוג זה נכתב על ידי הרב יצחק ליפיעץ משדליץ והוא ראה אור בוורשה בשנת 1891.[2]

דוגמאות למדרשי פליאה מלאכותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד - מכאן שראש השנה שני ימים.
  • אמרי נא אחותי את - מכאן ששוחטים לחולה בשבת.
  • על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה - לרבות תשעה באב.
  • מה בצע כי נהרג את אחינו - מלמד שהשבטים היו מתפללים שחרית וערבית.
  • ותמת שרה בקריית ארבע - מלמד שאדם הראשון בלשון ארמי סיפר.
  • הלא אחיך רועים בשכם - הדא הוא דכתיב לדור ודור נגיד גדלך.
  • מדוע לא הצליחו המרגלים? מפני שהימים ימי ביכורי ענבים ולכן כתיב ותצפנהו שלשה ירחים.

ביקורת על המצאת מדרשי הפליאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות התורנית מתועדת ביקורת חריפה על הדרשנים שהמציאו מדרשי פליאה. כך כתב המהרש"א: "חדשים מקרוב באו בעוונותינו הרבים, הדרשנים המטעים את העולם בשקריהם, הן שאומרים מדרשים שקרים והן שאומרים בו דברי שקר, מה שאין המדרש והדעת סובל, וכל מי היותר יכול להגדיל השקרים - הוא משובח בעיני ההמון... וראוי להרחיק אנשים כאלו לשמוע תורת פלסתר שלהם".[3] דברים ברוח זו, באריכות רבה, כתב בעקבותיו גם רבי דוד אופנהיים.[4]

החיד"א בספרו שם הגדולים (מערכת ספרים, דרשות הר"ן) סקר בקצרה את תולדות הדרשנות בישראל, והתווה את הדרך הרצויה לדעתו, כאשר דרשות הר"ן משמשות לו כמודל לחיקוי. אגב כך מתח ביקורת נוקבת על מדרשי הפליאה: "יש בודה מאמר מלבו ואומר שהוא פליאה, ועולים ויורדים בו בכמה תלוליות וקשרים שאינם של קיימא ובית עכביש מבטחם".

גם הבעל שם טוב, ובעקבותיו תלמידיו ובראשם רבי יעקב יוסף מפולנאה, יצאו בתוקף נגד תופעה זו. מסופר כי "פעם אחת בערב יום הכיפורים ראה הבעש"ט שיש בשמים קטרוג גדול על ישראל, ועוד מעט תילקח מהם תורה שבעל פה חס ושלום. התעצב אל לבו כל אותו היום, ולא יכול היה כדרכו לברך את הבאים אליו. כשהגיע לבית הכנסת נפל לפני ארון הקודש ובכה במרירות, ואמר: כיצד נוכל לחיות בין הגויים בלי תורתנו הקדושה? והמשיך וצעק: כי הרבנים אשמים על שבודים שקרים מלבם!".[1]

כביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית זמננו משמעות המונח התרחבה והוא משמש לעיתים כביטוי לדבר מה תמוה, כמו למשל בדברי השופט בעז אוקון שכתב בפסק דין: "על רקע זה, הטענה כאילו "אין לה כל קשר לקבלת המוצר בארץ היעד" היא מדרש פליאה".[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 גרשון קיציס, ‏האגדה במשנת הבעש"ט, באתר "דעת", בתוך: מחניים, סיוון תשנ"ד (עמ' 206-215)
  2. ^ ד"ר יעל לוין, האם בירך משה רבנו "שלא עשני אשה"?, אתר הצופה
  3. ^ מהרש"א למסכת שבת דף פח עמוד ב, מהדורה בתרא
  4. ^ שו"ת "נשאל דוד" חלק יורה דעה סימן טז
  5. ^ ראו דוגמאות נוספות: אזכור המושג בפס"ד של השופט חשין
    אזכור המושג בפס"ד של השופט רובינשטיין
    אזכור המושג בפס"ד של השופטת נאור
Stub judaism.png ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.