התקופה הקלאסית (מוזיקה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דיוקן שלאחר המוות מאת ברברה קראפט, 1819
דיוקן שלאחר המוות מאת ברברה קראפט, 1819
דיוקן של היידן מאת תומאס הרדי מ-1791
דיוקן של היידן מאת תומאס הרדי מ-1791
דיוקן של בטהובן משנת 1820 מעשה ידי יוזף קרל שטילר
דיוקן של בטהובן משנת 1820 מעשה ידי יוזף קרל שטילר
דיוקן מ-1847 מאת יוזף קרייהובר
דיוקן מ-1847 מאת יוזף קרייהובר
תולדות המוזיקה הקלאסית
התקופה העתיקה
ימי הביניים (4761450)
תקופת הרנסאנס (14501600)
התקופה האמצעית
תקופת הבארוק (16001750)
התקופה הקלאסית (17401830)
התקופה הרומנטית (18151910)
התקופה המאוחרת
התקופה המודרנית (1900 - ההווה)

התקופה הקלאסית במוזיקה המערבית השתרעה על מרבית המאה ה-18 ונמשכה עד תחילת המאה ה-19. על אף שבמונח "מוזיקה קלאסית" משתמשים רוב הזמן כדי לתאר את כל המוזיקה המשתייכת למסורת זו, לעיתים משמעותו מוזיקה שנכתבה בתקופה הקלאסית. מקובל לתחום את התקופה הקלאסית בין השנים 1750 ו-1820, אך ישנה חפיפה בין התקופה הקלאסית לתקופות שבאו לפניה ואחריה, עד כדי כך שכמה מקורות מציינים את 1730 כתחילת התקופה.

על ציר הזמן של המוזיקה הקלאסית, התקופה הקלאסית באה לאחר תקופת הבארוק ולפני התקופה הרומנטית. מוזיקה קלאסית מוקדמת נקראת לעיתים "מוזיקת רוקוקו". עם מלחיני התקופה הקלאסית נמנים מוציו קלמנטי וקרל פיליפ עמנואל באך, והמפורסמים ביותר הם פרנץ יוזף היידן, וולפגנג אמדאוס מוצרט ולודוויג ואן בטהובן, כשהאחרון הלחין במעבר בין התקופה הקלאסית לתקופה הרומנטית.

המעבר מהבארוק אל הקלאסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-18 מאופיינת בחוסר אחידות סגנוני: בחלקה הראשון הבארוק עוד בשיאו, בחלקה השני פורחת כבר הקלאסיקה. המעבר בין שתי התקופות אינו מוגדר ואינו חד משמעי. בנוסף, לשנות המעבר הללו יש כמה שמות:

  • הסגנון הסנטימטלי - מוצאו בצפון גרמניה, סביב שנת 1750 והוא משתקף בעיקר ביצירותיו של קארל פיליפ עמנואל באך לכלי מקלדת.
  • הסגנון הגאלאנטי - שם נוסף לסגנון הסנטימטלי, תוך הוספת הניגוד למוזיקת הבארוק על ידי החלפת המבנים הקונטרפונקטיים הסבוכים במלודיות עממיות ונושאים כפריים פשוטים.
  • הרוקוקו - מתאר את פרק הזמן המחבר את השלב המאוחר של הבארוק עם תחילת התקופה הקלאסית. מ-1720 ועד 1770.
  • הסער והדחף - יצירות המאופינות בסולמות מינוריים, ניגודים דינמיים חריפים, סינקופות, מרווחים גדולים ותנועה סוערת.

כל המונחים הללו מתארים תקופה עשירה וסבוכה בה התחלף הסגנון המוזיקלי: מפוליפוניה אל ההומופוניה ואפקטים רגשיים ומלודיים. בתקופה זו גם התפתחו כלי הנגינה ואיתם האפשרויות הטכניות ואפשרויות ההבעה, התזמורת התעצבה והיצירות החלו להיבנות לפי חוקים ברורים. המרכזים המוזיקליים הישנים וערי האופרות באיטליה (מילאנו, ונציה, רומא) ולונדון הפכו למשניים בחשיבותם, לעומת עלייתן של מנהיים (אסכולת מנהיים) ווינה (האסכולה הווינאית הראשונה).

הסגנון הקלאסי כחלק מתמורה כללית בתרבות האירופאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע המאה ה-18 אירופה החלה לאמץ סגנון חדש, שהתבטא בארכיטקטורה, בספרות ובאמנות בכלל - הקלאסיציזם. התרבות החדשה עדיין שמרה על קשר הדוק עם תרבות החצר האירופאית, על רשמיותה ומתן הדגש על סדר והיררכיה, אך גם הולידה סגנון חדש ונקי יותר, עם העדפה לחלוקה ברורה, ולפשטות על פני מורכבות.

הפשטות המבנית הזו חלחלה גם אל תוך המוזיקה, ועוררה מעבר מהפוליפוניה המורכבת של תקופת הבארוק למבנה היררכי, בו ישנה מנגינה הנישאת על ידי הרמוניה כפופה לה - שילוב הנקרא הומופוניה. נגינת אקורדים כליווי הפכה לנפוצה ביותר, ועשתה את הטונאליות לקלה יותר למאזין.

שינויים פוליטיים וכלכליים היו חלק מהגורמים לשינוי הסגנון באירופה. במאה ה-18, האצולה הפכה לפטרונית העיקרית של המוזיקה. בנוסף האופרה הקומית הפכה לחביבת הציבור. שינויים אלה הובילו לתמורה בדרך בה המוזיקה בוצעה - ובעיקר מעבר לקבוצות כלים סטנדרטיות. בניגוד לתקופה הבארוק, בה ניתן היה לצרף כלים נוספים לקו התחתון בחופשיות, בתקופה הקלאסית בחירת הכלים ופרישת התפקידים היו בפירוש בידי המלחין.

הפיכת האצולה לפטרונית המוזיקה, השפיעה גם על מלאי הנגנים וכישוריהם. בעוד שמלחין מתקופת הבארוק יכול היה להסתמך על הכישורים המוזיקליים של עיר שלמה, למלחין קלאסי, שצריך לעלות קונצרט בבקתת ציד של האצולה, ישנם משאבים מוזיקליים מצומצמים יותר. על כן, ניתן להבחין כי התפקידים ביצירות מהתקופה הקלאסית קלים יותר לביצוע כשהמשאבים שעמדו בפני המלחין היו מוגבלים; אך לעיתים, כשנגן וירטואוזי היה בסביבה, ניתן למצוא ביצירות תפקיד מסוים מדהים ברמתו. גורם נוסף לכתיבת תפקידים פשוטים יחסית הוא הרצון העז של הציבור למוזיקה חדשה כל העת (דרישה שנראתה גם בתקופת הבארוק). משמעות הדבר הייתה שלמלחין לא היה זמן רב לחזרות לפני הקונצרט, ולכן היה צריך להתאים את עצמו וכתיבתו.

מכיוון שבתקופה הקלאסית זנחו את המרקם הפוליפוני של הבארוק, והכתיבה השתמשה בקול אחד עם ליווי, המלחין שם דגש על סימני הדינמיקה והביצוע. הפשטתו של המרקם הפכה את הפרטים הקטנים בביצוע לחשובים. מאותה סיבה הוכנסו ליצירות פתיחות מעניינות ומקצבים אופייניים - מארש הלוויה והמינואט.

בנוסף, בתקופה הקלאסית חלה התרחקות מההרגל הבארוקי להקדיש את היצירה, או כל אחד מהפרקים בה, לתיאור רגש אחד בלבד. במקום זאת, האופנה הייתה ליצור ניגוד בין החלקים והפרקים ביצירה, שהושג במגוון טכניקות: מעבר ממינור למז'ור; מקצביות לקצב אטי יותר, שירתי; ובעיקר מעבר לאזורים שונים בהרמוניה. קטעי מעבר הפכו לחשובים יותר ויותר, כשהמלחינים החלו להקדיש יותר תשומת לב לקטעים אלה, הדגישו אותם, ואף בנו את המתח בציפיית שווא רק כדי להוביל את היצירה דרך קטע מעבר לכיוון חדש, במקום להגיע לפתרון המיוחל.

הסוגות של התקופה הקלסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לתקופות אחרות במוסיקה, הקלסיציזם לא ניסה לשבור מוסכמות מוסיקליות. ייחודו בבהירות יצירותיו ובשכלול אמצעים מוסיקליים קודמים, תוך שימוש חסכני בהם. הסוגות העיקריות של המוסיקה הקלאסית הם הצורת-סונאטה, התמות והוריאציות, המינואט והטריו וכן הרונדו.

הסימפוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – סימפוניה

הסימפוניה שהיא פרי המצאת הברוק, הגיעה לידי שכלול בתקופה הקלסית. בעוד שעד אז, הסימפוניה שימשה כאוברטורה לאופרה בשלושה פרקים, בתקופה הקלסית היא הפכה לסגנון בפני עצמו, המבוצע במסגרת קונצרטנטית. לא רק שהתעצמו שלושת פרקי הסימפוניה המקוריים – הקצרים והמשולבים זה בזה לכתחילה. אלא שהם עתה הפכו לעצמאיים והוסף להם פרק רביעי. כמו כן, גדל ורב בה השימוש בכלים – כמו לדוגמה חלילים, אבוב, בסון, קלרינט, חצוצרות וצ'ימבלו, אשר בהם נעשה שימוש בעבר, בידי באך והיידן .

בצורתה המגובשת במאה ה-18, מכילה הסימפוניה ארבעה פרקים:

  • הפרק ראשון: למעשה קובע את אופייה של הסימפוניה כולה. הוא כתוב בצורת סונאטה, ולעיתים קרובות נלווה אליו מבוא איטי.
  • פרק שני: איטי ולירי. בצורתו הוא חופשי יותר, והמחבר רשאי להשתמש בצורת הסונאטה או ללא פיתוח. עם נושא ווריאציות.
  • פרק שלישי: לרוב, זהו ריקוד. מהסוויטה "הושאל" לכאן המינואט. בטהובן היה הראשון שהחליף את המינואט בסקרצו, שהחל את דרכו כמינואט מהיר והפך לז'אנר עצמאי.
  • פרק רביעי (ואחרון): מהיר ואופיו לרוב קל ומשעשע. גם כאן המלחין לא מוגבל והוא יכול לשוות לפרקו זה צורת סונאטה או ואריאציות. על כל פנים, הצורה הנפוצה ביותר היא צורת רונדו-סונאטה, שהיא תת-סוג של צורת הסונאטה הרגילה; הנושא הראשון בדרך כלל קצר, סימטרי וריקודי, והוא חוזר שוב לפני הפיתוח כך שמתקבל מבנה המזכיר את מבנה הרונדו. עד סוף התקופה הקלאסית היה הפרק האחרון על פי רוב הקצר והקליל ביותר (סימפוניית "יופיטר" של מוצרט היא אחד מיוצאי-הדופן המוכרים): כבר בסימפוניה הראשונה של בטהובן מורגשת הנטייה להעביר את מרכז הכובד אל הפרק האחרון, והרצון לתת לו פתרון לבעיות והרעיונות שהתעוררו בפרקים הקודמים.

סגנון הסימפונה החל בוינה, והתפשט בכל הבמות המוסיקליות הרציניות - לרבות בחצר מנהיים. בחצר זאת פעלו מלחינים בני משפחת שטאמיץ, אשר הכניסו בסימפוניה מודולציות ומעברי טונאליות המכונות בשם 'טילי מנהיים'. מלחינים אלו הגבירו את הניגודים בין הצלילים הרכים לצלילים החזקים, ולמעשה המציאו את הקרשנדו והדקרשנדו.

מוצארט התרשם מאוד מהמוסיקה שהוא שמע במנהיים, וכן מצליל הקשת הראשון בסימפוניות הפריסאיות – ואלו באים לידי ביטוי בסימפוניה מס' 31 של מוצרט', ברה מז'ור. למרות הפורמליות של התקופה הקלסית, אצל מוצארט קשה שלא להתרשם מהסבל המובע בסימפוניה מ' 40 או מהשלווה הטמונה בסימפוניה מס' 41 המכונה 'יופיטר'.

הסגנון הקלסי הגיע לשיאו בשש הסימפוניות האחרונות של מוצרט, ובתריסר הסימפוניות האחרונות של היידן. תשע הסימפוניות של בטהובן והסימפוניות של שוברט (הסימפוניה השמינית הבלתי גמורה, והסימפוניה הגדולה ב-אוט מג'ור) אמנם שייכות לתקופה הקלסית, אבל הן מבשרות כבר את התקופה הרומנטית.

השפעות התקופה הקלאסית על מלחינים מאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לומר בביטחון שתקופות מוזיקליות לא נעלמות בבת אחת. מאפייניהן מוחלפים בהדרגה, עד אשר הסגנון הייחודי להן נראה מיושן. הסגנון הקלאסי לא מת באחת, אלא השתנה תחת משקל הנסיבות.

כבר אצל מוצרט וקלמנטי ניתן להבחין בצעדים ראשונים לקראת שימוש אחר בהרמוניה, שינויים שהמשיכו בעבודתו של בטהובן, והגיעו לשיא בעבודתו של פרנץ שוברט. שוברט, ומלחינים כמו ג'ון פילד, קארל מריה פון ובר ופליקס מנדלסון בצעירותו נמנו על "הרומנטיים הקלאסיים". קבוצה זו של מלחינים הושפעה מהסגנון הקלאסי ומהמלחינים הקלאסיים, עובדה הניכרת במבנים בהם השתמשו בעבודתם. זאת ועוד, הכלים שעמדו לרשותם כשהלחינו, הן מבחינת מגוון והן מבחינת מספרם, היו אותם כלים שעמדו לרשות המלחינים הקלאסיים.

עם זאת, הכוחות שהביאו לקיצו של הסגנון הקלאסי כבר הופיעו ביצירותיהם של המלחינים האלו. הכוח המניע שמוזכר לרוב הוא החדשנות ההרמונית, כפי שהוזכר, אך גם הנטייה לכתיבה עם ליווי רציף ואחיד קצבית היא מרכיב חשוב. הסונטה לאור ירח של בטהובן, בה שינויים במבנה הקצבי יוצרים את מרב הדרמה, בעוד שהמנגינה פשוט מרחפת לה ממעל, שימשה מודל והשראה לאינספור יצירות רומנטיות. עם הזמן ידיעה טובה יותר של יצירות העבר, רמתם העולה של המבצעים, המגוון ההולך וגדל של הכלים, התרחבותן של אגודות הקונצרטים, ועלייתו של הפסנתר תרמו למעבר הסופי לתקופה הרומנטית.

מתיחת קו ברור בין שתי התקופות היא בלתי אפשרית. חלקים ביצירתו של מוצרט בלתי ניתנים להבחנה בסגנונם ממוזיקה שנכתבה שמונים שנה לאחר מכן, ויצירות בסגנון הקלאסי המשיכו להיכתב עד למאה ה-20. אפילו לפני מותו של בטהובן היו מלחינים שהגדירו עצמם רומנטיים, והשתמשו בכרומטיות, למשל, יותר ויותר בראוותנות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא התקופה הקלאסית בוויקישיתוף