יוונית אטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היסטוריה של היוונית
אלפבית יווני -- כתב לינארי ב'
פרוטו-יוונית
(בערך 2000 לפנה"ס)
יוונית מיקנית
(בערך 1600 לפנה"ס–1100 לפנה"ס)
יוונית עתיקה
(בערך 800 לפנה"ס–300 לפנה"ס)
דיאלקטים יווניים:
איולית, ארקדו-קיפריוטית, אטית-איונית,
דורית; יוונית הומרית
דיאלקט אפשרי: מקדונית

יוונית קוינה
(מ-300 לפנה"ס)
יוונית ביזנטית
(בערך 330 אחרי-הספירה–1453)
יוונית מודרנית (מ-1453)
צאקונית, יווניטיקה, קאתארבוסה, דימוטיקי, יוונית פונטית,
יוונית מודרנית סטנדרטית, קפריסאית יוונית, יוונית כרתאית

יוונית אַטִית היא אחד הניבים הקדומים ביוונית עתיקה. אטית דוברה בחבל אַטיקָה, כולל בעיר אתונה. מכל הניבים היווניים העתיקים, הניב האטי הוא הקרוב ביותר לגלגולים מאוחרים יותר של השפה היוונית, והוא אף הניב המתועד ביותר במסמכים ששרדו מן העת הקלאסית. הניב האטי הוא הניב הנלמד ברוב הקורסים ליוונית עתיקה.

מקורות הניב ותחומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוונית היא ענף עצמאי בשפות ההודו-אירופיות, משפחת שפות שבין השאר כוללת את האנגלית. בזמנים היסטוריים היוונית התקיימה במספר צורות (ראו דיאלקטים יווניים), שאחת מהן הייתה יוונית אטית.

העדות הכתובה העתיקה ביותר ביוונית, מקורה בין המאות ה-16 וה-11 לפנה"ס, וקיימת במערכת כתיבה ארכאית, לינאר B, שמקורה ביוונים מיקנים ובשפתם. ההבדל בין יוונית מערבית ומזרחית הופיע בתקופה המיקנית ואף לפני. יוונית מיקנית מייצגת צורה יוונית מזרחית קדומה, שהיא הסתעפות מרכזית בה נמצאת גם האטית. בגלל הפער הקיים בעדות כתובה בין העלמות לינאר B (בסביבות המאה ה-12 לפנה"ס) לבין הכתבים הקדומים של האלפבית היווני (בסביבות המאה ה-7 וה-8 לפנה"ס), התפתחות הניבים נשארת מעורפלת. ספרות יוונית מאוחרת יותר דיברה על שלושת הניבים המרכזיים: איולי, דורי ואיוני. הניב האטי היה חלק מהניב האיוני. "אטית עתיקה" היא מונח בו משתמשים לתיאור הניב שבו השתמש תוקידידס (המאה ה-4 לפנה"ס) והמחזאים של אתונה במאה ה-5 לפנה"ס; "אטית חדשה" היא מונח המתאר שפת כותבים מאוחרים.

יוונית אטית נמשכה עד המאה ה-4 לפנה"ס, אז הוחלפה בצאצא דומה אך יותר אוניברסלי - יוונית נפוצה (koiné - קוינה). השליטה התרבותית של האימפריה האתונאית, ואחר-כך אימוץ השפה האטית על ידי מלך מקדוניה, פיליפוס השני (אבי אלכסנדר הגדול), היו המפתח לניצחון הניב האטי על שאר הניבים, ולהתפשטות הצאצא האטי (הקוינה) ברחבי אימפריית אלכסנדר מוקדון. עליית הקוינה מסומנת באופן מוסכם בכניסתו לתפקיד של תלמי השני, ששלט מהעיר אלכסנדריה במצרים והתחיל את התקופה האלכסנדריאנית, בה שגשגו העיר אלכסנדריה ומשכיליה.

בתקופתה, היוונית האטית דוברה באטיקה, אֶוּבּוֹיַה, האיים הקיקלאדיים ובקווי החוף האגאים הצפוניים של תראקיה. הניב הקרוב לאטית, הניב האיוני, דובר בחופים המערביים והצפון-מערביים של אסיה הקטנה (כיום טורקיה). לבסוף, אטית ספרותית נלמדה לעומק במקומות רחוקים מאוד מגבולות הניב האטי, בתחילה בציוויליזציות הקלאסיות של הים התיכון (האימפריה הרומית ויוון ההלניסטית), ולאחר מכן ברחבי העולם המוסלמי, באירופה, ובכל מקום אליו הגיעו האירופים.

ספרות ביוונית אטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השרידים העתיקים ביותר של ספרות יוונית, המיוחסים להומרוס ומקורם במאות ה-7 וה-8 לפנה"ס, לא נכתבו בניב האטי, אלא ב"איונית עתיקה". תושבי אתונה ושפתם נשארו מעורפלים עד ששינויים ממשליים הובילה לעליית הדמוקרטיה, תחילת התקופה הקלאסית ועליית ההשפעה האתונאית.

עבודות ספרותיות נרחבות ראשונות בניב האטי הן המחזות של המחזאים אייסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, אריסטופאנס ומנאנדרוס במאה ה-5 לפנה"ס. עבודות הפילוסוף האתונאי אפלטון, גם הן מקורן במאה זו, הנחשבת למאה בלתי-רגילה מבחינה ספרותית. המבצעים הצבאיים של צבא אתונה הובילו לעבודות תוקידידס וקסנופון. היוונית האטית של הפילוסוף אריסטו, מקורה בתקופה שבה החל הניב להתפתח לשפת הקוינה. אגאתרכידס בן המאה ה-2 לפנה"ס כתב ביוונית אטית.

סטודנטים הלומדים כיום יוונית עתיקה, פותחים בדרך-כלל ביוונית אטית, ורק אחר כך ממשיכים ללמידת הקוינה וכתבים נוצריים, או ללמידת יוונית הומרית.

אלפבית אטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלפבית האטי הקלאסי מורכב מ-24 האותיות המוכרות: Α Β Γ Δ Ε Ζ Η Θ Ι Κ Λ Μ Ν Ξ Ο Π Ρ Σ Τ Υ Φ Χ Ψ Ω. יש בו שבע תנועות: A E I O Y, ובנוסף H המשמשת כ-/e/ ארוכה, ו-Ω המשמשת כ-/o/ ארוכה.

צורת היוונית הכתובה לא הייתה האלפבית היווני, אלא כתב ההברות לינאר B, בו אות אחת יצגה עיצור ותנועה יחדיו.

זמן התהוות הכתב שהפך ברבות הימים לאלפבית היווני אינו ידוע. הוא מתועד לראשונה במאה ה-8 לפנה"ס, ובשלב זה כבר נחלק לשני ענפים: מערבי ומזרחי. מה שמכונה כיום אלפבית יווני מקורו באלפבית פיניקי שנשאל על ידי היוונים לאיות מלים יווניות. באלפבית זה היו מספר אותיות עיצוריות שמקורן בשפות שמיות - כמו אל"ף (ביוונית אלפא A), חי"ת (ביוונית אטא Η) ועין (ביוונית אומיקרון O). אותיות אלה, שײצגו במקור עיצורים שאינם קיימים ביוונית, נוצלו בה לסימון תנועות. יצירת כתב הכולל סימנים לציון תנועות הייתה תרומתם המהפכנית ביותר של היוונים להתפתחות האלפבית. משהתבררה תועלת האלפבית, הלכו והתגבשו אלפביתים מקומיים. האלפבית האטי הקדום עדיין לא הבחין בין תנועות ארוכות וקצרות (ε ו-η; ο ו-ω). האותיות Ψ ו-Ξ היו חסרות באלפבית זה, ובמקומם השתמשו בצרופים ΦΣ ו-ΧΣ. אותיות קטנות (α β γ וכו') וציון תחתי יוטא התהװ רק דורות רבים לאחר מכן. האות דיגמא (שכיום אינה בשימוש) יצגה את הצליל [w].

בינתיים, באיוניה לרוחב הים האגאי, החלה להיװצר גרסה איונית של האלפבית האטי. היא הבחינה בין /o/ ארוכה וקצרה (Ω ו-Ο), והאות H (אטא) חדלה מלצײן נישוף והחלה להורות על תנועת /e/ ארוכה. האות E צײנה מכאן ואילך /e/ קצרה בלבד. האות דיגמא הוצאה מהאלפבית, והאותיות פסי (Ψ) וקסי (Ξ) הוכנסו לשימוש, וכך התקבלה צורת האלפבית האטי הקלאסית. בשנת 403 לפנה"ס, הבחינה העיר אתונה בצורך בהאחדת האלפבית, ובאותה שנה אימצה רשמית את האלפבית האיוני.

באותה עת כלל האלפבית האיוני אותיות גדולות בלבד (Α Β Γ וכו'). האותיות הקטנות, היוטא התחתית, סימני ההטעמה, הנישוף והפיסוק הופיעו בכתב היווני רק בשלהי העת העתיקה, כאשר היוונית האטית לא שימשה עוד כשפה כתובה בקרב דוברים ילידיים. פרסומים של כתבים אטײם עתיקים בימינו עושים שימוש בכמה מן המאפיינים החדשים הללו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]