אשכבה (מחזה)

אשכבה

בימוי	חנוך לוין
כתיבה	חנוך לוין
מבוסס על	הסיפורים "כינורו של רוטשילד", "מועקה" ו"בבקעה" מאת אנטון צ'כוב
מדינה
הצגת בכורה	19 במרץ 1999
שפה	עברית
פרסים	6 פרסים בטקס פרס התיאטרון הישראלי (1999–2000), בהם הצגת השנה

אשכבה הוא מחזה ישראלי פרי עטו של המחזאי והבמאי חנוך לוין, והאחרון שהספיק לביים טרם מותו. המחזה מבוסס על שלושה סיפורים קצרים שונים מאת אנטון צ'כוב. המחזה תואר כ"אגדה על מוות" (אשכבה היא טקס הנערך לאחר המוות), אולם עיקר העלילה מתרכז בחיים טרום-המוות.

תוכן המחזה

המחזה מבוסס על שלושה סיפורים מאת צ'כוב:

• חלקו הראשון של המחזה מבוסס על הסיפור "כינורו של רוטשילד": הוא מתאר את חייו של איש זקן ורכושני העובד למחייתו כנגר הבונה ארונות קבורה. הקרבה למוות והעיסוק היומיומי בו גורמים לזקן להתייחס אל המוות באדישות והוא נתפס על ידיו כאפיק כלכלי חיוני לקידום עסקיו. כאשר הזקן סועד את אשתו החולה ברגעיה האחרונים הוא מפגין בגלוי את חוסר הערכתו אליה וככל שמתקרב הוא עצמו למותו מתחרט ומבין איך "בזבז" את חייו.
• חלקו השני של המחזה מבוסס על הסיפור "מועקה" (או "יגון" בתרגומים קודמים): עגלון כרכרות שוכל את בנו ואינו מוצא איש מקרב נוסעיו המוכן לחלוק עמו את הכאב או לגלות אמפתיה לצערו. נוסעיו הם שיכורים וזונות המרוכזים בבעיותיהם, מלהגים וחולמים להגיע לעושר ואינם פנויים להקשיב לעגלון.
• החלק השלישי מבוסס על הסיפור "בבקעה": אם צעירה המחפשת מרפא לתינוקה הגוסס מכוויות קשות שקיבל כאשר גיסתה שפכה על התינוק דלי של מים רותחים.

על המחזה

מדובר במחזה אקזיסטנציאליסטי הדן במשמעות חייהם של בני האדם, דרך הדמויות המופיעות בו. נראה כי הביצוע של המחזה בתיאטרון הקאמרי מתמקד בבחינת חייהם המבוזבזים של הדמויות, באמצעותן משתקפת משמעות הקיום האנושי, שבסיסם בחוסר תוחלת. עם זאת, ניתן לזהות מספר תמונות בהן יש ניסויות להתנגד לריקנות ולהיעדר התוחלת, באמצעות תקווה וחמלה אנושית. תנועת השחקנים על הבמה מעגלית וניתן לראות בה רמיזה על המחזוריות בחיים, ועל היות המוות יסוד בלתי נפרד מהם.

עיצוב הבמה מורכב ברובו משחקנים, אשר "מגלמים" את התפאורה והאביזרים. התוצאה היא שהתפאורה, החפצים הדוממים והמקומות שסובבים את הדמויות, הם אנושיים: רהיטים מהלכים, דמויות לבושות שחור המזיזות את החפצים שעל הבמה (כשהרקע הוא שחור – דבר היוצר מעין יציר כלאיים בין דומם לחי, בין חפץ ממשי לתחושה מופשטת).

המחזה מציג את המתח שבין תקווה ליאוש, בין בחירה חופשית לדטרמיניזם ובין תכלית לחוסר אונים. בעוד חלק מן הצופים והמבקרים טענו כי בסיום ההצגה נותרו בתחושה של תקווה, יש הסבורים כי לוין אינו מציג חמלה. דוגמה לכך הן התלבושות של הזקן והזקנה ושל האם הצעירה במחזה. הזקנים במחזה הולבשו בבגדים מרופטים ובלויים, שצבעם דהה. לעומתם בגדיה של הצעירה עוד צבע, הצבע עדיין לא דהה, הבגד עוד לא מרופט לגמרי. ניתן לראות שמץ של תקווה בעתידה של הנערה, ניתן לראות שאולי יש עתיד ושבירה של מוסכמת המעגליות שסוגרת וכובלת את האנשים במציאות המרה שלהם. אך התקווה הזאת מתנפצת לאחר שהנערה קוברת את בנה. היא אומרת שהיא לא מוכנה לעבור הלאה, היא לא מקשיבה לעצתו של הזקן לעזוב את העבר המר ולהמשיך בחייה ובעתידה בצורה שונה, היא בוחרת לחיות את חייה דרך הזיכרון של בנה, היא לא מוכנה לבכות.

קשה לסווג לסוגה תיאטרונית מוגדרת את המחזה המקורי ואת גרסתו שבוצעה ב"קאמרי". למרות העלילה הקשה, ההצגה איננה בגדר טרגדיה, אך מובן שהיא איננה קומדיה. כבמאי וכמחזאי, לוין יצר תמונות בימתיות שנעות על גבול הפארסה, אך אינן קיצוניות וגרוטסקיות כפי שניתן למצוא במחזות אחרים שלו (דוגמת: "חפץ", "יעקובי ולידנטל" ו-"ייסורי איוב"). בשל תכונה זו של המחזה, היו שהגדירו אותו כ"אגדה" ואף כ"שירה".

חלק מן הפרשנות האפשרית של המחזה קשורה בחייו של לוין. העובדה שלוין כתב וביים את המחזה על ערש דווי מחדדת את העיסוק של המחזה בשאלת המוות ומעלה שאלות לגבי המסרים שלוין ביקש להעביר באמצעות המחזה – האם באמצעות שיח טרגי או באמצעים קומיים.

ניתן לראות את דברי הזונה במחזה, כמילותיו של לוין עצמו, המדבר על חייו ועל מותו הקרב. הוא מדבר על המוות שלו בצורה חסרת רחמים ובציניות מוחלטת. כאילו הוא חי את חייו וזהו, הגיע זמנו והוא מת. אפשר למצוא במונולוג הזונה התייחסות ישירה לחייו של לוין:

"הוי, פשפוש'קלה, לא לנצח תשחק בפושק'לה, יום אחד תרגיש חלושק'לה, יהיה מיחושק'לה, רופא ירביץ מישמושק'לה, ימצא שם איזה גושק'לה והמצב אנושק'לה, ולאחר ייאוש'קלה ונשיקה למוש'קלה, חיבוק לזוש'קלה והופ - סוף לקישקושק'לה."

הפקת 1999 – תיאטרון הקאמרי

צוות

• המחזה הוצג לראשונה ב-19 במרץ 1999 בתיאטרון הקאמרי, תל אביב.
• במאי: חנוך לוין.
• שחקנים: יוסף כרמון (עד 2014) / רמי ברוך – הזקן; זהרירה חריפאי / ג'יטה מונטה / רבקה גור / אסתי קוסוביצקי – הזקנה; יצחק חזקיה / יוסי טולדו / דויד בילנקה – העגלון; סנדרה שונוולד – האם; פלורנס בלוך / ענת סלונים / אודיה קורן – זונה עם שומה; סיגלית פוקס – זונה עם נקודת חן; גבי עמרני – שיכור דלועי; שמעון מימרן / יוסי קאנץ – שיכור קישואי; אבי טרמין (החליף את שבתאי קונורטי) – החובש; דרור קרן / אביתר לזר / יוסי טולדו / יובל סגל – כרוב שמח; אלון נוימן / נדב אסולין – כרוב מבודח; דינה בליי – כרוב עצוב; סיימון קריכלי / יובל סגל – ביקתת הזקנים; יוסי רחמני – הסוס; רומן קריכלי – ביקתת החובש; שי פיינברג / אסף סולומון – עץ הערבה; טל בן-בינה / שני טרייסמן / ארנית מרק – אנשים שחורים; קרן הדר / לימור עובד / יעל צבי) – זמרת.
• נגנים: יוסי בן-נון על פסנתר וקלידים, שמואל אלבז על מנדולינה וגיטרה, שוקי וולפוס על חצוצרה ואבנר יפעת על קונטרבס.
• עיצוב תפאורה ותלבושות: רקפת לוי.
• מוזיקה: יוסי בן-נון.
• תאורה: שי יהודאי.

פרסים והוקרה

בטקס פרסי התיאטרון הישראלי לשנת 1999–2000 זכתה ההפקה במספר פרסים:

• הצגת השנה
• מחזאי השנה (חנוך לוין)
• במאי השנה (חנוך לוין)
• שחקן המשנה (יצחק חזקיהו)
• עיצוב תלבושות (רקפת לוי)
• עיצוב תאורה (שי יהודאי)

הופעות בחו"ל

בשנים 2004 ו-2007 יצאה ההצגה לסיבובי הופעות עולמיים, בין השאר ברומניה, אירלנד, פולין, סין, מקסיקו, בלארוס, וגרמניה.

ראו גם

• חנוך לוין
• חנוך לוין - מחזות

לקריאה נוספת

• חנוך לוין, מחזות 10 – אשכבה ואחרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד. הטקסט המלא של המחזה.
• מיכאל הנדלזלץ, חנוך לוין על-פי דרכו, הוצאת משכל, 2001, עמ' 221–225.

קישורים חיצוניים

• אשכבה, הטקסט המלא, באתר חנוך לוין
• קרין חזקיה, אשכבה, התיאטרון הקאמרי, באתר סל תרבות ארצי
• השיר "כשתחשכנה עיני"(הקישור אינו פעיל), מתוך המחזה
• ציפי שוחט, עכבר העיר אונליין, שלושה פסטיבלים ברוסיה הודיעו כי יעלו את "אשכבה" של חנוך לוין, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2009
• מיכאל הנדלזלץ, אחרי שהמוות הפריד בינינו, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2011
• תום שטיבר, אינטימיות של יגון, מקור ראשון, מוסף "שבת", 1 באפריל 2012, 4 בינואר 2012
• יובל אברמוביץ', איך אומרים אשכבה בסינית?, באתר ישראל היום, 21 בספטמבר 2012
• מיכאל הנדלזלץ, "אשכבה": פולחן החיים והמוות, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2015
• מאיה נחום שחל, המתים האהובים שלנו, באתר כלכליסט, 11 בנובמבר 2015
• מיה אשרי, מאחורי הקלעים של "אשכבה", ההצגה של חנוך לוין שלעולם לא מתה, באתר הארץ, 14 בינואר 2018
• מתוך אשכבה בסין – חנוך לוין סצנת רקוויאם סיום