קזואיסטיקה

קָזוּאיסטיקה או מוסר קָזוּאיסטי (באנגלית: casuistic) היא תורת אתיקה מעשית המבוססת על השוואות למקרים (cases) פָּרָדיגמטיים. השיטה טוענת כי יש לדון כל מקרה לגופו, בהתאם לכל מגוון הפרטים והמקרים המייצרים את הסיטואציה, ורק בהתאם לכך לקבוע האם המעשה מוסרי. השיטה באה כתחליף ולעיתים כביקורת על תורת המוסר העקרונית, המחפשת את הערכים המוסריים הערטילאיים הבאים לידי ביטוי בכל מקרה נתון.

לדוגמה, מוסר עקרוני יטען כי אין לשקר בשום מקרה. מוסר קזואיסטי, לעומת זאת, יבחן כל מקרה לגופו על פי מידת הדמיון שלו למקרה הפרדיגמטי. לשקר תחת שבועה בבית המשפט אינו מוסרי, אך לשקר כדי להציל חיי אדם הוא דווקא המעשה הראוי. כלומר, ההקשר הנסיבתי של המקרה הנדון מהווה מרכיב אינטגרלי בשיקולי המוסר הקזואיסטי.

התפתחות

שורשי התפיסה הקזואיסטית בתרבות המערב יונקים גם הם מהפילוסוף אריסטו, אך שיא התפתחותה ההיסטורית היה באמצע המאה ה-16, בשימוש שעשו הישועים במוסר קזואיסטי במסגרת תהליך הווידוי הנוצרי. המדען והפילוסוף הצרפתי הנודע בן המאה ה-17 בְּלֶז פַּסקָל ביקר באופן חריף את התופעה בספרו "מכתבים פרובינציאליים", וטען כי שיטה זו מאפשרת לעשירים להמשיך לחטוא על ידי תשלום והתחשבות בנסיבות בווידוי, ואילו העניים נשארים ללא כפרה. בעקבות ביקורתו החריפה של פסקל הפך "טיעון קזואיסטי" לשם גנאי, ונחשב נחות ולא רציונלי. רק בשנת 1988, עם פרסום הספר The Abuse of Casuistry: A History of Moral Reasoning, זכה המוסר הקזואיסטי לעדנה מחודשת. מחברי הספר, אלברט ג'ונסן וסטיבן טולמין, טענו כי אין בעיה עקרונית עם תורת המוסר הקזואיסטית, אלא פשוט נעשה בה שימוש לרעה. לטענתם, המוסר הקזואיסטי יכול להוות איזון נכון בין אבסולוטיזם מוסרי לרלטיביזם. הם אף מראים כיצד תאוריות מוסריות מודרניות כגון תועלתנות ופרגמטיזם משתמשות ברטוריקה קזואיסטית.

במשפט

ערך מורחב – חוק קזואיסטי

מערכת המשפט עושה שימוש נרחב בקזואיסטיקה. רוב מערכות החוקים המודרניות מנוסחות בצורת חוקים קזואיסטיים כדוגמת "אם רצחת, תלך לכלא", ולא בצורת איסור עקרוני כדוגמת הדיבר "לא תרצח" המקראי. בבואו לדון במקרה ספציפי, השופט משווה עד כמה הנסיבות הנוכחיות דומות למקרה הפרדיגמטי העומד בבסיס החוק, וקובע את העונש בהתאם.

בנוסף, כל פסיקה משפטית שמשתמשת בתקדימים משפטיים היא למעשה השוואה בין המקרים וצריכה להיבחן בעיניים קזואיסטיות, עד כמה המקרים דומים ועד כמה הם שונים, ומה ההשלכה של השוני על פסק הדין.

בהלכה

בהשתלשלות ההלכה היהודית ניתן למצוא שימוש רב בגישה הקזואיסטית. בפרשת משפטים, שמהווה את עיקר היסוד של ההלכה בכל תחומי המשפט, החברה והמוסר, הרבה מצוות מנוסחות בצורה של תיאור מקרה. חכמים בתורה שבעל פה ניתחו את המקרים והסיקו מהם את עקרונות המשפט העברי. התלמוד גם הוא מנוסח בחלקו הגדול כתיאורים של מקרים, שלאחר מכן הפוסקים דנים מה הנתונים המשמעותיים שבאים לידי ביטוי במקרה וכיצד ניתן להסיק מהם לגבי מקרים דומים. למעשה זהו תפקידו של הדיין, להציג תקדימים הלכתיים ולהשוות ביניהם לבין המקרה הנידון.

ספרות השו"ת, שמהווה את הבסיס העיקרי לפסיקת הלכה בשאלות מתחדשות, גם היא במידה רבה מבטאת גישה קזואיסטית. תשובה קלאסית של שו"ת בנויה במבנה הבא:

1. הפוסק המשיב מקבל את נתוני המקרה מהשואל.
2. הפוסק מביא מקורות שונים ודן בהם. ככל שהמקור קדום יותר כך ערכו רב יותר.
3. הפוסק משווה כל מקור אל המקרה המדובר, מציג דמיון ושוני בין הנידון לראיה.
4. הפוסק מסיק מה הדין במקרה הנידון.

הפסיקה היום שמבוססת ברובה על אותו עיקרון של שו"ת, גם היא קיבלה את צורת ההשוואה למקורות קודמים. הגישה הזאת קיימת בפרט בשאלות מתחדשות שנולדו בדורות האחרונים ולא היו בעבר, כמו של תורה ומדע, רפואה והלכה, חשמל בשבת, דת ומדינה ושאלות רבות נוספות שהחלו מאז המהפכה התעשייתית ותקופת הנאורות.

קישורים חיצוניים

• קזואיסטיקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• התחכמות, דף שער בספרייה הלאומית