מייקל קולינס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מייקל קולינס
Mícheál Ó Coileáin
Michael Collins 1921.jpg
מדינה אירלנדאירלנד  אירלנד
תאריך לידה 16 באוקטובר 1890
מקום לידה מחוז קורק, אירלנד
תאריך פטירה 22 באוגוסט 1922 (בגיל 31)
מקום פטירה מחוז קורק, אירלנד
מקום קבורה אירלנד
מפלגה שין פיין
בן-זוג קיטי קיארנאן
שר האוצר והשר לענייני פנים
תקופת כהונה 19181922 (כ־4 שנים)

מייקל קולינסאנגלית: Michael Collins, באירית: Mícheál Ó Coileáin; ‏16 באוקטובר 1890 - 22 באוגוסט 1922) מנהיג לאומי אירי, מהפכן, שירת כשר האוצר בממשלת הרפובליקה האירית, חבר המשלחת האירית לשיחות עם אנגליה בדבר עצמאות האי, יו"ר הממשלה הזמנית, והמפקד העליון של הצבא הלאומי. קולינס נרצח על רקע פוליטי במהלך מלחמת האזרחים האירית. יש המכנים אותו, לצד יריבו הגדול אמון דה ואלירה, בשם "אבי האומה" האירית.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולינס נולד בעיירה סאמ'ס קרוס במחוז קורק בשנת 1890. משפחתו הייתה משפחת אצולה שירדה מנכסיה, אך עדיין החזיקה בחווה, אשר איפשרה לה קיום ברווחה. מייקל היה הצעיר מבין שמונת ילדי המשפחה. כאשר היה מייקל צעיר, הצטרף אביו לתנועת "פניאן" הלאומנית האירית, אך הפסיק את הפעילות בתנועה על מנת להתיישב ולעסוק בחקלאות.

קולינס היה ילד חכם, ערני ובעל מזג סוער, וחונך ללאומנות אירית על ידי סביבתו ובבית ספרו. קולינס היה גבוה, נאה ואהב לעסוק בספורט. בשנת 1906 עבר קולינס את הבחינות לשירות המדינה הבריטי, והחל לעבוד במשרדי הדואר בלונדון. ב-1909 הצטרף קולינס ל"אחווה האירית הרפובליקנית" - ארגון מחתרת אשר קידם את הרעיונות האירים הלאומנים - ותמך בהפרדות מאנגליה.

מרידת חג הפסחא[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולינס נחשף לראשונה לעיני הציבור במהלך מרידת חג הפסחא כנגד השלטון הבריטי בשנת 1916, אותה הוביל ארגונו, "האחווה האירית הרפובליקנית". כאיש ארגון מוכשר היה לו חלק בהכנת המרידה, וכשפרצה המרידה לחם באומץ במוקד הקרבות במשרדי הדואר בדבלין. המרידה נכשלה כישלון מוחלט מבחינה צבאית. קולינס התנגד לאופן החובבני בו היא נוהלה, ובמיוחד ציין את העובדה שבנייני ממשלה, כגון משרד הדואר שהיווה את מוקד הלחימה, הינם קשים להגנה, בלתי אפשרי להימלט מהם, וקשה להעביר אליהם אספקה. לקחים אלו נלמדו בימי מלחמת העצמאות האירית, כאשר חייליו של קולינס ניהלו מלחמת גרילה שהתבססה על התקפות פתאומיות ונסיגה מהירה ללא אבדות.

כרבים ממנהיגי המרידה נאסר קולינס ונשלח למחנה מעצר בבריטניה, שם הפגין את כישוריו כמנהיג. לאחר ששוחרר במסגרת החנינה הכללית בשנת 1917, הפך קולינס לאחת הדמויות המרכזיות במפלגה הלאומנית שין פיין. במפלגה זו היה חבר אף יריבו הגדול איימון דה ואלירה.

הדאיל הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לכלל חברי מפלגת השין פיין הבכירים, נבחר מייקל קולינס לפרלמנט הבריטי בבחירות הכלליות של 1918. כמו כל שאר חברי המפלגה הודיע קולינס כי לא יישב בכיסאו בוסטמינסטר שבמערב, אלא יקים וישתתף בפרלמנט האירי הראשון שבדבלין. הפרלמנט החדש, שנקרא דאיל (שפירושו אספה), התכנס לראשונה בדבלין בינואר 1919. דה ואלירה ושאר מנהיגי שין פיין נאסרו. קולינס הוזהר מראש על המאסרים והתחמק. דה ואלירה, שהוזהר על ידי קולינס, החליט להתעלם מן האזהרה, ושכנע אף את חבריו לעשות כן, על מנת לנצל את הערך התעמולתי של המאסר. בהיעדרו של דה-ואלירה נבחר קתאל ברויה לנשיא הראשון של הדאיל, האחווה-האירית הרפובליקנית(אנ'), תפקיד המקביל לראש הממשלה. כאשר נמלט דה ואלירה מן הכלא באפריל 1919 לאחר שסייע בהברחתו של אמון דה-ולרה מהכלא-הבריטי באפריל 1919, התמנה קולינס למספר תפקידים, ביניהם נשיא האחווה-האירית הרפובליקנית, מנהל-המודיעין בצבא האירי, ושר-האוצר האירי.[1]

בשלב זה נשא מייקל קולינס בתפקידים הבאים: ראש האחווה האירית הרפובליקנית וראש שירותי הביון של הצבא האירי הרפובליקני (IRA), כפי שהחל להיקרא הארגון הצבאי של הממשלה החדשה. מלחמת העצמאות האירית החלה למעשה ביום בו התכנס הדאיל לראשונה בינואר 1919, עם הירצחם של שני שוטרים בידי אנשי ה-IRA במחוז טיפררי.

שר האוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1919 מינה דה ואלירה את קולינס לשר האוצר. המינוי היה בנסיבות בהן הייתה ה"ממשלה" ארגון מורד, וצפויה להיעצר מדי רגע על ידי המשטרה, הצבא האנגלי, או כל אחד מן הארגונים המתחרים, ששאפו להשאיר את אירלנד בשליטה בריטית. קולינס היה אדם בעל כושר ארגוני מפותח ביותר והביא לפיתוח בכל תחום, ארגון או מוסד בו טמן את ידו. בעצם פיתוחיו הרבים של האחרון בתפיסות ובדרכי-הפעולה של המוסדות האירים השונים סייע קולינס, באופן עמוק, לתנועה הלאומית האירית בכלל ולהקמת המדינה האירית בפרט. כנשיא ה-IRB הקים קולינס את הצבא האירי(אנ') וזאת מכלום. קולינס אימן את החיילים, פיתח צורת לחימה חדשה בדמות גרילה שתמקסם את הנזק לאויב ותוריד בנזקים לצד האירי התוקף. קולינס הקים את "היחידה" (The Squed), שנועדה ליצור פחד בצד החפרפרות הבריטיות בקרב האירים, וכן לחסל סוכנים בריטים ואויבי אירלנד. ייחודיותה של יחידה זו הייתה בכך שהתבססה על מודיעין ופעולות קצרות וממוקדות. בנוסף, קולינס היה זו שהפעיל את זרועות פעולות הברחות הנשק לאירלנד. כמנהל-המודיעין, קולינס פעל לפיתוח המודיעין האירי כך שיוכל להתמודד מול המודיעין-הבריטי, שהיה מבין המפותחים בעולם.

למרות שלא היה להם סיכוי ללא שיתוף פעולה מושכל של הבריטים לכך. שכן האחרונים כבר החזיקו באניגמה ואף התירו ותרמו חלק מהקודים לסובייטים, על-מנת שיסייעו להם בלחימה מול גרמניה הנאצית במינימום פגיעה בנפש מהצד שלהם, אך ברמה מספקת שתאפשר להם ניצחון, ללא לעורר חשד ולחשוף באופן מוחלט את התוכנה, וכן את פרויקט MKUltra. קולינס הבין שעל-מנת לנצח במלחמה מול הבריטים עליו לשחק באותו המשחק כבריטים ופעל רבות בכדי לסכל ולהביא לחשיפתם של המרגלים-הבריטים בארגונים-האירים. בנוסף, פעל קולינס לגיוס מרגלים לטובת האירים מבין עובדי-המשטרה והמודיעין הבריטים. כשר-אוצר, פיתח קולינס את הכלכלה-האירית, והשיג מימון-ממשלתי דרך הנפקות אגרות-חוב גדולות בצורת הלוואה-לאומית. בנסיבות קשות אלו הצליח קולינס לארגן "מלווה לאומי" אשר מימן את הרפובליקה החדשה. המוניטין של קולינס הגיעו לכך שאפילו לנין שלח נציג, ולווה כסף מן הממשלה האירית החדשה, כשהוא מציע את יהלומי הכתר הרוסי כעירבון.

כשעזב דה-ולרה, ראש-הממשלה, את אירלנד לארה"ב במטרה לנסות לשכנע את האמריקאים בתמיכה במאבק האירים בבריטניה, מונה קולינס לממלא מקומו בממשלה וקיבל את השליטה בממשלה. בפרק זמן זה פעל קולינס לאיסוף מודיעין ב-IRA, תכנון הפעולה על-ידי "היחידה" והוצאתם לפועל של מבצעי-החיסול שהחלו את אירועי 'יום ראשון העקוב-מדם'. בעקבות כל אלה קולניס הפך למבוקש מספר אחד בקרב הבריטים, בהקשר-האירי, ואף הוצע על ידי האנגלים פרס מכובד בן עשרת אלפים פאונד (סכום עתק באותם הימים) על ראשו של קולינס.[2]

באמצע שנת 1921 עמד ה-IRA במשבר צבאי. התחמושת אזלה, וכתמיד, היו הלוחמים מעטים במספרם אל מול אויביהם הרבים. הצעת הפסקת האש הבריטית וההצעה לפתיחת דיונים בנושא האירי ביולי הפתיעה את קולינס, שכן הוא סבר שהוא נמצא מרחק ימים אחדים מהתמוטטות כללית ולא היה שורד יותר משבוע-שבועיים.[3] ממועד קבלת ההצעה בעקבות הפסקת האש החלו מגעים בין הממשלה הבריטית לבין מנהיגי הרפובליקה האירית (כאשר פרט לרוסיה הבולשביקית, בעצמה מדינה בעלת לגיטימיות מוטלת בספק בתחילת שנות העשרים, איש לא הכיר במדינה החדשה). בצעד מוזר הכריז דה ואלירה אשר שינה את החוקה האירית, כך שמשרת יו"ר הדאיל בה נשא תקביל לתפקיד נשיא ולמעשה ראש המדינה, כי אם לא יהיה המלך ג'ורג' החמישי נוכח בעת הדיונים, אף הוא, דה ואלירה, לא יהיה נוכח. דה ואלירה הרכיב קבוצת נציגים ונתן להם ייפוי כוח בלתי מוגבל לחתום הסכם ללא אישור נוסף של הממשלה האירית. ראש הנציגים היה ארתור גריפית (מייסדה של מפלגת השין פיין) וסגנו מייקל קולינס.[4]

יום ראשון העקוב מדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירועי בוקר יום ראשון העקוב-מדם אשר חלו ב21 בנובמבר 1920 היוו אירוע מכונן לעצמאותה של אירלנד, וזאת מהסיבה הפשוטה שהצבא-האירי החדש, ה-IRA, שבפעם הראשונה נעשה לארגון מסודר, ממוסד ומאורגן, הכריז על מלחמת גרילה רשמית נגד הצבא הבריטי.[5] אירועי בוקר יום ראשון העקוב מדם כללו סדרת חיסולים מתוכננת וסימולטניות שבוצעו השקם בבוקר. בעקבות עבודת מודיעין הפעולה הייתה מתוכננת ומדויקת. מטרות החיסול היו ארבע-עשר חברי משטרה-בריטים, ביניהם אנשי "חבורת-קהיר" (Cairo Gang) אשר עבדו בסוכנות-הביון הבריטית באירלנד. תפקידה של "חבורת-קהיר" היה לאסוף מודיעין לחיסולם של אנשי ה-IRA, שהחלו לנחול הצלחות רבות בכלל ובתחום המודיעין בפרט.[6] חיסולם של אנשי "חבורת קהיר" על-ידי "היחידה" של קולינס ב-21 בנובמבר נעשו במטרה לפגוע בעבודת-המודיעין הבריטית באזור אירלנד.[7] מועד מבצע החיסולים נקבע ל-21 בנובמבר משום שבאותו יום תוכנן להתקיים משחק כדורגל חשוב והקהל ההמוני שעתיד היה להתאסף במרכז-דבלין, יועד להקלת היטמעותם של אנשי "היחידה" בשטח לאחר החיסולים ולהקטנת סיכוייהם להיתפס. בתגובה למהלך הבוקר האירי, באותו אחר-הצהריים פתחו הכוחות הבריטים באירלנד באש חיה כנגד הקהל שהתאסף למשחק-הכדורגל והרג כ-14 איש.[8]

בהיעדרו של דה-ולרה, כראש ה-IRA והמודיעין האירי, היה זה קולינס בלעדית שהגה, תכנן והוציא לפועל את מבצעי-החיסול נגד אנשי הביון-הבריטים. קולינס הקים את ה-IRA, ומתוכה הקים את "היחידה". קולינס שתל וגייס חפרפרות אצל הבריטים ומהם קיבל את שמות השוטרים הבריטים שיועדו לחיסול. לאחר מכן, דרך עבודת מודיעין אספו ב-IRA מידע על מגוריהם של אנשי הרשימה. קולינס אימן את אנשי-"היחידה" למבצעי-החיסול, פיקד ישירות על אנשיה והוציא לפועל את פקודת-החיסול. לכן, את הצלחת מבצעי-החיסול ניתן לייחס לקולינס, שכן היה זה הוא שתכנן, תיאם, פיתח את שיטת הלחימה, גרילה ומודיעין, והוציא את פקודת-החיסול. כל התנאים אשר אפשרו את הצלחת מבצעי-החיסול המדוברים.[8]

ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הדיונים התבטאו ב'אמנה האנגלו-אירית', שנחתמה ב-6 בדצמבר 1921 ולפיה אירלנד תהפוך למדינת-דומיניון.[9] המשא ומתן הסתיים בהסכם האנגלו-אירי אשר יצר את "מדינת אירלנד החופשית", ששטחה ישתרע על פני כל האי, אך לששת המחוזות הצפוניים (שרוב אוכלוסייתם פרוטסטנטית) יש את הזכות לפרוש מן המדינה (זכות שניצלו מחוזות אלו ללא כל שיהוי). קולינס האמין כי במקרה זה המדינה האירית הצפונית שתיווצר תהיה מדינה מלאכותית ותקרוס במהרה תחת הנטל הכלכלי והחברתי. בעת שחתם קולניס על האמנה, אמר קולינס בתגובה לדבריו של בירקנהרד הבריטי "יתכן ואני עצמי חתמתי על צו גזר דין מותי בפועל".[10] קולינס היה מוכן להוות קורבן לטובת התנועה הלאומית האירית בכלל ולשם קיומה של המדינה האירית העצמאית בפרט. בעקבות החתימה על האמנה התפצלה אירלנד לשני מחנות, פרו-אמנה ואנטי-אמנה. הממשלה-הזמנית החדשה שהוקמה בהמשך לאמנה האנגלו-אירית קמה תחת קולינס כראש-הממשלה. במקביל המשיך קולינס בתפקידו כשר-האוצר בממשלתו הרפובליקנית של ארתור גריפית.[11]

המדינה האירית החופשית הייתה דומיניון בריטי בעל שני בתי פרלמנט, מערכת בתי משפט עצמאית, וסמכות ביצועית הניתנת למלך, המסמיך את הממשלה האירית הנבחרת על ידי הבית התחתון הנקרא דאיל. על אף שהייתה זו עצמאות מרחיקת לכת, ראו בכך רבים בגידה בעקרונות הרפובליקנים, ובמיוחד בכפיפותה של המדינה לכתר הבריטי, דבר שחייב את עובדי המדינה וחברי הפרלמנט והממשלה בשבועת נאמנות לכתר. ההסכם פילג את מפלגת השין פיין, כאשר דה ואלירה עומד בראש הפורשים. מבקריו של דה ואלירה טענו כי הוא ידע שהמשך המלחמה אינו ריאלי בשל התמוטטותו הצבאית הקרובה של הצבא האירי. אלה האשימו אותו כי שלח את גריפית וקולינס ללונדון תוך שהוא נשאר באירלנד, מתוך שידע כי אלה יהיו התוצאות ולא רצה לשאת באחריות להן.

בשנים שקדמו למלחמת האזרחים באירלנד ניסה קולינס לגשר על פערי האידיאולוגיות של תומכי-האמנה ואלו שהיו נגדה, וביקש שדרך הלחימה שבאמצעותה יגיעו להכרעה בעניין, יהיה דרך ההצבעה בבחירות הראשונות ובהרכבת הקואליציה ולא דרך לחימה-מעשית של אחים נגד אחים. כחלק ממאמצו להביא לסוף מלחמת האזרחים נסע קולינס לעיר-הולדתו שבדרום, קורק, במטרה לשוחח עם אנשי האנטי-אמנה, אשר התמקמו באזור, ולנהל דיונים שיביאו לסוף מלחמת-האזרחים. בעת שעשתה שיירתו של קולינס את דרכה חזרה לקורק, נתקלה השרייה למארב. ובעקבות חילופי-יריות נהרג קולינס, זאת בגיל 31.[12][13]

האישור המשולש[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי תנאי ההסכם היו צריכים שלושה פרלמנטים נפרדים לאשר את ההסכם. הפרלמנט הבריטי (אשר אישר את ההסכם ללא דחייה), הדאיל (על אף שלא היה לו כל מעמד חוקי בינלאומי) ו"בית הנבחרים" האירי החדש, אשר הוקם על פי ההסכם החדש, אך עם התכנסותו הכריז כי הוא הדאיל השני, ובשם זה אישר את ההסכם בדצמבר 1921.

הממשלה הזמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי החוקה שאימץ הדאיל בשנת 1919 המשיך הדאיל המקורי להתקיים בד בבד עם בית הנבחרים החדש. דה ואלירה פרש מן הנשיאות וביקש להיבחר מחדש במאמץ לטרפד את ההסכם, אך הוא הובס על ידי ארתור גריפית שנבחר להיות נשיא הדאיל. לממשלה זו לא היה כל מעמד על פי חוקי אנגליה, ולפיכך הוקמה במקביל ממשלה אחרת, אשר הייתה תחת פיקוחו של "בית הנבחרים של אירלנד" הממשלה הזמנית החדשה נוצרה על ידי קולינס, אשר הפך לראש הממשלה, וזאת במקביל לתפקידו כשר האוצר תחת ראש הממשלה גריפית.

במקביל הקים דה ואלירה "ממשלה רפובליקנית", והחלה מלחמת האזרחים האירית. במהלך שנת 1922 הפך קולינס למפקד עליון של הצבא הלאומי, צבא סדיר לבוש מדים שנוצר משרידי ה-IRA. ב-22 באוגוסט 1922 כאשר ביקר במחוז הולדתו קורק, הוא נורה מן המארב ונהרג בטרם מלאו לו 32 שנים. נקבר בבית הקברות גלאסנווין בדבלין.

מורשתו של קולינס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעצם פעולות בוקר 'יום ראשון העקוב-מדם' ה-IRA הכריזה רשמית מלחמת גרילה נגד הצבא הבריטי. הפעולה הובילה לתחושת תקווה וניצחון מסוים בקרב האירים על הבריטים. האירוע גם יצר הרתעה מסוימת בקרב השוטרים הבריטים בכלל ובקרב החפרפרות הבריטיות-איריות בפרט, בנוסף סייע הדבר בדבר העלאת מורל ה-IRA. אירועי בוקר 'יום ראשון העקוב-מדם' היוו כגורמים ראשונים שהובילו את הבריטים להצעת הפסקת-האש והישיבה לדיונים, שכן לפניו הבריטים לא ראו בתנועה-הלאומית-האירית כתנועה רצינית, הישג שניתן ליחס לקולינס, שכן היה זה הוא שהגהה את התוכנית. בנוסף, השימוש בלחימת הגרילה והמודיעין שפיתח קולינס, לצורך ביצוע מבצעי החיסול המדוברים, שימשו את ה-IRA ודבר זה ילווה את התנועה-הלאומית שנים לאחר-מכן, גם לתקופת מלחמת האזרחים.

דמותו של קולינס ליוותה והשפיעה על התנועה-הלאומית-האירית עוד מראשיתה. קולינס ליווה את התנועה עוד בתור חייל בעל חזון במרד חג-הפסחא, אחר-כך בתור אדריכל ופועל לחיזוק מוסדות התנועה-הלאומית-האירית, מתכנן אירועי בוקר 'יום ראשון העקוב-מדם', לוחם ומקים הממשלה הזמנית בתקופת מלחמת-האזרחים, שם מצא את מותו. קולינס עזר בעיצוב דמותה של המדינה האירית, בין אם בפיתוח שיטות לחימה, איסוף מודיעין ומימון, אשר סייעו בביצוע חיסולי 'יום ראשון העקוב-מדם' או בעצם הקמתו ועיצובו את רוב מוסדות המדינה האירית בראשיתה ובתקופת הממשלה הזמנית. מוסדות שבלעדיהן כל המאבק-האירי לא היה מעלה תוצאות מפאת חוסר התיאום, הארגון והתכנון, מרכיבים הכרחיים לקיום התנגדות איתנה בכלל, ולהקמת מדינה בפרט.

על-מנת להבהיר את עומק קשרו, השפעתו והבנתו של קולניס את התנועה-האירית ואת הבנתו לגבי הדרוש לשם כינונה של מדינה-עצמאית, ניתן לקחת כדוגמא נגדית את התבטאויותיו של דה-ולרה, שבניגוד לקולינס, ביקש למנות כל חודש 500 איש שילחמו באופן מסודר מול הבריטים. קולינס בניגוד לדה-ולרה היה מעורה בענייני הצבא- כמות אנשיו, יכולתו ותקציבו, ולכן ידע כי קיום התנגדות בצורת לחימה-קונבנציונאלית כפי שהציע דה-ולרה, תוביל לכניעה ולכישלון לאחר קרב אחד ויחיד. לכן התעקש ושימר קולינס את צורת לחימת-הגרילה והמודיעין, הטרוריסטית, כפי שנהג בה ב'יום ראשון העקוב-מדם'. קולינס מתוקף תפקידיו הרבים הכיר מנקודת-על את כל המהלכים של התנועה-האירית בימיו. כן הכיר קולינס חלקית, דרך המודיעין, את שיקולי ומהלכי הבריטים, לכן יכל היה קולינס לקבל החלטות מושכלות בדבר כל מהלך שביקש לבצע.

לסיכום מייקל קולינס היה מנהיג גדול שהיווה כגורם מניע-היסטורי העולה על התהליכים-ההיסטוריים העמוקים, כדוגמת 'יום ראשון העקוב-מדם'. קולינס היה כמכריע הבלעדי לקיום אירועי 'יום ראשון העקוב-מדם', ובכך גם השפיע על התנועה-הלאומית-האירית יותר מהאירוע עצמו. אוסיף כי ללא קולינס לא הייתה קמה מדינה-אירית. קולינס שהיה בעל יכולת-ארגונית ותכנונית היה האיש היחיד שזכה להביט בתמונה הרחבה של ההתנגדות האירית ובכל מהלכיה, בין אם בתחום-המודיעין בהיותו ראש-המודיעין, בתחום משאבי-האנוש בהיותו ראש ה-IRA, ובתחום המימון בהיותו שר-האוצר. לקולינס הייתה היכולת לנתח ולהסיק את הדרוש לעשות ואת מה שיש להימנע מלעשות. תמונה רחבה זו אפשרה לקולינס לפתח את שיטת לחימת הגרילה והמודיעין שסייעה בהענקת מרחב נשימה ומקסום השפעות הפעולות האיריות שהתבטאו באירועי 'יום ראשון העקוב-מדם'. שכן ללא אלו המאבק האירי לא היה צולח.

קולינס ייזכר בהיסטוריה האירית כמי שיכול היה להנהיג את המדינה האירית, לאחד את פלגיה, ולהוביל אותה לקראת עצמאות מלאה. קולינס היה בעל כושר ארגון ועבודה בלתי רגילים, ויש להניח כי לו היה נותר בחיים היה מגיע להנהגת האומה האירית, שכן אך שבוע לפני מותו הלך גריפית לעולמו, כפי הנראה ממחלה שנגרמה עקב לחץ האירועים. קולינס חזה את מותו. כאשר חתם על האמנה האנגלו אירית העיר הנציג הבריטי לורד בירקנהד, אשר היה מודע לחוסר הפופולריות של החוזה בבריטניה, כי הוא "חותם על גזר דין מוות פוליטי לעצמו". קולינס השיב כי לעומת בירקנהד הוא זה החותם על גזר דין מוות בפועל לעצמו.

קולינס שימש דוגמה ומופת למהפכנים בכל העולם, בשנים בהן השתחררו אומות צעירות מן האימפריה הבריטית. בישראל שימש קולינס השראה למנהיג צעיר של מחתרת הלח"י, יצחק שמיר, אשר בחר את הכינוי המחתרתי "מיכאל", וזאת לזכרו של מייקל קולינס.

בשנת 1996 הפך קולינס לנושא לסרט קולנוע בכיכובו של ליאם ניסן. הסרט היה בעל תקציב גדול והתיימר להציג סצינות היסטוריות רחבות היקף בהשתתפות המונים. על אף שהסרט הביא את סיפורו של קולינס להמונים ברחבי העולם, היסטוריונים מתחו ביקורת על החירות שנטל הסרט לסטות מן האירועים ההיסטוריים, ובמיוחד על ההאשמה שהופנתה כלפי אמון דה ואלירה על מעורבות ברציחתו של קולינס, ואף נוכחותו בסמוך למקום הרצח.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

DW Harkness. The restless Dominion: the Irish Free State and the British Commonwealth of Nations 1921-31. New York: Macmillan, 1969.

Hopkinson, Michael. Green Against Green: The Irish Civil War. Gill & MacMillan, 2004. Hopkinson, Michael. The Irish War of Independence. McGill-Queen's University Press, 2004. L. S. Amery. My Political Life. Volume Two: War and Peace, 1914–1929. London: Hutchinson, 1953. Mackay James. Michael Collins: A Life. Mainstream Publishing, 1997. Murphy, William. The Gaelic Athletic Association in Dublin during the Irish Revolution, Dublin City Public Libraries, 2006. Tim Pat Coogan. Michael Collins: The Man Who Made Ireland. Palgrave Macmillan, 2002. Tim Pat Coogan. Michael Collins: A Biography. UK: Cornerstone. Townsend, Charles. The British Campaign in Ireland 1919-1921. Oxford: Oxford University Press, 1975.

  • אפרים שברצמאן שרון, מלחמת האירים לעצמאותם (ירושלים: ראובן מס, 1957).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Tim Pat Coogan, Michael Collins: A Biography (UK: Cornerstone), page 72.
  2. ^ Tim Pat Coogan, Michael Collins: The Man Who Made Ireland (Palgrave Macmillan, 2002), p.150-278.
  3. ^ L. S. Amery, My Political Life. Volume Two: War and Peace, 1914–1929 (London: Hutchinson, 1953), p. 230.
  4. ^ Mackay James, Michael Collins: A Life (Mainstream Publishing, 1997), pp. 38-187.
  5. ^ Murphy William, The Gaelic Athletic Association in Dublin during the Irish Revolution, (Dublin City Public Libraries, 2006).
  6. ^ Tim Pat Coogan, Michael Collins: The Man Who Made Ireland (Palgrave Macmillan, 2002), p.150-278.
  7. ^ Charles Townsend, The British Campaign in Ireland 1919-1921 (Oxford: Oxford University Press, 1975).
  8. ^ 8.0 8.1 Hopkinson Michael, The Irish War of Independence (McGill-Queen's University Press, 2004), p. 91.
  9. ^ אפרים שברצמאן שרון, מלחמת האירים לעצמאותם (ירושלים: ראובן מס, 1957).
  10. ^ Tim Pat Coogan, Michael Collins: The Man Who Made Ireland (Palgrave Macmillan, 2002), p.276.
  11. ^ Tim Pat Coogan, Michael Collins: The Man Who Made Ireland (Palgrave Macmillan, 2002), p.333-385.
  12. ^ Hopkinson Michael, Green Against Green: The Irish Civil War (Gill & MacMillan, 2004), p. 176.
  13. ^ Mackay James, Michael Collins: A Life (Mainstream Publishing, 1997), pp. 150-289.