המהפך הכלכלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המהפך הכלכלי הוא השם שניתן לתוכנית הליברליזציה הכלכלית שהציג שר האוצר שמחה ארליך ב-29 באוקטובר 1977, זמן קצר לאחר המהפך הפוליטי שהעלה את הליכוד בראשות מנחם בגין לשלטון. מטרת התוכנית הייתה לשחרר את המשק מכבלי המעורבות הממשלתית היתרה שאפיינו אותו עד אז, ולהפוך את כלכלת ישראל לכלכלת שוק חופשי ליברלי. יש הרואים במהפך גורם מרכזי לאינפלציה הישראלית של שנות ה-80 [דרוש מקור], ביחד עם הגידול בחוב הלאומי כתוצאה ממלחמת יום כיפור ומשבר הנפט.

עקרונות התוכנית הוגשמו לבסוף, באיחור ובהדרגה, בתקופות מאוחרות יותר בהתפתחות המשק.

על אף האינפלציה, התוצר הלאומי הגולמי הישראלי לאחר המהפך המשיך לגדול. שווי התוצר המקומי הגולמי בשנת 1980 היה שווה 21 מיליארד דולרים אמריקאים[1] פחות מעשירית מערכו הנומינלי בשנת 2011, 258 מיליארד דולרים אמריקאיים[2] ורבע מערכו הריאלי.[3]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כשלושה עשורים, מקום המדינה ועד 1977, נוהלו המדינה וכלכלתה בידי מפא"י וממשיכתה מפלגת העבודה. המשטר הכלכלי הושתת על עקרונות סוציאל-דמוקרטיים וכלכלה קיינסיאנית, עם התערבות ממשלתית ניכרת בהכוונת הפעילות הכלכלית במשק. למשטר כלכלי כזה היו יתרונות רבים בימיה הראשונים של המדינה, עם הצלחות בהתגברות על אתגרים לא פשוטים [דרוש מקור], וגם הישגים נאים במספר תקופות שגשוג וצמיחה שהוגדרו [דרוש מקור], עולמית, כ"נס כלכלי" [דרוש מקור]. אולם בטווח הארוך הנציחה השיטה עיוותים כלכליים, הקצאה לא יעילה של מקורות, תמריץ שלילי ליזמות עסקית פרטית, ונטל כבד על תקציב המדינה בדמות תמיכות וסובסידיות. בנוסף, הטילה השיטה על הציבור הפרטי והעסקי איסורים והגבלות, בעיקר בתחום החזקת מטבע חוץ (מט"ח) ותנועות בו, בניסיון לשלוט במאזן התשלומים ולמנוע, או לפחות לצמצם, גרעון במאזן זה שמשמעותו הידלדלות יתרות המט"ח של המדינה. כך, למשל, על הנוסעים לחו"ל הוטל מס נסיעות והם הורשו לקבל הקצבה זעומה של מט"ח.

עם הזמן נוצר מצב של "ריבוי שערים" בתחום המט"ח – נקבעו על ידי הממשלה שערים שונים לתחומים שונים: שער ליבואנים, שער ליצואנים, שער לתנועות הון, שער לנוסעים וכדומה – לכל תחום פעילות שער שונה שגילם בתוכו סובסידיה או מס, ונקבע על-פי כוונת הממשלה לתמרץ חיובית או שלילית תנועות מט"ח בו. שערי החליפין נשלטו ונקבעו בידי הממשלה, שלא על פי כוחות השוק (ועל פי רוב, כנגד כוחות השוק). עד שנת 1974 שמרה הממשלה על מדיניות של שער חליפין קבוע של הלירה הישראלית (לעומת דולר אמריקני), אותו שינתה על ידי פיחותים גדולים, אחת למספר שנים, בניסיון להתאים את הלירה לערכה הריאלי ההולך וקטן, לצמצם את הביקוש למט"ח ולהגדיל את רווחיות היצוא. בין פיחות לפיחות, ניסתה הממשלה לאזן את תנועות מטבע החוץ על ידי שינויים במדיניות תמריצי היצוא ושינוי השערים המיוחדים שמחוץ לשער הרשמי. אחת התוצאות הייתה שבצד הכלכלה הרשמית פרח שוק שחור למט"ח, שנועד לתת מענה לעודף הביקוש של הציבור למט"ח, אשר הכלכלה הממוסדת הייתה מנועה מלספקו.

מלחמת יום הכיפורים ומשבר האנרגיה בעקבותיה הביאו להידרדרות חמורה במצב הכלכלי. התייקרות הנפט גררה גל התייקרויות גורף והאצה של התהליך האינפלציוני, בצד הגדלה ניכרת של הגרעון במאזן התשלומים והידלדלות מסוכנת של יתרות המט"ח. ממשלת רבין הראשונה עם שר האוצר יהושע רבינוביץ יזמו פיחות גדול (מ-4.20 ל"י לדולר ל-6 ל"י לדולר) בנובמבר 1974. לאחר מכן, החל בשנת 1975, כדי למנוע זעזועים יזמה הממשלה פיחות מבוקר ("פיחות זוחל") בשער הלירה הישראלית. צעדי הממשלה מיתנו מאוד את השפעת המיתון העולמי והגידול בהוצאות הביטחוניות על המשק הישראלי, אולם הוא לא חזר לצמיחה וליציבות שאפיונו אותו בשנים קודמות.

הליכוד, ממשיכו של גח"ל אשר איחד את חרות עם המפלגה הליברלית, הציג מן האופוזיציה משנה כלכלית קפיטליסטית-ליברלית, אשר דגלה בכלכלת שוק חופשית ותחרותית, ובשחרור המשק ממעורבות הממשלתית ("תנו לחיות בארץ הזאת" הייתה סיסמת הבחירות שלהם בשנות ה-50). באופן טבעי, נושאי הדגל הכלכלי בליכוד היו אנשי החטיבה הליברלית במפלגה, בראשות שמחה ארליך. מאידך, מעבר לרטוריקה לא היה לאנשי המפלגה הליברלית ניסיון ביישום מדיניות כלכלית ואף לא ניסיון עסקי רב (פרט ליצחק מודעי שניהל את חברת הקוסמטיקה "רבלון"). באותה עת התפרסם בעולם הכלכלן האמריקני מילטון פרידמן, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1976, כמתנגד ראשי לכלכלה הקיינסיאנית ומי שמטיף למדיניות הלסה פר (שוק חופשי ללא התערבות ממשלתית).

המהפך[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות לכנסת התשיעית העלו את הליכוד בראשות מנחם בגין לשלטון במה שכונה "המהפך" במאי 1977. שמחה ארליך מונה לסגן ראש הממשלה ושר האוצר בממשלתו של בגין. ב-29 באוקטובר הציג שמחה ארליך את תוכניתו הכלכלית החדשה, תוכנית הליברליזציה, שזכתה לכינוי "המהפך הכלכלי".

התוכנית נועדה לצמצם את הפיקוח הממשלתי ההדוק על המשק ולהביא לפתיחת דף חדש בכלכלה הישראלית, אשר תהיה מבוססת על יוזמה חופשית שתוביל לשגשוג של המשק, ברוח משנתו של מילטון פרידמן. על פי ארליך, עתידה הייתה מדיניותו הכלכלית הליברלית להפוך את ישראל ל"שווייץ של המזרח התיכון".

התוכנית ביטלה את מרבית הסובסידיות, בעיקר למצרכי יסוד, שהשתרשו על פני שנות ממשלות השמאל והיו חלק בלתי נפרד מן הכלכלה הישראלית. התוכנית גרסה שיש להניח לכוחות השוק לקבוע את המחירים, ולמיעוטי היכולת הזקוקים לכך ניתן לסייע באמצעות תמיכות מוגבלות – במקום סובסידיה גורפת, ממנה נהנים גם בעלי היכולת.

עיקר הליברליזציה הייתה בתחום מטבע החוץ. בוטלו מרבית המגבלות על החזקת מט"ח, הותר לישראלים לפתוח חשבונות בנק במט"ח, והורחבה משמעותית הקצאת המט"ח לנוסעים לחו"ל. מס הנסיעות בוטל, ונסיעה לחו"ל הפכה פעולה "לגיטימית", שאינה מצטיירת כמנוגדת לאינטרס הכלכלי של המשק. במקביל, בוצעה האחדה של שערי החליפין, כלומר בוטל מצב ריבוי השערים ("מאה שערים", כפי שנקרא לעתים), וכמו כן הוכרז על ניוד שער החליפין: שער החליפין יהיה נייד וייקבע מדי יום בידי כוחות השוק, על פי ההיצע והביקוש. התוכנית גרסה שכוחות השוק יפעלו להביא לשער של שיווי משקל, בו ישתוו הביקוש וההיצע למט"ח, ומאיליו יימנע גרעון במאזן התשלומים.

צעד נוסף שכללה התוכנית היה העלאה משמעותית של מס ערך מוסף – מ-8% ל-12%, וזאת במטרה לספוג עודפי כספים מן הציבור, לרסן השתוללות צרכנית בעקבות הליברליזציה, ולצמצם את הגרעון הממשלתי.

תוצאות המהפך[עריכת קוד מקור | עריכה]

במציאות, לא הביאה התוכנית את התוצאות המיוחלות, ולא הצדיקה את הציפיות שתלו בה שמחה ארליך ומנחם בגין [דרוש מקור] . ישראל התרחקה מאוד מן החלום של הפיכתה ל"שווייץ של המזרח התיכון" [דרוש מקור].

ביטול הסובסידיות העלה את מחירי מוצרי היסוד [דרוש מקור] ונשמעה התמרמרות בציבור על כי דווקא ממשלת הליכוד, שנבחרה בקולותיהם של אנשי "השכונות ועיירות הפיתוח"[דרוש מקור], פוגעת בציבורים אלה.

לחלק גדול מהסקטור העסקי דווקא סייעה הליברליזציה, ובבורסה נרשמו עליות שערים נאות [דרוש מקור]. עם זאת, השילוב של העלאת המע"מ וביטול הסובסידיות, שלא לוו במדיניות של ריסון תקציבי ומוניטרי, שהייתה יכולה לרסן גם את הזינוק כלפי מעלה של שער הדולר, הביא לגל חסר תקדים של עליות מחירים והצית תהליך של סחרור אינפלציוני, אשר יצא מכלל שליטה ובמשך כמעט עשור נראה כבלתי ניתן לבלימה. מנגנון ההצמדות שהיה נהוג במשק הישראלי ופיצה מקבלי משכורות על ההתייקרויות, עיקר מתוכן את המנגנון המובנה של האינפלציה על פיו עליית מחירים אמורה לרסן ביקושים ולהפחית את הלחץ האינפלציוני. מנגנוני ההצמדה לא בוטלו עם ההכרזה על המהפך הכלכלי.

בנוסף, נכשל שמחה ארליך במאמציו לרסן את ההוצאה הממשלתית, לכך לא קיבל גיבוי מראש הממשלה ועמיתיו השרים שככל הנראה לא הפנימו את מלוא המשמעות של התוכנית הכלכלית. ב-1979 התפטר ארליך מתפקידו כשר אוצר. רצף שרי אוצר אחריו (יגאל הורביץ, יורם ארידור ויגאל כהן-אורגד), שהתחלפו בזה אחר זה ואף ביטלו חלק מהרפורמות שהנהיג ארליך, לא הצליחו לבלום את ההידרדרות והסחרור האינפלציוני שהובילו את המשק הישראלי לעברי פי פחת, עד לתוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 בהנהגת שמעון פרס (כראש ממשלת האחדות) ויצחק מודעי כשר אוצר.

רק בשנות ה-90, לאחר התייצבות המשק מן הסחרור האינפלציוני של שנות ה-80, ואחרי תיקונים רבים, התגשמו חלק מתוכניות המהפך הכלכלי.

בינואר 2003 הפך סופית השקל החדש למטבע בר המרה חופשית. היכולת לנהל פיקדונות מטבע חוץ בישראל או מחוץ לה, רכישת מטבע חוץ לנסיעה לחו"ל ועוד - הן רק חלק מן ההגבלות שהוטלו על ישראלים בעבר. ההגבלה האחרונה היא זו שהוסרה ב-2003, ועם הסרתה נקבע כי גם משקיעים מוסדיים יוכלו להשקיע בחו"ל למעלה מ-80% מנכסיהם, ובזאת תמה ההגבלה על השקל החדש בהיבט המט"ח.


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]