מיקנית
| היסטוריה של היוונית אלפבית יווני -- כתב לינארי ב' |
| פרוטו-יוונית (בערך 2000 לפנה"ס) |
| יוונית מיקנית (בערך 1600 לפנה"ס–1100 לפנה"ס) |
| יוונית עתיקה (בערך 800 לפנה"ס–300 לפנה"ס) דיאלקטים יווניים: איולית, ארקדו-סיפריוט, אטית-יונית, דורית; יוונית הומרית דיאלקט אפשרי: מקדונית |
| יוונית קוינה (מ-300 לפנה"ס) |
| יוונית ביזנטית (בערך 330 אחרי-הספירה–1453) |
| יוונית מודרנית (מ-1453) צאקונית, יווניטיקה, קאתארבוסה, דימוטיקי, יוונית מודרנית סטנדרטית, קפריסאית יוונית, יוונית כרתאית, יוונית פונטית |
מיקנית היא הצורה המתועדת העתיקה ביותר של השפה היוונית, שדוברה ביוון ובכרתים בין המאות ה-16 וה-11 לפנה"ס (התקופה המיקנית ביוון). שפה זו נשמרה בכתב בטבלאות קווי ב', כתב שהומצא בכרתים לפני המאה ה-14 לפנה"ס. רוב טבלאות אלו נמצאו בקנוסוס ופילוס. שם השפה נובע משם האתר הארכאולוגי הראשון שנחפר בהקשר לתקופה המיקנית - מיקנה.
הטבלאות נשארו בלתי-מפוענחות למשך זמן רב, וכל שפה מתקבלת-על-הדעת הוצעה כצורה המדוברת של כתב זה. ב-1952 הכתב פוענח על ידי מייקל ונטריס והוכיח באופן שאין להפריכו שכתב זה הוא צורה עתיקה של יוונית.
הטקסטים על הטבלאות הם לרוב רשימות שונות. לא נמצאו סיפורים, אגדות ושירה שנכתבו בשפה זו. עם זאת, ניתן בעזרת הטבלאות להבין דברים רבים אודות כותביהם ואודות התרבות המיקנית בסוף תקופתה.
פונולוגיה ואורתוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – כתב לינארי ב'
ערך מורחב – השפה המיקנית נשמרה בצורת הכתיבה שלה בתור הכתב הקווי השני (קווי ב'), שכולל בערך 200 סימני הברות ולוגוגרמות. מכיוון שקווי ב' נגזרו מקווי א' (הכתב של שפה מינואית קדומה בלתי-מפוענחת, שלא קשורה ליוונית) הם לא משקפים במלואם את הפונטיקה של השפה המיקנית בצורת הדיבור שלה, וזה מתבטא בכך שקבוצות עיצורים נעלמו בכתיב מדויק.
הכתב מבדיל בין חמש תנועות: /a/, /e/, /i/, /o/, /u/; שתי חצאי-תנועות - /w/ ו-/j/; שלושה עיצורים נמשכים (סונורנט) - /m/, /n/ ו-/r/; עיצור שורק אחד - /s/; שישה עיצורים אוטמים - /p/, /t/, /d/, /k/, /q/; ו-/z/.
השפה המיקנית שימרה מספר מרכיבים ארכאים של השפות ההודו-אירופיות, כמו העיצורים השפתיים-וילוניים (Labiovelar) שעברו מספר שינויי-קול עד שהאלפבית היווני הומצא, מספר מאות אחר כך.
