מילים יחידאיות בתנ"ך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רשימת יחידאיות ובצמוד תרגומן (תרגום המלך ג'יימס) לאנגלית. בעריכתו של אליהו ציפר
סטטיסטיקה אודות המילים היחידאיות בתנ"ך. בעריכתו של אליהו ציפר

מילים יחידאיות, הנקראות גם מילים שאין להן אח במקרא, הן מילים המופיעות פעם אחת בלבד בתנ"ך. זהו אחד התחומים המאתגרים בהם נתקלו מתרגמי התנ"ך ומפרשיו לאורך הדורות.

הסבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש במילים יחידאיות (לשונית או תחבירית) בתנ"ך הוא אחד מארבעה אמצעים ספרותיים המאפשרים קריאה רב משמעית של הטקסט[1]. כאשר ההקשר ברור אף המילה היחידאית מתפרשת בקלות, ואילו כאשר ההקשר עמום, גם בגלל חוסר ההומוגניות של העברית התנ"כית שהתפתחה לאורך מאות שנים, גובר הקושי לזהותה ומתאפשרת קריאה רב-משמעית. מילים יחידאיות אינן בהכרח מוזרות או יוצאות דופן. דוגמה לכך היא המילה "גבינה", שהיא מילה יחידאית בתנ"ך המופיעה בספר איוב.

לַשִׁירוֹת שבתנ"ך יש לשון מיוחדת בעלת צורות נדירות, רבות מהן יחידאיות. אף-על-פי שסך מילותיו של שיר השירים מכלל המילים בתנ"ך הוא 0.4%, הרי שיעור מילותיו מכלל היחידאיות הינו 2.4% כפי שניתן לראות בדף הסטטיסטיקה של היחידאיות בתנ"ך. חוקרי לשון המקרא סבורים שלשון הַשִׁירוֹת מייצגת רובד עתיק של לשון זו (כשם שמשוררים בני ימינו משתמשים לעתים בחומרי לשון עתיקים על מנת להעשיר ולייחד את שירתם) ועתיקות זו, בעצם קדמותה, נושקת לעתים לצורות מלשונות שמיות אחרות. המפרשים עושים שימוש בהשקה זו, באמצעות שיטת הבלשנות ההשוואתית הנעזרת בשפות שמיות אחיות לעברית (כגון ארמית, אוגריתית ואכדית), על מנת לבאר משמעותן של יחידאיות.

כלל בפילולוגיה המקראית קובע שללא צורך פרשני מכריע אין לקבוע מילים יחידאיות חדשות. כלומר, יש לנסות לשייך מילים קשות לפענוח ונדירות לשורשים ידועים ונגזרותיהם הקיימות בקורפוס התנ"כי. למרות הכלל הנ"ל ישנן רשימות מרחיבות ורשימות מצמצמות של מילים יחידאיות. היקפן המשתנה של הרשימות נעוץ בהכללה או בהתעלמות ממילים יחידאיות הנגזרות משורשים ידועים של מילים הקיימות בתנ"ך. גם נוסחי מסורה שונים החליפו מילים יחידאיות במילים פשוטות יותר ובכך דלדלו את אוצר היחידאיות.

במאות ה-8 וה-9 ערכו חכמי המסורה ניסיונות חשובים ראשונים של הכנת רשימות שונות של מילים במקרא ובהן מילים יחידאיות, מילים המופיעות פעמיים, שלוש, זוגות של מילים המופיעות פעם בלי ו' החיבור ופעם עם, ועוד. אחת הרשימות הראשונות נערכה בידי רב סעדיה גאון וכללה בגרסתה הראשונה 70 מילים ובגרסה מאוחרת יותר 96 מילים. חכמי המסורה נהגו לרשום רשימות אלו בשולי הגיליונות של ספרי המקרא. את המילים היחידאיות נהגו לסמן באות ל ונקודה מעליה כקיצור למילה הארמית "ליתא" שמשמעותה "אין". נראה שכך סימנו למעתיקי הספרים שלמרות ייחודה של המילה אין מדובר בשגיאת כתיב. ברבות הימים צורפו כל ההערות לקונטרסים והופצו ברבים לשם הקניית הקריאה הנכונה בתנ"ך. כך על פי אברהם אבן שושן.

בניגוד להערכתו של אבן שושן את עבודתם המשמרת נוסחי עבר של בעלי המסורה, עומדת דעתו של פרופ' יחזקאל קוטשר. לטענתו נוסחים מסורתיים (לעומת הכתבים המקוריים) למקרא היו כורח המציאות כבר במאות השנייה והראשונה לפני הספירה. נוסחים עממיים אלו המירו מילים קשות להבנה, ובכללן יחידאיות, במילים פשוטות יותר. ההכרח בנוסח עממי נבע מכישוריהם המידלדלים של עמי הארצות לקרוא ולהבין עברית מקראית. וכך כבר נוסחה המוקדם יחסית של מגילת ישעיהו, אחת ממגילות מדבר יהודה, שונה מהנוסח בו כתב הנביא ישעיהו או שנכתב בימיו, וכולל פחות מילים יחידאיות.

הכנענים נטו להשתמש במילים יחידאיות מן המקרא ביצירותיהם משום שלדעתם מילים אלו הם שריד לנוסח המקורי של המקרא, העברי הקרוב לכנעני, טרם נערך והפך לקאנון יהודי בסביבות המאה ה-2 לפני הספירה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים רבין, מלים בודדות, אנציקלופדיה מקראית כרך ד, ירושלים תשכ"ג, עמ' 1066 - 1070.
  • אליהו ציפר, אוצר המילים החד פעמיות בתנ"ך (Hapax Legomena), הוצאת חצב, תשס"ב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ א' שפירא, 'יעקב ועשו: קריאה רב משמעית', עיונים: מקרא ופרשנות ד (תשנ"ז), עמ' 249-282, הציטוט מעמ' 262; הנ"ל, 'יעקב ועשו: "שתי קריאות"!', עבודת דוקטור, הסמינר התאולוגי היהודי, ניו יורק, תשמ"ח, וראה שם ביבליוגרפיה על מחקרים נוספים החושפים 'רב משמעות' בלשון הסיפורת המקראית.
    י' זקוביץ, 'ממאכל יצא האכל: על חלום ושברו', ד' כרם (עורך), מגוון דעות והשקפות בתרבות ישראל, ה, רחובות תשנ"ה, עמ' 35-43, הציטוט מעמ' 37.