המשבר הכלכלי בשנותיה הראשונות של ישראל

המשבר הכלכלי בשנותיה הראשונות של המדינה או משבר 1951 הוא משבר כלכלי שפקד את המשק הישראלי ושיאו בשנת 1951.

הגורמים למשבר

כאשר הוחלפה הלירה הארץ ישראלית (לא"י) בלירה הישראלית עם קום המדינה נקבעו שערי חליפין עם שאר המטבעות, הוחלט ששוויו של המטבע החדש יהיה שווה ערך לשוויה של לירה שטרלינג אחת. עד מהרה התברר שהשערים שנקבעו לא ריאלים- לירה ישראלית אחת הייתה שווה פחות מלירה שטרלינג. במהלך השנים נמנעה המדינה לשנות את שער החליפין (פרט לשינוי זעיר בספטמבר 1949). המניע נבע בעיקר מהרצון למנוע את התגברות האינפלציה (שהייתה גבוהה באותו זמן) ולשמר את המחירים הנמוכים של מוצרי הצריכה כחלק ממדיניות הקיצוב.

התוצאה הייתה שמירה על שער חליפין נמוך כדי לא להגדיל את החריגה בתקציב. הנזק המרכזי היה המשמעות שיש לדבר לגבי מאזן התשלומים (מדד המסכם את כל ההוצאות במטבע חוץ כנגד כל ההכנסות ממטבע חוץ). במצב שנוצר היה למטבע ערך גבוה ביחס למטבעות אחרים והתאפשר יבוא זול עליו שילמה המדינה במטבע חוץ. היצוא לעומת זאת, עליו מקבלת המדינה תמורה במטבע חוץ נחלש, שכן בשל שער החליפין היצואנים מקבלים פחות תמורה (במטבע חוץ) על מוצרי היצוא (שיוצרו בתוך המדינה, במטבע מקומי). עד למדיניות הכלכלית החדשה, נמשך המצב הזה ובמציאות נוצרו כמה וכמה שערי חליפין ביניהם היה על המדינה לתמרן. ריבוי השערים גרם בלבול רב, ופגע קשות ביכולת התכנון של המשק (שכן אף אחד לא יודע על פי איזה שער חליפין יקנו מוצרי היבוא) ולחצים שונים שהופעלו בכדי לקבל שאר חליפין שיגביר את הרווח מעיסקאותיהם.

המשבר ופתרונו

כאמור מדיניות שער החליפין יצרה גירעון במאזן התשלומים שהיה צורך לממן. המימון הגיע בחלקו הקטן ממגביות שנאספו בקרב יהודי חו"ל ומיתרות השטרלינג - סכום כסף שהיה שייך למדינה והוקפא אצל ממשלת בריטניה, שהסכימה לשחרר אותו רק ב־1949. מכיוון שלא היה במקורות אלו די נאלצה הממשלה לממן את עיקר הגירעון על ידי הלוואות לטווח קצר מהבנקים ומחברות הדלק העולמיות. בשלב מסוים הבינו המלווים שמצבה של המדינה לא הולך ומשתפר וכי יש סכנה בהלוואה כזאת בשל העובדה שייתכן והיא לא תוחזר ולכן הפסיקו להלוות כסף למדינה. כתוצאה מכך הגיעה המדינה למצב בו אין בידה מספיק יתרות של מטבע חוץ והיה חשש כן ואמיתי שהמדינה לא תוכל לתפקד.

המשבר גם לווה במשבר מקביל - מדיניות הקיצוב הלכה והתמוטטה בשל זעם ציבורי רב שהובע בבחירות המקומיות של נובמבר 1950, בבחירות אלו זכתה אומנם מפא"י - מנהיגת הצנע, אך הציונים הכלליים יריביה בנפש שדרשו את ביטול הצנע וחסו תחת הסיסמה - "תנו לחיות בארץ הזו", היו רחוקים ממנה רק כדי 2.8%. כתוצאה מכך בוטל משרד האספקה והקיצוב והוקדמו הבחירות הכלליות ליולי 1951. במהלך הבחירות הכלליות איבדה מפא"י מנדט אחד, והציונים הכלליים, יריביה, עלו משבעה לעשרים מנדטים. תוצאות הבחירות הכלליות שמו קץ לתקווה של מפא"י להתמודד עם המשבר על ידי הצנע והביאו לידי קבלת המדיניות הכלכלית החדשה, בה דגל שר האוצר, אליעזר קפלן.