תשעה באב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
►► אב ◄◄
יום טוב / שבתון חג שאיננו שבתון יום זיכרון או צום
קינות בכותל המערבי בליל תשעה באב (2008)
חורבן בית המקדש בציורו של פרנצסקו האייז (ונציה 1867)

תשעה באב הוא יום תענית מדרבנן ושיא תקופת האבלות של ימי בין המצרים. תענית זאת היא החמורה מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש ומתאבלים בה על אסונות שונים שאירעו לעם היהודי לאורך הדורות, בדגש על אסונות שהתחוללו סמוך ליום ט' באב.[1] האירועים שהתחוללו ביום זה גרמו לגלות עם ישראל בתקופות שונות ולבסוף לגלות בת אלפיים שנה.

בניגוד לכל שאר התעניות מדרבנן, תענית זו נמשכת מערב עד ערב (ולא מבוקר עד ערב) וכוללת את כל חמשת העינויים הנהוגים ביום כיפור. בנוסף, כוללת התענית מנהגי אבלות מיוחדים, כמו ישיבה על הרצפה ואיסור על לימוד תורה. עם תחילת התענית נהוג לקרוא בציבור את מגילת איכה ולאורך היום לומר קינות על חורבן הבית ואסונות אחרים. עם זאת, במקרה שט' באב חל בשבת, התענית נדחית מפניה לי' באב.

לפי המסורת, לאחר ביאת המשיח ובניית בית המקדש השלישי, יהפוך תשעה באב ליום של חג ושמחה, כשאר הצומות על החורבן.[2] בתלמוד הירושלמי נאמר כי מלך המשיח נולד בתשעה באב.[3]

אסונות תשעה באב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבליט שער טיטוס, המנציח את תהלוכת הניצחון של הרומאים לאחר דיכוי המרד הגדול וביזת כלי המקדש.

על פי חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע לקביעת תענית בתשעה באב ודיני התענית מתוארים במשנה:

חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב...
בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.
משנכנס אב, ממעטין בשמחה.

על פי מסכת תענית, האירוע הראשון היה הגזירה על דור המדבר שלא יכנסו לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים. המדרש קושר חטא זה שהתקיים בליל תשעה באב לאסונות שהתרחשו מאוחר יותר.[4] האסונות הבאים היו חורבן בית המקדש הראשון והשני. בית המקדש הראשון נחרב בשנת ג'של"ח (422 לפנה"ס) לפי המסורת היהודית או בשנת ג'קע"א (586 לפנה"ס) לפי הכרונולוגיה ההיסטורית,[5] בידי צבאו של נבוכדנצר השני, מלך בבל. בית המקדש השני נחרב בתקופת המרד הגדול, בשנת 70 לספירה, בידי הצבא הרומי ובראשו המצביא טיטוס. שני האסונות האחרונים התרחשו בימי מרד בר כוכבא, תחת שלטון האימפריה הרומית במאה ה-2 לספירה, כפי שמסביר הרמב"ם:

ונלכדה עיר גדולה ובית תור היה שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל, והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח ונפל ביד גויים ונהרגו כולם, והייתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש. ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו, לקיים "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ".[6]

משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות תעניות, פרק ה', הלכה ג'

אירועים מאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צו משנת 1492 המורה על גירוש יהודי ספרד.

במסורת היהודית נזכרים אירועים טרגיים נוספים שאירעו סביב תשעה באב. התאריך המדויק של חלק מהאירועים הוא בסמוך לתשעה באב ולא ביום עצמו, אך אירועים אלו נחרתו בזיכרון הקולקטיבי היהודי כחלק מהאסונות של תשעה באב. בין האירועים שנוספו בתקופות מאוחרות יותר:

לקינות תשעה באב לפי נוסחי מנהג האשכנזים צורפו קינות על הריגת יהודי שפירא ורמיזא ומגנצא במסעי הצלב,,[7] על שריפת התלמוד, ומאוחר יותר על פרעות ת"ח ות"ט.[8] מותם של חנה ושבעת בניה מופיע בקינות של יהודי ספרד והמזרח. בנוסחי עדות המזרח מופיעות קינות המזכירות את גירוש ספרד, וכן יש מיהודי ארצות האסלאם המוסיפים קינות על פרעות שאירעו במקומם.[9] כיום מקובל להוסיף קינות על השואה. יש המוסיפים קינות על תוכנית ההתנתקות.[10][11]

מועד התענית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התענית בתקופת גלות בבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המקדש הראשון חרב בשנת 586 לפנה"ס, ולפי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית בשנת ג'של"ח,[12] שהיא 422 לפנה"ס.

קיומו של צום בחודש אב שנקבע לאחר חורבן בית המקדש הראשון מוזכר כבר בספר זכריה (שזמנו מתוארך לסוף תקופת גלות בבל ותחילת ימי בית המקדש השני), אך ללא פירוט באיזה יום בחודש חל הצום. בספר מתוארת משלחת מבבל שנשלחה אל כהנים ונביאים בארץ ישראל עם שאלה לגבי עצם התענית בחודש אב, וזאת לאור התהליך ההפוך: שיבת ציון ובניית בית המקדש השני: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?"[13]

התשובה למשלחת היא סדרת נבואות ארוכה הכוללת דברי מוסר על חשיבות תיקון המעשים הרעים העולה בהרבה על חשיבות הצום, ונבואות נחמה על בניין ירושלים ויהודה. בסיום מופיעה נבואה על הפיכת הצומות לימי שמחה: "כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית־יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים."[14]

ההנחה היא שהצום המוזכר בספר זכריה התקיים בתשעה באב או בסמוך לו, בהתאם לכך שיום חורבן בית המקדש הראשון מתוארך לז' באב בספר מלכים, ולי' באב בספר ירמיהו. הגמרא במסכת תענית שדנה בסתירה זו בתאריך, מייחסת את החורבן לתקופה שבין שני תאריכים אלו, ואת עיקרו של החורבן ליום ט' באב.[15]

התענית בתקופת בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעות חלוקות בשאלה האם צום תשעה באב התקיים במהלך תקופת בית שני.

בתקופת בית שני מוזכר התאריך תשעה באב בהקשר של יום קרבן עצים, אשר נחשב יום שמחה (מאוחר יותר נדחה קורבן עצים זה לט"ו באב מסיבות שונות)[16] יש שכתבו שקרבן העצים נקבע ליום זה בכוונה, על מנת לקיים את נבואת זכריה על הפיכת ימי צום לימי שמחה.[17] לעומת זאת, הרמב"ם כותב בפירוש המשנה[18] כי צום תשעה באב נהג גם בזמן שבית המקדש השני עמד על תילו. מנגד, רבים חלקו על דעה זו של הרמב"ם.[19]

יש שהסבירו כי גם לשיטת הרמב"ם לא היה צום קבוע ביום תשעה באב בתקופת בית שני, אלא קיום הצום היה תלוי בנסיבות המדיניות: כאשר הייתה עצמאות לישראל לא נהג הצום, וכאשר אבדה העצמאות נהג הצום.[20]

במשנה במסכת תענית (שנערכה בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא וחורבן בית המקדש השני), מוזכר לראשונה התאריך "תשעה באב" כיום צום על חורבן בתי המקדש הראשון והשני. הגמרא[21] מביאה ברייתא המסבירה כיצד הוחלט על התאריך תשעה באב כיום חורבן בית המקדש הראשון, לאור המקורות הסותרים המציינים את יום החורבן כז' באב וכי' באב: "אי אפשר לומר בשבעה שהרי כבר נאמר בעשור, ואי אפשר לומר בעשור שהרי כבר נאמר בשבעה. הא כיצד: בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו." בניגוד להלכה שנקבעה, דעת רבי יוחנן הייתה שראוי היה לקבוע את התענית בעשרה באב, "מפני שרובו של היכל בו נשרף", אולם חכמים שחלקו עליו העדיפו את קביעת הצום ביום בו התחילה הפורענות, ולא ביום בו היה עיקר הפורענות. עם זאת, מנהגי אבלות מצומצמים נקבעו ליום י' באב.

יום הצום בלוח העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי סדרו של הלוח העברי הקבוע, ט' באב חל תמיד באותו יום בשבוע שבו חל יום ראשון של פסח שלפניו,[22] ועל כן הוא יחול רק בימים ראשון, שלישי, חמישי או שבת (כאשר חל תשעה באב בשבת, הוא נדחה ליום ראשון). צום תשעה באב נמשך משקיעת החמה של היום שלפניו ועד צאת הכוכבים בט' באב, כלומר כ־24 שעות וחצי. מאחר שצום זה הוא מדרבנן ולא מהתורה, אין בו חובת תוספת לעיקר היום, בניגוד לשבת ויום כיפור הקבועים מהתורה, ולהם תוספת שבת ותוספת יום כיפור עוד טרם שקיעת החמה.

הלכות תשעה באב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב תשעה באב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ימי בין המצרים

ימי בין המצרים הם שלושת השבועות שמתחילים בתענית שבעה עשר בתמוז ומסתיימים בתשעה באב. במהלך תקופה זו נוהגים דיני אבלות שונים שחומרתם עולה ככל שקרב תשעה באב: החל מי"ז בתמוז, ראש חודש אב, השבוע שחל בו תשעה באב, ערב תשעה באב ולבסוף תשעה באב עצמו.

שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסור מלספר ומלכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת.
ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין.

אורז ושעועית, מקובל כמאכל אבלים.

דיני סעודה מפסקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סעודה מפסקת

חז"ל אסרו לאכול בשר ולשתות יין בסעודה המפסקת (סעודה הנערכת סמוך לתחילת הצום) בערב תשעה באב. איסור זה מופיע כבר במשנה, אך ברוב עדות ישראל נהגו להחמיר ולא לאכול בשר או לשתות יין כבר מראש חודש אב (מנהג האשכנזים וחלק מהספרדים) או בשבוע בו חל תשעה באב (מנהג חלק מהספרדים). התימנים והעיראקים נמנעים מבשר ויין רק בסעודה המפסקת, כמו שכתוב במשנה.[23]

בסעודה המפסקת אסור לאכול יותר מתבשיל אחד,[24] וישנן דעות שונות להגדרת תבשיל בעניין זה. כמו כן יש להימנע מאכילה בקבוצה של שלושה אנשים ויותר ביחד, על מנת שלא להתחייב בזימון בברכת המזון.[25] ישנם רבים הנוהגים לאכול ביצה קשה בסעודה זו, ולשים עליה אפר - כמנהג אבלים. הביצה נחשבת כתבשיל, לפיכך הנוהגים מנהג זה אינם אוכלים תבשיל נוסף בסעודה.[26] אחרים נוהגים לאכול אורז עם עדשים, הן משום צורתם העגולה של העדשים המסמלת את מעגל החיים, והן משום שעדשים נחשבים למאכל אבלים. רבים נוהגים לאכול סעודה רגילה זמן מה לפני תחילת הצום, ומאוחר יותר, דקות לפני כניסת הצום, לאכול סעודה מפסקת סמלית לפי דיניה.[27]

בשנה שבה חל תשעה באב במוצאי שבת, הסעודה המפסקת היא למעשה סעודה שלישית של שבת ולכן מותר לאכול ללא כל ההגבלות הללו, היות שאין נוהגים מנהגי אבלות בשבת.

דיני התענית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חמשת העינויים

מאחר שתשעה באב הוא החמור מכל צומות האבל, חלים בו חמשת העינויים הנוהגים ביום הכיפורים, אך יום כיפור נוהג מדאורייתא ותשעה באב נוהג מדרבנן. ההבדל בין הימים טמון במהות העומדת מאחורי איסורי היום: בעוד שביום כיפור חלים העינויים משום קדושה ורוממות, בתשעה באב הם מבטאים אבל ומצוקה. שוני זה בא לידי ביטוי במימרה חסידית:

שני ימים יש בשנה שהאיסור לאכול בהם מיותר – תשעה באב ויום כיפור. בתשעה באב – מי יכול לאכול? וביום כיפור – מי רוצה לאכול?

חמשת האיסורים כוללים הימנעות מהדברים הבאים:

  • אכילה ושתייה - אסורה כל אכילה ושתייה. חולים פטורים מאיסור זה, משום שחכמים לא החילו את חובת הצום על חולים. עם זאת, מצופה מהם ש"לא להתענג במאכל ובמשתה".[28] יולדת (ב־30 ימים הראשונים לאחר לידה) פטורה מהצום, ונחלקו הדעות האם היא רשאית לצום כאשר מרגישה את עצמה כשירה לכך. מעוברות ומניקות חייבות בצום,[29] אולם אם הן סובלות מחולשה נחשבות כחולות ואינן חייבות לצום, וכן אם על ידי התענית תיפסק משמעותית אפשרות ההנקה.
  • רחיצה - רחיצה לשם הנאה אסורה, בין במים חמים ובין במים קרים.[30] אולם מותר לשטוף ידיים כדי להסיר מהן לכלוך, וכן נוטלים ידיים שחרית עד פרקי האצבעות,[31] וכן מותר מעבר במים להולך בדרך להקביל פני רבו וכאשר אין לו אפשרות אחרת.[32]
  • סיכה - משיחת הגוף בתכשירים לטיפוח או הנאה. סיכה לצורך רפואי מותרת.
  • נעילת הסנדל - נעילת נעליים העשויות מעור.[33] יש מחמירים ולא נועלים שום נעל נוחה גם שאינה מעור.[34]
  • תשמיש המיטה - קיום יחסי אישות. ישנן דעות לפיהן בלילה גם נוהגים כל דיני הרחקות.[35]

מאחר שמהותו של תשעה באב היא האבלות על החורבן, חלים בו מנהגי אבלות נוספים:

איסורים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעללי השטן בספר איוב, בין ספרי הקודש המעטים המותרים לעיון ביום זה.

איסור לימוד תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לימוד תורה נחשב ביהדות כפעילות משמחת במיוחד, כדברי תהלים: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי לֵב".[39] לפיכך לימוד תורה אסור בתשעה באב, שהוא יום אבלות. למרות האיסור, ספרים רבים הקשורים בחורבן מותרים בלמידה כל עוד היא נערכת בצורה שטחית וללא עיון. במסגרת זו ניתן ללמוד כתובים העוסקים בפורענות עם ישראל, כגון:

רבים מהפוסקים מתירים ללמוד גם מוסר אף על פי שיש בו פסוקים[דרוש מקור]. בנוסף לכך נהגו רבים לקרוא בתשעה באב ספרים כלליים המתארים את צרותיו של עם ישראל בגלות. בין הספרים הללו מצויים בין היתר: ספר מלחמת היהודים שחובר בידי יוסף בן מתתיהו, חלקים מספר האגדה,[42] ספרי היסטוריה של עם ישראל בזמן הגלות וספרות השואה.

עשיית מלאכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדרת מלאכה לעניין זה היא עבודה או עיסוק ממושך בדבר המסיח דעת מן האבלות, ואינה זהה להגדרת מלאכה לעניין שבת.[43]

עבודה בתשעה באב תלויה במנהג המקום: במקום בו נהגו שלא לעשות מלאכה - אסור לעבוד, ובמקום בו נהגו לעשות מלאכה - הדבר מותר.[44] חז"ל המליצו להימנע מעשיית מלאכה, ואמרו שהעושה מלאכה ביום זה אינו רואה בה סימן ברכה, מכיוון שהדבר מסיח את הדעת מהאבלות.[45] בימינו נהוג שלא לעשות מלאכה לפחות עד חצות היום; לאחר חצות היום הדבר מותר אבל ממעטים.[46]

תלמידי חכמים אסורים לעשות מלאכה בכל מקום.[47]

שאלת שלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי התוספתא,[48] ה"חברים" כלומר תלמידי חכמים אינם שואלים בשלום חבריהם בתשעה באב, אך הם משיבים שלום בשפה רפה ובכובד ראש ל"הדיוטות" שאינם יודעים הלכה זו.

תשעה באב שחל בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תשעה באב שחל בשבת

כאשר חל תשעה באב בשבת, מנהגי האבלות נדחים ליום ראשון, עשרה באב. בשבת עצמה אין נוהגים דיני האבלות, אף שהיא חלה ביום ט' באב, ומותר לאכול אף בסעודה המפסקת בשר ויין.

עם זאת, נחלקו הפוסקים לגבי לימוד תורה: לדעת הקיצור שולחן ערוך[49] אסור ללמוד בכל השבת דברים שאינם קשורים לחורבן הבית, ולדעת המשנה ברורה[50] מותר ללמוד כל השבת דברים שאינם קשורים לחורבן הבית, ואסור רק מחצות יום השבת ואילך.

מחלוקת אחרת היא לגבי איסור תשמיש המיטה בליל שבת.[51]

כאשר התענית נדחית ליום ראשון, יש בה קולות מסוימות: מעוברות ומניקות שהן חלשות מותרות לאכול ולשתות; 'בעל ברית', כלומר הורי התינוק הנימול, המוהל והסנדק - אינם משלימים תעניתם אלא אוכלים לאחר המנחה. ועושים הבדלה לפני שאוכלים כמו שכולם מבדילים על היין בצאת הצום.

סדר התפילות ומנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שינויים בסדרי ישיבה בבית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמירת קינות ברחבת הכותל, ליל תשעה באב ה'תשס"ד. אנשים יושבים על הקרקע כחלק ממנהגי האבלות.

בקהילות רבות נהוג שלא יושבים על הספסלים אלא יושבים על הארץ. בקהילות הספרדים במערב אירופה נהוג אמנם לשבת על ספסלים אך אין יושבים במקום הקבוע. נהוג להסיר את הפרוכות מן ההיכל או ארון הקודש וכן נוהגים לעמעם את התאורה בבית הכנסת ולהשאיר רק מעט אור או להדליק נרות.

תפילת ערבית ליל תשעה באב[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשון במגילת איכה כשרה מקלף

לפני תפילת ערבית נהוג בקהילות ספרדיות מסוימות לקרוא מספר קינות (קינות אלו היו נאמרות בעבר בשבתות של בין המצרים אך מנהג זה התבטל בשל האיסור לומר קינה בשבת).

בכל הקהילות הספרדיות, וגם אצל יהודי תימן אומרים את מזמור קל"ז ("על נהרות בבל"). יהודי תימן אף מוסיפים את מזמור ע"ט. בחלק מקהילות הספרדים קוראים לאחר מזמור קל"ז את הקינה "אוי כי ירד אש מן השמים לירושלים". לאחר מכן, בקהילות רבות אומרים את שירת האזינו, את "בצר לך", ואת "כי אל רחום". מנהג קדום אצל יהודי ארם צובא הוא לקרוא את מגילת איכה לאחר שירת האזינו ולפני תפילת ערבית (ולא אחרי תפלת העמידה כמו ברוב העדות).[52] בקהילות אשכנז לא נהגו להוסיף כלל קטעים קודם תפילת ערבית.

בתפילת שמונה עשרה של ערבית מוסיפים, על פי רוב נוסחי התפילה, את תפילת עננו (למעט האשכנזים שאומרים אותה רק במנחה), ובחלק מן הקהילות מוסיפים גם את תפילת נחם.

לאחר תפילת העמידה אומר החזן חצי קדיש. כאשר חל הצום במוצאי שבת אומרים לאחר הקדיש את ברכת מאורי האש על נר הבדלה. לאחר מכן עדות המזרח מקוננים בפיוט "למי אבכה וכף אכה".

מגילת איכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מגילת איכה
קריאת מגילת איכה

לאחר תפילת העמידה, נהגו לקרוא את מגילת איכה. במרבית הקהילות קוראים את המגילה ללא ברכה, אמנם בקהילות בני אשכנז נהוג לברך לפניה הקריאה "על מקרא מגילה", על פי דעת הגר"א, ובתנאי שהיא כתובה על מגילה מקלף.[53] ישנן קהילות בהן הקהל קורא את המגילה בשקט, כל אחד לעצמו, והחזן לא מגביה קולו. לאחר המגילה נהוג לומר קינות נוספות מדורות מאוחרים.

בתום אמירת הקינות נהוג לומר קדושה דסידרא (למעט מנהג תימן הבלדי) אך מתחילים מ"ואתה קדוש" (כמו בבית האבל) ואין אומרים את הפסוק "ואני זאת בריתי". לאחר מכן אומרים קדיש בלי המלים "תתקבל (צלותנא ובעותנא עם) צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל..." בניגוד לשאר ימות השנה[54] אך יש נוהגים בכל זאת לומר תתקבל.[55] אצל הספרדים נהוג לומר קדיש מורחב עם הוספה של קטעים מסוימים, קדיש הנאמר גם בסיום מסכת ובעת ההלוויה, כאשר במקום "תתקבל" אומרים "תתכלי חרבא וכפנא ומותנא ומרעין בישין, יעדה מננא ומנכון ומעל עמיה ישראל ואמרו אמן" (תרגום: יכלו החרב והרעב והמגפה והמחלות הרעות. יסיר (השם) מאיתנו, ומכם ומעל עמו ישראל. ואמרו: "אמן!") אצל הספרדים ובעוד קהילות נהוג להכריז את מספר השנים לחורבן בית המקדש השני. לפני הכרזה זו נהוג לכבות כמעט את כל הנרות בבית הכנסת ולהשאיר רק נר בודד דלוק.

בזמן אמירת מגילת איכה והקינות, לפי מנהג אשכנז, נוהגים הנערים לזרוק אבנים וצרורות.[56]

תשעה באב שחל במוצאי שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרה בו חל תשעה באב במוצאי שבת, מבדילים בצורה מצומצמת - ללא יין, בשמים או ברכה אלא באמירה בלבד ("ברוך המבדיל בין קודש לחול") ומברכים ברכת מאורי האש. וכן בתפילת העמידה אומרים הבדלה בברכת "אתה חונן" כמו בכל מוצאי שבת. אין אומרים "שובה ה' עד מתי" ו"ויהי נעם" הנאמר בסוף תפילת ערבית של מוצאי שבת. במוצאי צום תשעה באב משלימים את ההבדלה, כדי שיהיה מותר לאכול, בברכת יין ובברכת ההבדלה, אך ללא בשמים.

טלית ותפילין בתשעה באב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב הקהילות האשכנזיות והתימניות, בתפילת מנחה מתעטפים בטלית ומניחים תפילין ולא בתפילת שחרית כמו בשאר הימים, ונוהגים שבתשעה באב בתפילת שחרית לא מתעטפים בטלית ולא מניחים תפילין, כדרך האבלים.[57] מנהג זה החל לקראת סוף תקופת הראשונים והוא הונהג כפשרה בין שיטות בהלכה שגרסו שאין להניח תפילין בתשעה באב כלל (כמו אבל ביום הראשון),[58] לבין שיטות אחרות שסברו שיש להניחם כרגיל. בקהילות ספרדיות מעטות נהוג להניח טלית ותפילין בבית לפני תפילת שחרית, לקרוא בהם קריאת שמע ולחלוץ אותם, ולהתפלל תפילת שחרית בבית הכנסת בלי טלית ותפילין. הטעם למנהג זה הוא ההלכה האוסרת על אמירת קריאת שמע ללא טלית ותפילין.[59] בקרב היישוב הספרדי הוותיק בארץ ישראל (בעיקר בירושלים) נהוג מתקופה קדומה להתפלל את תפילת שחרית עם טלית ותפילין, ולחלוץ אותם רק לפני אמירת הקינות. מנהג זה התפשט גם אצל יהודים ספרדים שאינם מוותיקי היישוב שרצו לקבל עליהם את מנהג ארץ ישראל. אף הרמב"ם שלא היה מתושבי ארץ ישראל מעיד שרק מעט חכמים נמנעו להניח תפילין של ראש בלבד,[60] ומדבריו משתמע שבקהילות ספרד הניחו תפילין ביום זה.

תפילת שחרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה מחלוקת בין הפוסקים אם מברכים בברכות השחר את ברכת "שעשה לי כל צורכי" שכן היא נתקנה על הנעליים ואין נועלים נעלי עור ביום זה, ולפיכך יש נוהגים לברך, יש נוהגים שלא לברך (כגון: בקהילות גאורגיה), ויש הנוהגים לברך במוצאי הצום בעת שנועלים נעליים. יש מיהודי תימן הנוהגים להשמיט אף את ברכת "המעביר שינה". כמו כן קיימת מחלוקת האם אומרים את פסוקי הקרבנות. האוסרים סוברים שכיוון שאסור ללמוד תורה אין לאומרם, והמתירים סוברים שהם ככל סדר התפילה ולכן אומרים אותם, ולמעשה נהוג ברוב הקהילות לאומרם.

במרבית קהילות ספרד, וגם בתימן, איטליה וגאורגיה, אומרים בשחרית את שירת האזינו במקום את שירת הים. אך אצל האשכנזים וחלק מן הספרדים, אומרים את שירת הים כבכל יום. אצל הספרדים הנוהגים לומר את שירת הים, אומרים את שירת האזינו כפתיחה לקינות.

בקהילות רבות נהוג להשמיט אמירת ברכת כהנים. בחלק מקהילות הספרדים, ובקהילות גאורגיה וחלק מיוצאי מרוקו משנים את אמירת נוסח הקדושה בדומה לנוסח אשכנז ("נקדש את שמך בעולם" במקום "נקדישך ונעריצך"),[61] ואף מקצרים את נוסח ברכת שים שלום לנוסח "עושה השלום ברכנו ברוב עוז ושלום, כי אתה אדון השלום. ברוך אתה ה' המברך את עמו ישראל בשלום. אמן" ואין אומרים את תפילת אלהי נצור. במרבית הקהילות נהגו לומר בחזרת הש"ץ קרובה לתשעה באב, מנהג שהשתמר רק בנוסח איטליה ובמנהג אשכנז המערבי; בשאר נוסחי התפילה התבטל או שנאמר לאחר החזרה כחלק מהקינות.

ברוב הקהילות נהוג שאין אומרים תחנון בתשעה באב, אך אצל יהודי תימן אומרים אותו. ביחס למיקום אמירת הקינות ישנה מחלוקת: לפי מנהג רוב קהילות הספרדים וכן במנהג איטליה ותימן אומרים את הקינות מיד לאחר החזרה לפני הוצאת ספר תורה (אצל התימנים אומרים תחנון לפני הקינות). לפי מנהג אשכנז וקצת מקהילות הספרדים אומרים את הקינות רק לאחר הקריאה בתורה. הספרדים שמניחים תפילין אומרים אותם לאחר חליצת התפילין. המנהג הקדום היה לאומרן בתוך חזרת הש"ץ. לא שרים פסוקים בניגון בעת הוצאת ספר התורה.

ישנם מנהגים רבים ביחס לקריאת התורה הנהוגים בקהילות השונות. בין היתר קיימים המנהגים הבאים:

  • לעטוף את ספר התורה במפית שחורה, ואצל יהודי גאורגיה, עוטפים את ספר התורה בחלוק שחור;
  • לא להגביה את הספר;
  • לקרוא בפינה צדדית של בית הכנסת ולא מן הבימה;
  • לומר לפני הברכה "ברוך דיין האמת" במקום אמירת "ה' עמכם".

קוראים בתורה בפרשת "כי תוליד בנים ובני בנים".[62] ומפטירים בירמיה.[63] בקהילות ספרדיות רבות נהוג לתרגם את ההפטרה לשפה המדוברת (לאדינו, ערבית יהודית ועוד), ואילו התימנים מתרגמים אותה לארמית. מברכים לאחר ההפטרה שלוש ברכות בלבד: ברכת האל הנאמן בכל דבריו, משמח ציון בבניה ומגן דוד. אצל יהודי תימן משנים את הברכה האמצעית ואומרים את הנוסח כמו בתפילת רחם. לאחר ההפטרה אומרים קינות לתשעה באב (במנהגים שאינם אומרים לפני קריאת התורה). על פי ההלכה ראוי להאריך בקינות עד קרוב לחצות היום.[64]

לאחר הקינות אומרים אשרי וקדושה דסידרא ממנה משמיטים את הפסוק "ואני זאת בריתי"[65] כיוון שהפסוק דן בלימוד תורה ואין לומדים תורה בתשעה באב. בקהילות רבות נהוג להשמיט את סיום התפילה (שיר של יום, אין כאלהינו, עלינו לשבח וכו') אך בכמה מקהילות הספרדים מסיימים כבכל יום. ברוב הקהילות נהוג לקרוא את מגילת איכה גם ביום, אך אצל האשכנזים לא נהוג בכך (אם כי יש מחזורים בנוסח אשכנז המציינים שראוי לקרוא את איכה גם ביום).

מנהגי תשעה באב לאחר חצות היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חצות היום מקלים מעט בשניים ממנהגי האבלות של יום תשעה באב: יושבים על כיסא, ולא על הרצפה[66] ומניחים טלית ותפילין בתפילת מנחה (מי שלא הניח בתפילת שחרית). בחלק מקהילות צפון אפריקה נוהגים לעסוק לאחר חצות היום בסידור וניקוי הבית (ואפילו בסיוד) - מנהג המבטא את הכנה לביאת המשיח (שצריך להיוולד, לפי האגדה, בתשעה באב).

תפילת מנחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכמה מקהילות צפון אפריקה אומרים לפני תפילת מנחה פיוטי נחמה, כדוגמת הפיוט "ארץ חפץ נדחיך"[67] לריב"ש. בקהילות גאורגיה נוהגים לומר לפני תפילת מנחה, את "פרשת העקידה", ולאחר מכן את הקטע "ריבונו של עולם" עד המילים "והארץ אזכור". בשאר הקהילות מתחילים כבכל יום עד לאחר אמירת חצי קדיש שאחר אשרי. למנהג איטליה שאומרים ובא לציון בתעניות כוללים בו את הפסוק "ואני זאת בריתי" שהושמט בשחרית. לאחר מכן מוציאים ספר תורה וקוראים את פרשת "ויחל משה"[68] כבכל תענית ציבור. הספרדים והתימנים מפטירים "שובה ישראל".[69] הספרדים מוסיפים גם פסוקים ממיכה.[70] האשכנזים מפטירים "דרשו ה' בהימצאו"[71] כפי מנהגם בכל תענית. אצל חלק מיהודי תימן נהוג כדעת הרמב"ם שלא להפטיר כלל במנחה של תשעה באב.

בתפילת שמונה עשרה מוסיפים בברכת "בונה ירושלים" בכל הקהילות את תפילת נחם, העוסקת בציפייה שבית המקדש השלישי יבנה במהרה. בקהילות הספרדיות בהן משנים את נוסח הקדושה וברכת שים שלום בשחרית, בתפילת מנחה אומרים את הנוסח הרגיל. כמו כן אומרים ברכת כהנים כאשר מתפללים מנחה בערבו של יום, גם בקהילות שאינן אומרות בשחרית.

אחרי חזרת הש"ץ אומרים אצל הספרדים והתימנים פיוטי נחמה ופסוקים המלוקטים מנבואות הנחמה בספר ישעיה (אצל התימנים אומרים תחנון לפני כן) ואחר כך קדיש תתקבל, שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון (תהלים קכו) ועלינו לשבח (התימנים לא אומרים עלינו לשבח). אצל האשכנזים אומרים קדיש תתקבל מיד לאחר חזרת הש"ץ, עלינו לשבח ואחר כך אומרים את כל הקטעים שלא אמרו בשחרית (שיר של יום ופיטום הקטורת). המנהג הקדום בנוסח איטליה היה לומר תחנון בתפילת מנחה, אף על־פי שאין אומרים תחנון בשחרית, ונזכר בשבולי הלקט[72] ובמחזורים העתיקים כמחזור קמחא דאבישונא אבל במחזורים החדשים נכתב שאין אומרים תחנון גם במנחה.

סיום הצום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עשרה באב

הצום מסתיים בצאת הכוכבים בסיומו של יום תשעה באב. עם זאת, על פי המדרש רוב שרפת בית המקדש אירעה בי' באב,[73] ועל כן ישנו מנהג להמשיך חלק ממנהגי האבלות גם בי' באב, אך גדריו המדויקים של מנהג זה שנויים במחלוקת. בתלמוד הירושלמי מובא כי אמוראים שונים נהגו לצום יומיים או עד בוקר עשרה באב.[74]

בסיומה של תפילת ערבית של מוצאי הצום נהוג לערוך את ברכת הלבנה של חודש אב ברוב עם.

בארץ ישראל ובמדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי המנדט הבריטי שרתה אוירת אבל בריכוזים יהודיים בארץ ישראל. כך תוארה תל אביב של תשעה באב בשנת 1926[75]:

בליל תשעה באב שבתו התנועה והמסחר בעיר. הרחובות לא הוארו. החנויות חוץ מבתי המרקחת היו סגורות. פורצי גדר מבין מוכרי הגזוז, הוכרחו אף הם על ידי הקהל לסגור את סוכותיהם.

בשנות ה-20 של המאה ה-20 לא יצאו מהדורות של העיתונים היומיים בתשעה באב.[76][77]

ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה, יצא בשנת 1934, במאמרו "חורבן ותלישות",[78] נגד זלזול באבלות תשעה באב, בעקבות טיול ומחנה קיץ ביער בן שמן שערכו ביום תשעה באב מדריכי המחנות העולים - תנועת הנוער של תנועת העבודה. כצנלסון ראה בכך רדידות חינוכית וחוסר אחריות תרבותית כלפי מסורת ישראל.[79] הוא התבטא כך: "לא אשכח, לא אוכל שכוח, את יום החורבן - היום האיום מכל הימים, יום גורלנו." (אתר "שיטים". (הקישור אינו פעיל, 18 ביוני 2017)) ביתר פירוט הוא כתב:

את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עימה הגה מכוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחיי הגשמה... כיצד נגיע לכך?! האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים. נהרוס עדי יסוד את העולם הישן, נשרוף את כל רכושו שנצבר במשך הדורות ונתחיל הכל מחדש - כתינוקות שנולדו. דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושתם הדורות... מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש.

המרחב הציבורי במדינת ישראל מושפע מאווירת האבל של היום. רשויות מקומיות רבות התקינו חוקי עזר האוסרים פתיחת בתי עינוגים, ומשדרי הטלוויזיה מותאמים לאופיו של יום האבל. הבנקים ומקומות עבודה אחדים במגזר הציבורי סגורים בתשעה באב, ולעובדיהם זהו יום חופשה. בחלק ממקומות העבודה האחרים תשעה באב הוא יום בחירה.

איסור פתיחת בתי עינוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפועל חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב (הסמכה מיוחדת), תשנ"ח־1997 קובע כי רשות מקומית מוסמכת להתקין חוק עזר שיאסור קיום עינוגים ציבוריים או פתיחת בתי אוכל בליל תשעה באב.

בשיח הציבורי יום תשעה באב נמצא תחת דיון סביב חוקי העזר העירוניים האוסרים על הפעלת בתי עינוגים. עיקר החיכוך נסב סביב פתיחת בתי עינוגים בעיר תל אביב. בשנת 2001, החלטה של עיריית תל אביב שלא לקנוס בתי אוכל שיהיו פתוחים ביום זה, עוררה דיון סוער בתקשורת ובכנסת.[80] דיונים שמאז התקיימו בכל שנה.[81] בעת כהונת אברהם פורז כשר הפנים, הוא הודיע כי לא יאכוף את החוק נגד רשויות שלא יפעילו את חוק העזר העירוני בנוגע לבתי עינוגים בערב תשעה באב; אמירתו העלתה מחדש את הדיון הציבורי בשאלת צביונו של תשעה באב. בפועל, מרבית בתי העינוגים בעיר תל אביב סגורים במועד זה.

פעילויות תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב פעילויות התרבות בתשעה באב בישראל מתרחשות בליל תשעה באב, כאשר ביום עצמו ניתן להצביע על סימפוזיונים מעטים ועצרות.

בימי המנדט הבריטי היו מגיעים המונים מירושלים ומחוצה לה אל הכותל המערבי בליל תשעה באב. קריאת איכה המונית, עם נאומים, התקיימה מחוץ לבית הכנסת ישורון ואלפים השתתפו בסיור סביב חומות העיר העתיקה.[82][83][84] החל ממלחמת ששת הימים, הפעילות הציבורית המרכזית בתשעה באב היא התכנסות בסביבת הכותל המערבי, תוך קריאת מגילת איכה ואמירת תחנונים וקינות; ההתכנסות סביב הכותל מתרכזת בהתייחסות לחורבן בית המקדש הראשון והשני, ועיקר הנוכחים הם חרדים ודתיים לאומיים. דרומית לרחבת הכותל מתקיים אירוע אמירת הקינות של התנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית. במשך השנים התקיימו תפילות בבית כנסת שגררו ציבור רב, הכולל דתיים ומסורתיים. לאחר העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים, החלו לקיים במתנ"סים ברחבי הארץ, במסגרת פרויקט "יהדות לכולם", פעילויות בהם הוקראה מגילת איכה ולאחריה הרצאות.

לאחר רצח רבין ובעקבותיו, ארגוני התחדשות יהודית החלו לערוך בערב תשעה באב פעילות העוסקת בדיאלוג בין דתיים וחילוניים ובשסעים החברתיים השונים המפלגים את החברה הישראלית. הבחירה בערב תשעה באב נובעת מהמסורת היהודית כי בית המקדש השני נחרב בשל שנאת חינם. האגדה התלמודית על קמצא ובר קמצא מהווה סיפור מכונן למורשת זו. על כן בנוסף לציון האבל על החורבן באופן המסורתי על ידי קריאת מגילת איכה, מתקיימת גם פעילות שמטרתה בחינת המחלוקות והפערים בין חלקי העם היהודי היום. כמו כן נבחנים מושגים כמו בית המקדש וחורבן ומשמעותם בעידן המודרני. הפעילויות המרכזיות מתקיימות החל משנת 1998 תחת הכותרת "הלילה לא לומדים תורה". המוקד הגדול מתקיים בכיכר רבין בתל אביב. בשנים 2011-2010 האירועים התקיימו בחסות כנס שדרות לחברה, החברה למתנ"סים ומרכז תאיר אשר יזם את האירועים.[85] הפעילות מתחילה בקריאת מגילת איכה, ובהמשך עולים נואמים ואישים מרכזיים בחברה הישראלית המפתחים ביניהם שיחה סביב נושאי המחלוקת. עם תום הדיונים נפתחים מעגלי עיון בטקסטים. את כלל האירועים פוקדים אלפי אנשים מכל המגזרים בחברה היהודית.

"המרכז לפלורליזם יהודי" של התנועה הרפורמית פרסם קינה המאזכרת את רצח ראש הממשלה יצחק רבין, אי־שירותם הצבאי של החרדים, והיחסים המתוחים עם בית המשפט העליון.[דרושה הבהרה] קינה זו זכתה לגינויים רבים, בטענה שהיא מעודדת שנאת חינם, ואינה משיגה את המטרה של חברה מתוקנת תוך תהליך הידברות.[דרוש מקור]

בירושלים החל משנת 2005 נערכת פעילות "תשעה באב בסגנון אחר" בשיתוף ארגון זוכרים ועיריית ירושלים. פעילות זו עוסקת במוטיבים של השכול והאבל האישיים והלאומיים הקשורים בתשעה באב; הפעילות מעניקה מענה גם לציבור חילוני שלא מזדהה עם העיסוק בבית המקדש ובחורבן, אך שואף להתחבר לתחומים נוספים בתשעה באב. בראיון לכל העיר ציטט מנכ"ל הארגון את דברי יוסף בן מתתיהו[86]:

כאשר כבשו הרומאים את החומה... פרצו כנחל ברחובות, והכו בחרב את כל הנופל בידם, והמיתו אנשים לאין־מספר, ושרפו את הבתים באש על הנמלטים בתוכם. ואחרי אשר הרבּו להרוס ולנתּוץ את הבתים, באו בתוכם לשלוח ידם אל הבזה, ומצאו את החדרים מלאים חללי רעב ושׂערו שׂער למראה ויצאו בידם ריקות. אך אם גם נרתעו אנשי־הצבא מפני המתים האלה, הנה לא חסה עינם על החיים, וכל הנמצא נדקר בידיהם. הם הקימו תלי חללים ברחובות והציפו את כל העיר במצולת דם, עד אשר כּבּה הדם את הלהבה במקומות רבים.

מנכ"ל הארגון אמר גם כי "תשעה באב במשך השנים נקשר לגירוש ספרד, לשואה, ולכלל הפרעות והרציחות ורציחות העם שהתרחשו במהלך ההיסטוריה; אך אל לנו לשכוח שבפרעות אלו מתו אנשים, אל לנו לשכוח את הפרצופים, את השמות ואת מעשיהם. ואם כבר איננו יודעים את פרצופיהם, לפחות נזכירם ונביט בעיניהם על עתידנו".[87]

בירושלים, בעיקר, מתקיימים טקסים אלטרנטיביים נוספים, ביניהם טקס "כיבוי משואות" בכיכר ציון, בשנת 2004.

שינויים מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשורים האחרונים, בעקבות השיבה לארץ ישראל, תקומת מדינת ישראל והצלחתה, בניין ירושלים ואיחודה תחת ריבונות ישראלית לאחר מלחמת ששת הימים, עלו קולות הקוראים לבטל את תשעה באב או לשנות את אופיו. היו קולות אצל רבנים מסוימים שקראו לעדכן את הלכות תשעה באב, בעיקר לשנות או לבטל את התפילה הקשורה לתשעה באב, תפילת נחם, שמתפללים אותה בתפילת שמונה עשרה, בה כתוב על ירושלים שהיא "בזויה ושוממה ומושפלת עד עפר, מבלי בניה בתוכה". בין המצדדים בשינוי נוסח תפלת נחם היו הרב של תל אביב, חיים דוד הלוי והרב שלמה גורן. רבנים אחרים, כמו הרב עובדיה יוסף והרב יוסף דב סולובייצ'יק התנגדו לכל שינוי במנהגים.

בתנועה הרפורמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילות רפורמיות ברחבי העולם שינו בצורות שונות את מנהגי תשעה באב. מתחילה חלקים מהתנועות האירופאיות וחלקים בתנועות הצפון־אמריקניות ביטלו את תשעה באב. אחרים נקטו בגישה הפוכה וטענו כי יש לשנות את סדרי התפילה לתיאטרליים יותר כדי לחבר את הקהילות לאבל על חורבן הבית; על רקע תפילה כזו עם לפידים בוערים, מוזיקת אבל ורצפה שכוסתה באפר נפרדו האורתודוקסיים בחלק מהמדינות האירופאיות מהקהילות שהפכו לרפורמיות.

במאה ה־20 השתנתה מגמה זו, וכמעט כל התנועות הרפורמיות בעולם טענו כי אין לבטל את תשעה באב לחלוטין, אלא לשנות את מנהגיו. בעשורים האחרונים רבנים רבים קראו לצום עד לזמן מנחה בבחינת 'חצי הגאולה כבר בידינו' (קום מדינת ישראל ושוויון זכויות ליהודי התפוצות). רבנים אחרים שמרו על מנהגי צום שלמים ואחרים קראו לביטול הצום ולהפיכת היום מיום אבל ליום שמחה בשל הקמת מדינת ישראל ומלחמת ששת הימים. חידוש ליטורגי חשוב הוא הציון בתוך סדר התפילה של תשעה באב לחורבנות שהתרחשו בקרב העם בתשעה באב (פרעות, גירושים, מלחמות וכדומה).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר והדרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלכות תשעה באב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בכמה קינות לתשעה באב, לפי מנהגי העדות השונים, המקוננים מסבירים שרצוי שלא להוסיף "ימי צער", ולכן ביום זה בוכים על כל האסונות שקרו בעקבות החורבן והגלות, ובפרט על אסונות שהתחוללו בסביבת זמן זה. וראו מגלגלים חוב ליום חיב ספר המועדים, יומטוב לוינסקי, עמוד 166 (אתר כתבים עבריים)
  2. ^ על פי ספר זכריה, פרק ח', פסוק י"ט.
  3. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ב', הלכה ד'
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ד, עמוד ב'
  5. ^ ראו: השנים החסרות
  6. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ו, פסוק י"ח; ספר מיכה, פרק ג', פסוק י"ב
  7. ^ קינת 'מי יתן ראשי' לרבי קלונימוס הפיטן על הרוגי קהילות שו"מ במסעי הצלב (ויקיטקסט)
  8. ^ רשימת קינות על פרעות ת"ח ות"ט (פורום אוצר החכמה)
  9. ^ קינת התנחמו בגלות עורו נא על פרעות ביהודי בבל (עיראק), אתר שיתוף פיוט
  10. ^ עידן יוסף, קינות על חבל־עזה הופצו בבתי הכנסת, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 14 באוגוסט 2005
  11. ^ קינה על חורבן גוש קטיף
  12. ^ וסימנך: "שלח מעל פני", ספר ירמיה, פרק ט"ו, פסוק א'
  13. ^ ספר זכריה, פרק ז', פסוק ג'
  14. ^ ספר זכריה, פרק ח', פסוק י"ח
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ט, עמוד א' מחלוקת חכמים ור' יוחנן האם העיקר היום הוא משעת הצתה או בשעת השיא של השריפה
  16. ^ מובא בהוספות מכתב יד למגילת תענית, אתר צל הרים
  17. ^ תשעה באב לקסיקון לתרבות ישראל, אתר מט"ח
  18. ^ רמב"ם על ראש השנה א#משנה ג
  19. ^ לדוגמה, התשב"ץ
  20. ^ דברי השפת אמת, מובאים בתוך דוד הנשקה, על תשעה באב בזמן בית שני, דף שבועי, 142, פרשת דברים תשנ"ו־1996, אוניברסיטת בר־אילן
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ט, עמוד א'
  22. ^ רמז רמזו על כך מן הפסוק במגילת איכה "הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה" (פרק ג', פסוק ט"ו). כלומר באותו יום בו אוכלים מרור, בו חשים את הלענה של אבל תשעה באב.
  23. ^ משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ז'
  24. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנ"ב, סעיף א'
  25. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנ"ב, סעיף ח' על פי דברי הגהות מימוניות הלכות תשעה באב פרק ה אות ל'
  26. ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן תקנ"ב, סעיף ה'.
  27. ^ הגהת הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנ"ב, סעיף ט'
  28. ^ יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תקנ"ד, סעיף ז'
  29. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנ"ד, סעיף ה'
  30. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנ"ד, סעיף ז'
  31. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנ"ד, סעיף ט'
  32. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנ"ד, סעיפים י"ב-י"ג
  33. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנ"ד, סעיף ט"ז
  34. ^ פניני הלכה זמנים י, ח
  35. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנ"ד, סעיף י"ח, ומשנה ברורה ס"ק ל"ז-ל"ח.
  36. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנ"ט, סעיף ג'
  37. ^ כך בשער הציון סימן תקנ"א, א', אך יש חולקים עליו (יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תקנ"ו, סעיף א'), ואוסרים רק בהרחת הבשמים של ההבדלה.
  38. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנ"ה, סעיף ב', והרמ"א שם.
  39. ^ ספר תהלים, פרק י"ט, פסוק ט'
  40. ^ נצח ישראל, פרקים ד'-ט'
  41. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ה; תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ח-מ"ט; תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס'; סוף מסכת תענית בתלמוד הירושלמי
  42. ^ עמודים ק"ו-קי"ג, קמ"ב-קנ"א, רצ"ה-ש"ב
  43. ^ משנה ברורה, סימן תקנ"ד, סעיף קטן מ"ג
  44. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ד, עמוד ב'
  45. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ל', עמוד ב'
  46. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנ"ד, סעיף כ"ב
  47. ^ משנה, מסכת פסחים, פרק ד', משנה ה'
  48. ^ תענית פרק ג הלכה יא.
  49. ^ סימן קכ"ה סעיף ד'
  50. ^ סימן תקנ"ג
  51. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנ"ד, סעיף י"ט
  52. ^ אברהם עדס, דרך אר"צ, מנהגי ארם צובא (חלב), בני ברק ה'תש"ן, עמ' צ"ה.
  53. ^ כך פסק במשנה ברורה סימן תקנט ב.
  54. ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן תקנ"ט, הובא ברמ"א סעיף ד'
  55. ^ כף החיים שם, סעיף קטן ט'
  56. ^ שמות, פרשת דברים ותשעה באב, תש"ס, ד"ר אהרן ארנד, www.biu.ac.il
  57. ^ מנהגי אבלות.
  58. ^ מהר"ם מרוטנבורג.
  59. ^ "אמר עולא כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ד, עמוד ב')
  60. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תעניות, פרק ח', הלכה י"א.
  61. ^ כך כותב רבי דוד אבודרהם בסדר התפילות לתשעה באב, אך רוב הספרדים לא נהגו זאת, בפרט בארץ ישראל.
  62. ^ ספר דברים, פרק ד', פסוקים כ"ה-מ'
  63. ^ ספר ירמיהו, פרק ח', פסוקים י"ג-כ"ג, אך לפי מנהג תימן מוסיפים לפני כן את פסוקים ו', ט"ז-י"ז
  64. ^ רמ"א תקנ"ט, ג.
  65. ^ ספר ישעיהו, פרק נ"ט, פסוק כ"א
  66. ^ בדעת הגאון מווילנה יש שכתבו כי האיסור לשבת על כיסא קיים עד הלילה. ראו הרב צבי הירש למפרט, פסקי הגר"א, וילנא תרס"ב-ד, דף ל' (על סימן תקנ"ט). וראו גם הרב משה שטרנבוך, מועדים וזמנים, חלק ה', סי' של"ט, ד"ה ותמהני, ירושלים, עמ' קפ"ט; הרב יעקב עדס, דברי יעקב, ליקוטים ד', ירושלים, עמ' שכ"ה ואילך.
  67. ^ פיוט "ארץ חפץ".
  68. ^ ספר שמות, פרק ל"ב, פסוקים י"א-י"ד וספר שמות, פרק ל"ד, פסוקים א'-י'
  69. ^ ספר הושע, פרק י"ד, פסוקים ב'-י'
  70. ^ ספר מיכה, פרק ז', פסוקים י"ח-כ'
  71. ^ ספר ישעיהו, פרק נ"ה, פסוקים ו'-ח'
  72. ^ סימן רסט.
  73. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ט, עמוד ב'
  74. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ו'.
  75. ^ תל אביב - תשעה באב, דבר, 21 ביולי 1926
  76. ^ מחר, תשעה באב, לא יופיע העיתון, דבר, 19 ביולי 1926
  77. ^ מאת המערכת, דואר היום, 25 ביולי 1928
  78. ^ ברל כצנלסוןחורבן ותלישות, דבר, 26 ביולי 1934
  79. ^ מאמרו שפורסם בעיתון דבר, ביום י"ד באב ה'תרצ"ד (1934), וכן במאמר המשך בשם: "מקורות לא אכזב'".
  80. ^ ענת ציגלמן‏, היועץ המשפטי יתבקש לדון בפתיחת מסעדות בט' באב, באתר וואלה! NEWS‏, 29 ביולי 2001
  81. ^ ט' באב: בת"א בילו, בי־ם קוננו, באתר ynet, 7 באוגוסט 2003
  82. ^ טיול ועדת התרבות, דבר, 31 ביולי 1925
  83. ^ תשעה באב, דבר, 15 באוגוסט 1929
  84. ^ תלמידי בתי הספר ותודעת הכותל, חרות, 5 בספטמבר 1965
  85. ^ ההזמנה לאירועי הלילה לא לומדים תורה תש"ע, אתר פנים.
  86. ^ תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ו, פרק שמיני, פסקה ה; תרגום שמחוני.
  87. ^ קובי נחשוני, ט' באב, האלטרנטיבי, ynet.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.