איתן בלום – הבדלי גרסאות
מ הגהה |
מ הסרת תבנית:אין תמונה משדה תמונה בתבנית, בערך בו יש הצגה אוטומטית של "אין תמונה"# |
||
| שורה 2: | שורה 2: | ||
{{במאי |
{{במאי |
||
|שם=איתן בלום |
|שם=איתן בלום |
||
|תמונה= |
|תמונה= |
||
|כיתוב= |
|כיתוב= |
||
|תאריך לידה=[[25 בפברואר]] [[1964]] |
|תאריך לידה=[[25 בפברואר]] [[1964]] |
||
גרסה מ־15:00, 17 בפברואר 2017
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: הפיכת הקישורים החיצוניים בתוך הטקסט להערות שוליים, הוספת קטגוריות ועיצוב כתובת האינטרט.תבנית:במאי איתן בלום (נולד ב-25 בפברואר 1964, י"ב באדר תשכ"ד) הוא ד"ר למחקר התרבות הישראלית, דרמטורג, שחקן, מתרגם, במאי, כותב ומורה.
ביוגרפיה
קריירת משחק ותיאטרון
בוגר בית הספר למשחק ניסן נתיב (1987). שיחק לתקופה קצרה בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע. בין היתר שיחק בתפקיד הראשי והיה שותף בכתיבת התסריט של אדי קינג (שזכה בפרס Leopard di Bronze בפסטיבל לוקרנו 1992) ובהצגה "שקספיר מה זה הדבר הזה?!" אותה גם כתב וביים (זוכת פרס הצילינדר הנודד של אמנות לעם 1993). בלום תרגם כעשרים מחזות, בין היתר: מלאכים באמריקה (קאמרי 1994, תיאטרון חיפה 1997) ביקור הגברת הזקנה (הבימה/קאמרי 1995); "סקינהד" (תיאטרון תאיר, 2008), "רומיאו ויוליה" (תרגום העיבוד הגרמני מאת נוראן קאליס, פסטיבל ישראל/תיאטרון גשר, 2010), ירושלים החדשה (תיאטרון החאן 2012); ותירגם וביים את "השיבה הביתה" (אנ') מאת: הרולד פינטר (קאמרי 1994), "מתים לזה" מאת: שרה קיין, ( הקאמרי 1999) "ימים טובים" מאת: סמואל בקט (תיאטרון הזירה הבינתחומי ירושלים, 2000), וביים את "היריקה", מאת: אורלי קסטל-בלום, (תיאטרון חיפה 1997).
כמו כן, תרגם לעברית את הספר החלל הריק, מאת: פיטר ברוק (אור עם 1987, עם יוסף אל-דרור), את המאמר "ערכה החינוכי של האמנות", מאת: ארנסט קסירר (מטאפורה 3, 1994) ואת המאמר, "מקס נורדאו וזיגמונד פרויד: שאלת ההמרה", מאת: סנדר גילמן (זמנים, 2004). בתחום התיאטרון כתב בעברית ואנגלית על הפקת אשכבה והביוגרפיה התיאטרלית של חנוך לוין[1], על גטו מאת יהושע סובול[2] ועל הפוליטיקה של התיאטרון הישראלי[3].
בלום השתלם בבימוי בתיאטרון רויאל קורט בלונדון בהנחיית סטיבן דאלדרי (1994), השתלם בתרגום לתיאטרון עם המתרגם האמריקאי ד"ר פול שמידט (אנ') וקבוצת הווסטר (אנ') בניו יורק. כמורה לימד היסטוריה ותאוריה של התיאטרון, משחק, בימוי ומחזאות, בין היתר: בבית ספר ניסן נתיב, סטודיו יורם לוינשטיין, סמינר הקיבוצים, בית צבי וקמרה אובסקורה. שימש כדרמטורג ראשי בתיאטרון חיפה (1997) וכיועץ אמנותי להפקות רבות. החל מ-2010 משמש בלום כלקטור לתרגומי חנוך לוין לאנגלית במכון למחזאות ישראלית ע"ש חנוך לוין[4].
כמו כן שימש כיועץ לסרט התעודה האמריקאי "זרעי הקונפליקט: 1913" (2014)[5], עורך תסריט ותחקירן של סרט התעודה "פתלתל" (פרס ראשון בפסטיבל הסרטים חיפה, 2015),[4] ונטל חלק בפיתוח סרטו החדש של גידי דר "אגדת חורבן" (2015). בלום עוסק בשנים האחרונות בבימוי וכתיבת קטעי קישור לזמרים וזמרות, ביניהם: אסף אמדורסקי "קטעי קישור",[6] נתנאלה "גבוה"[7] ושולי רנד "ת'מבינתי".[8]
קריירה אקדמית
במהלך שנות השמונים סיים תואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, והתמחה במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן בפילוסופיית הצורות הסימבוליות של ארנסט קסירר. בשנת 2003 פרסם את מחקרו הראשון: "השכפול של המודל 'מזרחי' בשדה החברתי הישראלי – שנות החמישים והעלייה המהירה".[5] במחקר זה בחן בלום סדרה של שדות חברתיים בתרבות הישראלית של שנות החמישים, ותיאר את הדרכים בהן בודלו ה'מזרחים' בתרבות הישראלית.
בתחילת שנות אלפיים נסע בלום לגרמניה והחל ללמוד לתואר דוקטור ב"מכון שמעון דובנוב להיסטוריה ותרבות יהודית" שבאוניברסיטת לייפציג, בהדרכת פרופ' דן דינר ופרופ' סנדר גילמן. את המחקר השלים באונ' תל אביב, בהדרכה משותפת של פרופ' איתמר אבן-זהר ופרופ' גילמן. הדוקטוראט שלו: "ארתור רופין וייצור התרבות העברית המודרנית"[9], פורסם בעריכה מחודשת בהוצאת בריל תחת הכותרת: Arthur Ruppin and the Production of Pre-Israeli Culture.[10]
במחקר זה עסק בלום בהיסטוריה של הרפרטואר והזהות התרבותית הציוניים ובייחוד בדרך בה התפתחו בפלשתינה-א"י במהלך העשורים הראשונים של המאה העשרים. המחקר כולל ניתוח מפורט של התפתחות הזהות התרבותית של ד"ר ארתור רופין (1943-1876), תפיסת עולמו כמדען, ואחר הפרקטיקה האֵאוּגֵנִית שהנחיל רופין בתקופת העלייה השנייה. המחקר כולל תיאור וניתוח של התפיסות והפעולות של הפקידים והסוכנים השונים שפעלו במסגרת המשרד הארצישראלי אותו הקים וניהל רופין החל מ-1908, ואת השפעתם המכרעת על תכנון התרבות של היישוב הארצישראלי או של השדה החברתי העברי-מודרני.
מחקרו של בלום זכה לביקורות ותגובות מגוונות. חוקרים דוגמת ד"ר עמוס מוריס-רייך[11], פרופ' אריה ספוסניק[12], ופרופ' אסף לחובסקי[13] טענו שעבודתו בלתי מבוססת ומוטה אידאולוגית. חוקרים רבים אחרים רואים בעבודתו של בלום חלק ממפנה במחקר ההיסטוריה של התרבות הישראלית. תום שגב פרסם מאמר המשבח את עבודתו[14] ופרופ' דייויד מאיירס (אנ'), כתב שהוא שייך לקבוצת חוקרים שאינה עוסקת עוד בשיח האידאולוגי הציוני כבני הדור הקודם, אלא בוחנת אותו מכיוונים חדשניים כמו היסטוריה של תרבות, של מגדר והיסטוריה אינטלקטואלית, ומעניקה בתוך כך הקשר חדש לציונות, לתקופת היישוב ולמדינת ישראל[15]. לדעתו של פרופ' טוד פרסנר בלום שייך לקבוצת חוקרים ביקורתיים מהעשור האחרון העוסקים בהשתחררות מהטאבו של ההיסטוריוגרפיה היהודית-גרמנית, ובוחנים בביקורתיות את השפעת המחשבה הפולקיסטית הגרמנית על הוגים ציוניים, ואת השפעתם של רעיונות אֵאוּגֵנִיים (הגיינה והשבחה גזעית) על מדיניות התכנון הציונית[16]. לדעתו של פרופ' אליה זורייק, "יותר מכל פרשן אחר, סיפק לנו בלום מחקר מעמיק על תפיסת עולמו של רופין כמתכנן ציוני וכ'קולניזטור' המרכזי בפלשתינה"[17].
בשנים האחרונות עוסק בלום בניסיון להבין את התנועה הציונית כחלק מהאבולוציה התרבותית של היהודים והיהדות. במאמרו "הסטטיסטיקה הציונית בראי המחשבה היהודית"[18] בחן את יחסה של ההלכה והרפרטואר היהודי לספירה וכימות של היהודים, והשווה אותה לתפיסות ולפרקטיקות של הציונות הארץ ישראלית והישראלית. מחקר נוסף ברוח זו ערך בלום על ההיסטוריה של לחיצת היד הישראלית והצ'פחה שפורסם תחת הכותרת: "לקראת תאוריה של לחיצת היד העברית-מודרנית".[19] מחקר זה נחשב כ"מבוא מעולה לרה-מסקולניזציה (remasculinization) של הגבר היהודי."[20] פרופ' מיכאל ברקוביץ, כתב שהמחקר על לחיצת היד של בלום "מראה באופן משכנע, כיצד הגברים היהודים [בפלשתינה] פיתחו את הצ'פחה כסוג של שסתום בטיחות רגשי. היא אפשרה להם לבטא אינטימיות ויחד עם זה לשמר אלמנטים של אגרסיה זיכרית ואפילו אכזריות. בלום מאיר באופן נפלא מה שנדמה כפרט קטן אך למרות זאת הוא אספקט ויטאלי של התרבות הציונית והישראלית”[21]. ג'יי מיכאלסון (אנ') כתב ש”בלום מראה כיצד לחיצת היד הגברית, המוכרת לכל מי שלחץ את ידו של צבר, החלה להתגבש באירופה ובפלשתינה, וכיצד התפתחה בישראל והחלה לכלול טפיחה על הגב ודגמים אחרים של מאצ'ואיזם. בדרכים מסוימות, המיקרו-היסטוריה של בלום על לחיצת היד היא הבהרה בהירה יותר (clearer elucidation) לניתוח הציונות מבוסס הג'נדר של יונתן ודניאל בויארין, יותר אף מזו שהציעו הבויארינים עצמם – ובכלל זה האמביוולנטיות שלו [של הגבר הציוני] בנוגע לכך."[22]
החל מ-2008, בלום חוקר ומרצה על מדעי הרוח הדיגיטליים. במסגרת זו הוא מנהל את ההיפרסיטיז::תל אביב, שלוחה בפרויקט הבינלאומי Hypercities[23], אותה ייסד ביחד עם ד"ר יובל עמית.[24]
הערות שוליים
- ^ "Who Said That Delirium is a Lie," [on H. Levin's play Requiem] Programma, 3, 110-114. [1]
- ^ "Meanwhile, Back in the Ghetto," [on J. Sobol's play Ghetto] Programma, 2, 14-17.[2]
- ^ .An Unholy Trinity [on Israeli theater politics], Programma, 4, 22-24
- ^ המכון למחזאות ישראלית ע"ש חנוך לוין
- ^ http://1913seedsofconflict.com/
- ^ http://www.yosmusic.com/yos7481/
- ^ http://www.levontin7.com/?post_type=events&p=13814
- ^ http://www.israelhayom.co.il/article/347277
- ^ https://www.academia.edu/1250458/Arthur_Ruppin_and_the_Production_of_the_Modern_Hebrew_Culture
- ^ Arthur Ruppin and the Production of Pre-Israeli Culture, Boston: Brill, in the series: Studies in Jewish History and Culture, ed., Giuseppe Veltri, 416 pages, 2011. http://www.brill.nl/default.aspx?partid=210&pid=41870 https://www.academia.edu/1250459/Arthur_Ruppin_and_the_production_of_pre-Israeli_culture
- ^ Amos Morris-Reich , Arthur Ruppin and the Production of Pre-Israeli Culture by Etan Bloom (review), and “Ruppin and the Peculiarities of Race: A Response to Etan Bloom”, History of European Ideas 34 (1) 2008, 116-119
- ^ Arieh Saposnik, (Review) Etan Bloom, Arthur Ruppin and the Production of Pre-Israeli Culture, Israel Studies Review, Volume 28,Number 1, Summer 2013.
- ^ Assaf Likhovski, Post-Post-Zionist Historiography, Israel Studies Volume 15, Number 2, Summer 2010 pp. 1-23
- ^ תום שגב", יהודי אסלי", הארץ, 9 באוקטובר,2009, http://www.haaretz.co.il/misc/1.1284332
- ^ David N. Myers, “Is there still a “Jerusalem School?” Reflections on the state of Jewish historical scholarship in Israel”, Myers, David N.(2009). Is there still a “Jerusalem School?” Reflections on the state of Jewish historical scholarship in Israel. Jewish History, 23(4), pp 389-406.
- ^ Tod Samuel Presner (university of California-Los Angeles, German-Jewish Studies in the Digital Age: Remarks on Discipline, Method, and Media, (7-23). In: Nexus: Essays in German Jewish Studies, Vol. 1, Camden House, NY, 2011.
- ^ Elia Zureik, Israel's Colonial Project in Palestine: Brutal Pursuit
- ^ בתוך: הכל מדיד? (עורכים: יוחאי חקק, לאה חסן ומיכל קרומר נבו). באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון. 2007
- ^ "Towards a Theory of the Modern-Hebrew Handshake." Jewish Masculinities: German Jews, Gender, and History, eds.: Baader Ben, Lerner Paul, Gilerman Sharon, Indiana University Press.[3]
- ^ Jay Michaelson, Jewish Male Fantasies and the Masculine Revolution of Zionism' February, 2015
- ^ Michael Berkowitz (2013). Review of 'Jewish Masculinities: German Jews, Gender, and History' Central European History, 46, pp 904-906.
- ^ Jay Michaelson, Michaelson on Baader and Gillerman and Lerner and eds., 'Jewish Masculinities: German Jews, Gender, and History' and Nur, 'Eros and Tragedy: Jewish Male Fantasies and the Masculine Revolution of Zionism' February, 2015
- ^ http://www.hypercities.com/
- ^ היפרסיטיז היא פלטפורמה דיגיטלית המבוססת על מיפוי גאוגרפי, היסטורי ותרבותי של המרחב העירוני, המיועדת למחקר, ללימוד ולפעילות קהילתית. שיתוף פעולה בין אוניברסיטת UCLA, אוניברסיטת תל אביב ובצלאל.