אשכבה (מחזה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: נראה כמו דו"ח צפייה חפוז.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

אשכבה הוא מחזה מאת המחזאי ובמאי התיאטרון חנוך לוין, והאחרון שהספיק לביים לפני מותו. המחזה מבוסס על שלושה סיפורים מאת אנטון צ'כוב.

המונח "אשכבה" מתייחס לטקסים שנערכים לאחר המוות ואף המחזה תואר כ"אגדה על מוות", אולם העלילה מתרכזת בחיים טרום-המוות.

סיפור המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה מבוסס על שלושה סיפורים מאת צ'כוב:

  • חלקו הראשון של המחזה מבוסס על הסיפור "כינורו של רוטשילד", והוא מתאר את חייו של איש זקן ורכושני העובד למחייתו כנגר הבונה ארונות קבורה. הקירבה למוות והעיסוק היומיומי בו גורמים לזקן להתייחס אל המוות באדישות והוא נתפס על ידיו כאפיק כלכלי חיוני לקידום עסקיו. כאשר הזקן סועד את אשתו החולה ברגעיה האחרונים הוא מפגין בגלוי את חוסר הערכתו אליה וככל שמתקרב הוא עצמו למותו מתחרט ומבין איך "בזבז" את חייו.
  • חלק השני של המחזה מבוסס על הסיפור "מועקה" (או "יגון" בתרגומים קודמים). עגלון כרכרות שוכל את בנו ואינו מוצא איש מקרב נוסעיו המוכן לחלוק עמו את הכאב או לגלות אמפטיה לצערו. נוסעיו הם שיכורים וזונות המרוכזים בבעיותיהם, מלהגים וחולמים להגיע לעושר ואינם פנויים להקשיב לעגלון.
  • החלק השלישי מבוסס על הסיפור "בבקעה". משרתת המחפשת מרפא לתינוקה הגוסס מכוויות קשות שקיבל כאשר בעלת הבית ומעסיקתה שפכו על התינוק דלי של מים רותחים.

הפקת 1999 - תיאטרון הקאמרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתוח ההפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדובר במחזה אקזיסטנציאליסטי הדן במשמעות חייהם של בני האדם, דרך הדמויות המופיעות בו. נראה כי הביצוע של המחזה בתיאטרון הקאמרי מתמקד בבחינת חייהם המבוזבזים של הדמויות, באמצעותן משתקפת משמעות הקיום האנושי, שבסיסם בחוסר תוחלת. עם זאת, ניתן לזהות מספר תמונות בהן יש ניסויות להתנגד לריקנות ולהיעדר התוחלת, באמצעות תקווה וחמלה אנושית. תנועת השחקנים על הבמה מעגלית וניתן לראות בה רמיזה על המחזוריות בחיים, ועל היות המוות יסוד בלתי נפרד מהם. עיצוב הבמה מורכב ברובו משחקנים, אשר "מגלמים" את התפאורה והאביזרים. התוצאה היא שהתפאורה, החפצים הדוממים והמקומות שסובבים את הדמויות, הם אנושיים: רהיטים מהלכים, דמויות לבושות שחור המזיזות את החפצים שעל הבמה (כשהרקע הוא שחור - דבר היוצר מעין יציר כלאיים בין דומם לחי, בין חפץ ממשי לתחושה מופשטת).

המחזה מציג את המתח שבין תקווה ליאוש, בין בחירה חופשית לדטרמיניזם ובין תכלית לחוסר אונים. חלק מן הצופים והמבקרים טענו כי בסיום ההצגה נותרו בתחושה של תקווה, יש הסבורים כי לוין אינו מציג חמלה. דוגמה לכך הן התלבושות של הזקן והזקנה ושל האם הצעירה במחזה. הזקנים במחזה הולבשו בבגדים מרופטים ובלויים, שצבעם דהה. לעומתם בגדיה של הצעירה עוד צבע, הצבע עדיין לא דהה, הבגד עוד לא מרופט לגמרי. ניתן לראות שמץ של תקווה בעתידה של הנערה, ניתן לראות שאולי יש עתיד ושבירה של מוסכמת המעגליות שסוגרת וכובלת את האנשים במציאות המרה שלהם; אך התקווה הזאת מתנפצת לאחר שהנערה קוברת את בנה. היא אומרת שהיא לא מוכנה לעבור הלאה. היא לא מקשיבה לעצתו של הזקן לעזוב את העבר המר ולהמשיך בחייה ובעתידה בצורה שונה, היא בוחרת לחיות את חייה דרך הזיכרון של בנה, היא לא מוכנה לבכות.

קשה לסווג לסוגה תיאטרונית מוגדרת את המחזה המקורי ואת גרסתו שבוצעה בקאמרי. למרות העלילה הקשה, ההצגה איננה בגדר טרגדיה אך מובן שהיא איננה קומדיה. כבמאי וכמחזאי, לוין יצר תמונות בימתיות שנעות על גבול הפארסה, אך אינן קיצוניות וגרוטסקיות כפי שניתן למצוא במחזות אחרים שלו (דוגמת "חפץ", "יעקובי ולידנטל" ו-"ייסורי איוב"). בשל תכונה זו של המחזה, היו שהגדירו אותו כ"אגדה" ואף כ"שירה".

חלק מן הפרשנות האפשרית של המחזה קשורה בחייו של לוין. העובדה שלוין כתב וביים את המחזה על ערש דווי מחדדת את העיסוק של המחזה בשאלת המוות ומעלה שאלות לגבי המסרים שלוין ביקש להעביר באמצעות המחזה - האם באמצעות שיח טרגי או באמצעים קומיים.

ניתן לראות את דברי הזונה במחזה, כמילותיו של לוין עצמו, המדבר על חייו ועל מותו הקרב. הוא מדבר על המוות שלו בצורה חסרת רחמים ובציניות מוחלטת. כאילו הוא חי את חייו וזהו, הגיע זמנו והוא מת.

אפשר למצוא במונולוג הזונה התייחסות ישירה לחייו של לוין:

"הוי, פשפוש'קלה, לא לנצח תשחק בפושק'לה, יום אחד תרגיש חלושק'לה, יהיה מיחושק'לה, רופא ירביץ מישמושק'לה, ימצא שם איזה גושק'לה והמצב אנושק'לה, ולאחר ייאוש'קלה ונשיקה למוש'קלה, חיבוק לזוש'קלה והופ - סוף לקישקושק'לה."

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטקס פרסי התיאטרון הישראלי לשנת 1999-2000 זכתה ההפקה במספר פרסים:

  • הצגת השנה
  • מחזאי השנה (חנוך לוין)
  • במאי השנה (חנוך לוין)
  • שחקן המשנה (יצחק חזקיהו)
  • עיצוב תלבושות (רקפת לוי)
  • עיצוב תאורה (שי יהודאי)

הופעות בחו"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 2004 ו-2007 יצאה ההצגה לסיבובי הופעות עולמיים, בין השאר ברומניה, אירלנד, פולין, סין, מקסיקו, ביילורוסיה, וגרמניה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]